פורום טיפול נפשי

הפסיכולוגית אמרה לי שיש משהו שאני לא מספר
ואני שברתי את הראש
והתמלאתי מלל
ולא הבנתי
היא אמרה לי הרבה שהיא לא מבינה
ואני התעקשתי שהיא כן מבינה
אני חושב שהיא התכוונה
שאני לא מתייחס אליה
שאני לא מספר מה אני מרגיש כלפיה
על הרגשות שלי אליה
על כמה שאני רוצה שתהיה קרובה אלי
על כמה שאני אוהב אותה
והפנטזיה רק הלכה והתנפחה כמו בלון
זה כואב שבלון מתפוצץ
בגיל ההתבגרות
זה מאד בלט שהסתרתי את ההתאהבות שלי בבנות
נורא התביישתי
רק שלא הצלחתי להפוך את זה להבנה מעשית
המנעות פסיכית
כמו המופע של טרומן
אני רוצה להביע רגש בעדינות
ולא כמו פיל בחנות חרסינה
אז איך הופכים את ההבנה למעשה?

בכל המפגשים אני טוענת שלא אכפת לו ממני והוא אומר שלהפך, שהפחד הכי גדול שלי זה שאני אדע שאכפת לו ממני
האם יכול להיות שאני בסופו של דבר חוששת שהוא התאהב בי?
הרי זה לא מסתדר לי כי המחשבות הכי כואבות שעוברות לי בראש באופן יום יומי הן כמה לא אכפת לו ממני ושהכל מזויף
שהוא שוכח אותי ומוחק אותי בתום המפגש

חשוב לציין שיש לי קסם אישי והוא לחלוטין מופעל בטיפול

היי, שאלה אולי קצת טיפשית, אולי מתוך בורות כי אני באמת לא כל כך בקיעה בנושא..
יצא לי לפגוש בזמן האחרון כמה אוטיסטים בתפקוד גבוה. זה די מענין אותי וקראתי על זה די הרבה. נתקלתי גם במחקר שעוסק ב theoty of mind בילדים עם בעיות קשב וריכוז. עד כמה שאני מבינה גם באוטיזם וגם ב ADHD יש קשיים בתקשורת, קושי בויסות חושי וליקויים בתפקודים אקזקוטיביים. מה בעצם ההבדל המהותי ביניהם? שהופך הפרעת קשב לדבר אחר ולא לאיזשהו מצב ביניים או אוטיזם מתון יותר?
תודה!

אני בטיפול דינמי שנה וחצי בערך.
יותר משנה נעשה שחזור טראומתי ע"י המטפלת, היה המון הקטנה והאשמה בטיפול, סבלתי המון והתנגדתי המון, ניסיתי לסיים את הטיפול פעמים רבות, קשר עין הלך והצטמצם עד שלא היה שום קשר עין מתחילת הפגישה ועד סופה במשך חודשים רבים, עד שקרה משבר.
המטפלת האשימה אותי שבגללי הבן שלי חולה, בגלל שאין לו אמא מספיק מקושרת. כשבעלי ראה שהיא מגזימה עד כדי כך הוא התקשר אליה להעמיד אותה במקומה, ובמקום להקשיב לו, היא כעסה וצעקה שהוא בעצמו גם צריך לבוא לטיפול ושהיא לא מוכנה להמשיך לטפל בי יותר, ושנקבע פגישת סיום.
הרגשתי שהכאיבו לי שנה שלימה ובסוף זרקו אותי.
לאחר משבר גדול מאוד ביננו, שאין כאן המקום לפרט, המטפלת ביקשה שאשוב לטיפול, אמרתי למטפלת שהטיפול עד עכשיו רק פוצע אותי וצריך למצוא דרך אחרת.
עשינו שיחת עומק, הסברתי מה מכאיב לי, התחלנו להיפגש פעמיים בשבוע במקום פעם אחת, והטיפול החל לצעוד בדרך חדשה וטובה יותר.
אני שכחתי מהדמות הקודמת ה"פוגעת" של המטפלת ותקשרתי עם הדמות החדשה שהופיעה בעקבות השיחה.
בפגישה האחרונה הגעתי בחרדה גדולה מאוד, אני עצמאית בעלת עסק, וכרגע נמצאת בתקופה של השקעה כלכלית גדולה, שמקווה מאוד שתכסה את עצמה ותרוויח, אמרתי למטפלת שאני לחוצה מכך שהטיפול עולה לי יקר כ"כ, ואולי בינתיים, עד שתסתיים תקופת ההשקעה בעסק נעבור לפעם בשבוע במקום פעמיים, כי זה יקר לי.
פתאום יצאה ה"דמות הפוגעת" שהכרתי שנה שלימה מתוך המטפלת, והאשימה אותי, שאני לא עושה מה שצריך כאישה, אני לא רוצה להתקדם בטיפול, ולכן אני רוצה להפחית את מינון הפגישות, וזה לא קשור לכסף, וכו' וכו'.
יצאתי מהפגישה שבורה, מרוסקת.
התגובה הרגשית החזקה לא נבעה מהמילים הפוגעות והמאשימות של המטפלת, כי אם זה היה קורה באופן חד פעמי, הייתי מסוגלת להבין ולסלוח.
התגובה הרגשית החזקה נבעה מכך ש"גיליתי" את הדמות הזאת שכ"כ הרבה פגעה ופצעה אותי שוב בחדר, היא לא נעלמה, היא קיימת ובועטת!
כל מה שאני אומרת לה יכול לשמש ברגע של "פיצוץ" שלה נגדי.
אין לי שום קשר רגשי עם המטפלת הזאת, אבל אני כן הרגשתי מוחזקת בתקופה הטובה.
עכשיו כל התחושה של ההחזקה נעלמה, ורק הכאב, הטראומה והפצעים שנפצעתי ממנה, רק הם בוערים וכואבים בתוכי.
יש טעם לדבר איתה?
או שמצב כזה שבו מסתתרת דמות "פוגעת" במטפלת, הוא מצב לא תקין.
חשוב לי לציין שבאופן כללי אני מרגישה שהמטפלת לא "מכוונת" אלי, לא מרגישה אותי, לא מבינה את המקום שבו אני נמצאת.
אבל אני ממשיכה איתה למרות הכל, לא יודעת למה...

שוקלת אם לפנות למטפלת, כי קשה.
אבל כועסת עליה והיא עוד לא יודעת.
וסהכ חוויתי היום קשת כל כך גדולה של רגשות שאולי זה בסדר ונורמלי ולא צריך לרוץ לזרועותיה.
אז יש התלבטות וגם קצת רצון לכתוב לה אבל עוצרת את עצמי.
אסתדר לבד.
בטוחה שאסתדר לבד.
יהיה בסדר.

תמיד יש מישהו שרוצה לחדור פנימה
כמו לדעת סוד שאני לא מוכן לגלות
ואני יודע לעצמי שאין דבר כזה
וזה נורא מטריד אותי שמנסים לחדור לפרטיות שלי
שכנראה אני שומר עליה בקנאות
כל פעם מישהו אחר שמסרב להרפות
לפעמים אפילו לאורך שנים
אפילו הפסיכולוגית אמרה שיש משהו שאני לא מספר
ואני בתמימותי אומר לה
סיפרתי לך כל כך הרבה
על מה את מדברת?
יש לי קושי חברתי להתחבר לאנשים
ויש אנשים שאני ממש סולד מהם
וכשהסלידה גוברת כשהם מנסים להתקרב
זה בלתי נסבל
כי אני לא מצליח לעבד את זה
וזה נחווה כפולשנות
וחדירה לפרטיות
כאילו תעזבו אותי בשקט
מה אתם רוצים ממני
אני סך הכל 'מגמגם' כמטאפורה כן
אולי אני מתנהג כמו מרגל
כמו אלי כהן שתפסו אותו בסוף
אבל לי אין שום סיפור אפל
אני באמת לא מצליח למצוא מישהי לזוגיות
ולא מצליח להתחבר לחברים
וכבר לא מרגיש בודד כמו פעם
אז מה עושים עם האובססיבים האלה?
כדי שיניחו לי לחיות חיים שקטים

חזרנו להיפגש אחרי שהחלימה ממחלתה.והיא בסדר.
באופן מוזר לצד זה ששמחתי לפגוש אותה מתלווה לזה כעס שזר לי.לא מבינה למה אני כועסת עליה.למה לכעוס על מישהו שחולה..ועוד מישהו שככ אוהבים.
וזה לא עובר לי..כבר שתי פגישות.
ואני יושבת מולה מאד מאופקת.אני אומרת הכל אבל אני מחזיקה.ובעצם אני לא רוצה להחזיק.לא.אני רוצה לבכות אבל אני בולעת את הדמעות או מוחה מהר לפני שיזלגו ואני רוצה להתכרבל בתנוחה עוברית על הספה בחדר ואני רוצה לבכות בקול ולכעוס ולהגיד הכל במילים פשוטות באותן המילים שיש במחשבות בתוך הראש שלי:
קשה לי להיות רחוקה ממך,אני מרגישה שאין לי שליטה במצב,אני מפחדת לאבד אותך.אני כל הזמן רוצה יותר ואני לא שולטת ברצון הזה וזה מפחיד אותי.אני מפחדת שפעם נצטרך להיפרד.אני שונאת שפגישה נגמרת ואני צריכה ללכת ולהשאיר בחדר את ה"שמיכה" שאת נותנת לי שעוטפת אותי באהבה וחמלה וקירבה ושומרת עליי ככ טוב.אני רוצה עוד מזה.עוד לפני שפגישה מתחילה אני עצובה והגוף שלי כואב מהמחשבה על כך שהיא תיגמר ושוב אצטרך להתמודד עם הפרידה ממך.גם אם זה רק לכמה ימים.אני מפחדת שאיבדתי את עצמי בתוך האהבה וההיזדקקות שלי אלייך.

זה מה שאני רוצה להגיד בפגישות איתה.ואני רוצה לבכות ולצעוק.אבל אני לא יכולה ואני גם לא יודעת אם מותר..
ואני מרגישה שאני יוצאת ומשהו לא נגמר בתוכי.
אני לא חושבת שמטפלים צריכים לספוג הכל..אבל הייתי רוצה להרשות לעצמי להיות פחות מחושבת.להתפרע (לא בקטע אלים..).
אני לא מסתירה ממנה כלום.ואין כמעט משהו שאני לא יכולה לדבר עליו איתה.(כמעט..) אבל אני כנראה כן מתביישת.מפחדת לאבד שליטה.נבוכה מלבכות ומלכעוס..
כשמישהו מאבד שליטה מה מרגיש המטפל?

שלום,
ביתי החליטה שהיא מעוניינת ללכת לטיפול פסיכולוגי ( צריכה סדר בחיים והכוונה) איך בוחרים ? מה צריכים לבדוק והאם תפקידו של הפסיכולוג הוא רק לשמוע או שגם מייעץ ונותן כלים להמשך הדרך תודה שרון.

גם כך אני חושבת ומתלבטת הרבה לגבי המשך הטיפול.
אבל כשאמרתי למטפלת שלא אוכל להגיע לפגישה והיא ספקה כפיה כאומרת, אין מה לעשות, אין לי זמן אחר בשבילך. הרגשתי בום בבטן!
וכל מה שרציתי לעשות היה לקום וללכת משם.
במחשבה שניה היא הציעה זמן אחר, אבל ההרגשה ההיא של הבום נשארה במקומה.
ואני כל כך מתלבטת.
אני בתקופה קשה עכשו אבל יש תחושה שאולי כבר לא צריכה אותה.

ליטל ויעל, אתן כל כך עושות פה טוב לכולם. זה באמת מיוחד לראות את זה.
רציתי לשאול אתכן משהו שסתם מסקרן אותי...
אני מאמינה שאם המטפלת שלי היתה מנהלת פורום וכד', הייתי "מנצלת" את העניין לטובתי.
שואלת אנונימית מה שלא נעים...
מבקשת אנונימית תמיכה בזמנים שההמתנה לטיפול קשה וכד'.
האם זה טוב יותר שיש למטופל אפשרות "להרגיש" את המטפל שלו כ"כ הרבה?
או שזה בעצם תלוי במטופל, אם הוא זקוק, הוא משתמש בזה, ואם לא הוא מסתפק במה שמציע הטיפול עצמו?
לא שיש לי פנטזיה שהמטפלת שלי תנהל פורום, דווקא נראה לי שזה היה מאוד מציף אותי, זו באמת סתם שאלה סקרנית.
אולי לא יפה כך לחטט לכן?
אקבל בהבנה חוסר תגובה:)

כבר כמה פעמים הסבירו לי, אבל עדיין לא הצלחתי לגמרי להבין מה זה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT)... כל מטפל יכול לתת טיפול כזה או רק פסיכולוגים? איך בדיוק הטיפול עובד? הוא יעיל לכל מיני בעיות או רק בעיות מסוימות?
אני סובלת מדיכאון קל כבר כמה שנים, בא והולך אבל כשהוא בא זה מכה בי חזק. כמה פעמים הציעו לי לנסות טיפול קוגניטיבי-התנהגותי אבל ניסיתי כבר כמה דברים שונים ואני מרגישה שכל פעם שאני מתחילה טיפול חדש, בטח אם זה עם מטפלת חדשה, אני חוזרת לנקודת האפס...
תודה!

שלום,
אני בן אדם שאוהב אוכל, ובימים קשים אני שמה לב שאני אוכלת הרבה יותר, לרוב מתוקים (מסוגלת כל היום לאכול רק מתוקים ולא שום דבר אחר). ואני יודעת שאכילה רגשית זה נורמלי, אבל איך אדע אם עברתי את הגבול? יש שלב שזה מפסיק להיות סתם אכילה רגשית והופך להיות הפרעת אכילה? ואם כן, איך מטפלים בהפרעות אכילה?
אני לא יודעת אם אני דואגת סתם...

שלום, לאחרונה התחלתי טיפול פסיכולוגי (שתי פגישות) ואני צופה בסרטוני פסיכולוגיה ביוטיוב, ועקב מעבר מגורים אצטרך למצוא מטפל חדש. בילדותי סבלתי מהתעללות פיזית ונפשית מצד אימי. היום אני בת 33 והתחלתי לעשות אנליזה עצמית והתגבש אצלי רצון עז להחלים מהחוויות שעברתי ולהתחיל סוף סוף לחיות. (סובלת מהתקפי פאניקה קשים, חרדות, דיכאון, כאב עיצבי פיזי ועוד מלא הפתעות)
עקב מצב כלכלי נאלצת לחזור לגור בבית הוריי, מבינה רציונלית שאין לי ברירה כרגע וצריכה להתאזר בסבלנות. יש לי כעס ושנאה רבה להוריי, כל קשר ונוחכות שלהם גורמת לי לגועל ולמתח. השאלה שלי איך להיתייחס אליהם במצבי? האם להיכנס לקונפליקטים? או להתעלם מהם לחלוטין? -משהו שבהחלט אפשרי מצידי עקב תעסוקה. בנוסף אציין שכל חיי נראו כמו קונפליקט אחד גדול איתם ואני כבר עייפה נפשית מלריב איתם, להיכנס איתם לקונפליקטים זה כמו לדבר עם אסלה.
מצד אחד רוצה ״להעניש״ אותם ולהגיד להם בפנים את כל הסבל שעברתי בגללם ומצד שני מבינה שאין בזה תועלת, הם מכחישים הכל מוצאים תירוצים ונכנסים להיסטריה -( היו מקרים שב״עדינות ובדיפלומטיות״ ניסיתי להסביר להם והם נכנסו למגננה)
רוצה למצוא חברים ולהיות יותר סוציאלית, הבדידות מחמירה את מצבי, האם יש פורמים למציאת חברים עם קשיים פסיכולוגים?
אשמח במיוחד להכיר אנשים שחוו סדיזם מצד אימם.
שאלה נוספת שלא מצאי אליה מענה באינטרנט וביוטיוב, אני מנסה להבין את דפוס התנהגות של אימי וסוג של ״לאבחן״ אותה, היא אישה שילדה אותי בגיל 20 ולא התייחסה לצרכיי, עד גיל 4 הייתה משאירה אותי לבד לבכות ולצרוח עד שאני אירדם, מאכילה אותי בצורה של ״זורקת אוכל לכלב״, הייתה ״דואגת״ לי בצורה של האכלה, לבישת בגדים יפים ונקיים, הייתי תמיד נקייה להפליא (לא שיחקתי אפילו בחול) ומסתבר מקרובים שלא הייתי מצייצת אפילו. (לא מראה רצונות ולא רגשות)
לא היה בינינו שום קשר ריגשי ואם שואלים אותי מבחינתי לי לא היתה אמא, אני אפילו לא יודעת מה זה.
בגילאים מאוחרים יותר היא החליטה לעשות ממני משרתת ועוזרת בית, אם לא הייתי שוטפת כלים הייתי מקבלת צרחות ומכות, אם לא שטפתי את הריצפה בצורה ״מושלמת״ גם הייתי מקבלת מכות, חזרתי מאוחר מביהס צרחות, בגיל נעורים אותו סיפור ויותר גרוע. הייתי הולכת על קליפות ביצים כל חיי והחיים נראו כמו חור שחור. ממידע שגיליתי לאחרונה מסבתי, מסתבר שאימי רצתה ״להשכיב״ אותי לישון מוקדם ולהיפטר ממני כדי שיהיה לה זמן לבעלה. איזו מין אישה היא? וממה סובלת? תודה.

שלום רב.
אני פונה אליכם בשם ידיד ותיק שלי בנושא שהוא מתבייש לדבר עליו. הוא נשוי בן 69 לא נשואי אושר עם שני ילדים מבוגרים. בעייתו היא שילדים צעירים מפעילים את דמיונו למקומות לא רצויים. כוונתי למחוזות מיניים. והוא שואל אותי האם זה נורמלי. אמרתי לו שאפנה את שאלתו לפסיכולוג.
הוא אדם מסוגר לכן אני עושה לו את הטובה הזאת.
אודה לכם מאד אם תענו לי בהקדם. עליזה.