פורום טיפול נפשי

הי, שנים רבות אני סובלת בכאבים חזקים בגב ובכתפיים, בבדיקת MRI התגלתה פריצת דיסק בתהליך ניווני. היות ואסור לי לקחת תרופות עקב השתלת כליה שעברתי, אני מתמודדת בכוחות עצמי עם כאבים חזקים.
מזה כמה ימים שהחלה אצלי תחושת נימול מהכתף עד לאצבעות היד, ומקשה עלי להרדם, רציתי לשאול אם לתקופה זו של ההסגר הארוך בבית,בשל הקורונה, יש השפעה על העניין.

תודה ,נועה

אני מגדירה את המטפל שלי כך:
מלא תחושת עליונות ופנטזיות גרנדיוזיות, (אני הכי טוב, רק אני יכול, המטפל ההוא דפוק, המטפלות ההן לא מבינות, לא מקצועיות, וכד') צורך לתדלק את תחושת הערך העצמי הגבוה ורצון לקבל את הכרתי בעצם הייחודיות שלו. תפיסת העצמי שלו עשויה לנוע בחדות בין חוסר ערך לתחושת ערך עצמי מופרזת. התנשאות והעדר אמפתיה.
ולא נציין רק את המגרעות. המעלות שלו הן: מוסר עבודה גבוה, הוא איתי במאה אחוז בפגישות, אף פעם לא חולם או לא מרוכז (כן מפהק לפעמים), ומנסה ככל יכולתו להיות טוב אלי אך ללא הצלחה, כי הוא מכוון לעצמו מסכן...
ודבר אחרון- אני מרגישה שהוא פוחד/לחוץ ממני.

האם זה נקרא מטפל נרקיסיסטי?
והאם הוא באמת מסוגל לרפא?

אז אני מבינה שכמו שכהורים יש ילד שיותר מתחברים אליו, מבינים אותו, באים לקראתו ומתנהגים איתו ברכות ויש ילד שמשום מה (ובצער רב) לא מצליחים בקלות לנהוג איתו ביד הרכה אלא היד הקשה היא זו ש"קופצת" ראשונה בהתייחסות כלפיו.
כך גם בטיפול?
יש מטופל שיעורר במטפל הבנה והכלה ורוך בטיפול בו, ויש מטופל שההיפך, המטפל לא יצליח להגיע למקום המבין והמתקף ויתנהג איתו בקור וקשיחות?
ואם זה אכן כך, האם הסיכון לא רב על הסיכוי?

שלום,
מה הייתם מייעצים לאדם הסובל מנכות נפשית שרוצה לצאת לשוק העבודה? בהנחה שהוא יציב ומבחינתו הוא מסוגל.

שאלתי היא- איך מגלים מבחינת המעסיק (מדגיש שוב מבחינת המעסיק) איזה מקצועות יהיו יותר בעייתיים עבור אדם עם בעיה מסויימת? למשל אדם עם אפילפסיה אפילו אם לא נשלל ממנו הרישיון נהיגה סביר שאף אחד לא יקח אותו כנהג משאית, זאת אפילו אם מבחינתו הוא מוכן ומסוגל.

השאלה איזה דרכים יש לגלות -מלבד ניסוי וטעייה- מה המדיניות המקובלת אצל המעסיקים/מה קורה בפועל?
בחברות כמו רפאל אני מניח שיותר מקפידים לגבי מצב נפשי לפני כניסה לתפקיד... זה דבר ידוע

מי מתעסק בזה? זה פסיכולוג תעסוקתי? חברות כוח אדם? אולי עובד סוציאלי? יש עוד רעיון?

הדרך של ניסוי וטעייה תמיד קיימת עבורו אבל היא אופציה אחרונה - להסתיר ואז לקחת סיכון שיגלו, או לחשוף את הבעיה ואז זה כבר נושא מאוד מאוד בעייתי אחר.

תודה רבה.

תודה רבה.

היי
אני עם אשיות גבולית בטיפול DBT כשנה וחצי בימים האחרונים התחלתי להסתלבט על המטפלת שלי. היא מבוגרת ממני בכמה עשרות שנים, אבל זה לא קשור...
אני מגדירה את עצמי כלסבית אחרי אונס שארע לפני כשנתיים .
אני חושבת עליה כל הזמן ממש בקטע ארוטי. פנטזיות. תחושות בגוף של התחרמנות. כתבתי גם דף של תיאור של איך תהיה הפעם הראשונה שנשכב. ממש נכנסתי לזה. עם תיאורים לפרטי פרטים וכו'.
הסכנה בזה כאמור היא יעילות הטיפול אצל המטפל וכדו'
אני מפחדת שאני אצטרך לעזוב אותה כי המשיכה המינית תסיח את דעתי מהטיפול ולא נוכל להיות בקשר.נקשרתי אליה, ובעצם היא האדם היחיד שאני מספרת לו דברים אפילו יומיומיים וקשים....
אנינ מפחדת שאני אפגע בעצמי או אתאבד באמת כי אני מתאפקת לא לעשות את זה כבר המון זמן. יום יום.
אני מבינה שזה תוצאה של הקורונה בין היתר אבל תכלס,
מה יהיה?

אם נראה שהמטפל אינו זוכר פרטים משמעותיים בטיפול (לדוג'- הגעתי אליו במצב מסוים, והוא שכח וחושב שהגעתי אליו במצב טוב יותר ועוד)
וכן אין אפשרות לדון איתו בחופשיות על כל דבר (כמובן לא איומים וכד', אלא חוסר שביעות רצון, תחושה של חוסר התאמה וכד') כי הוא נלחץ ומביע קוצר רוח או כעס.
וכן נראה שהמטפל מאוד מרגיש את עצמו רק את עצמו ולא את המטופל. (מנסה להרשים את המטופל, מדבר על עצמו באופן גרנדיוזי, מתעניין אצל המטופל על טיפולים אחרים באופן תחרותי וקנאי)
האם אלו נורות אדומות שמסמנות לעזוב את הטיפול?
חשוב לציין שמצד שני המטפל מאוד מסור לעבודתו, לא מחמיץ פגישות, משתדל להיות זמין והמטופל מרגיש בו גב יציב להישען עליו.

שלום ליטל יקרה.

כמו שכתבתי לך אני נמצאת בטיפול בלי כדורים, אבל זה טיפול מאוד מאתגר וקשה. כל פעם שאני חוזרת הביתה אני חוזרת עם חרדה אבל למרות הכול אני ממשיכה לעשות את המשימות. זה כמעט לא טיפול של שיחות כל הזמן וזה טיפול בלי כדורים בכלל. יש קבוצות ודברים כאלה אבל זה חדש לי אחרי כל כך הרבה שנים שלא הייתי בטיפול. כול משימה קטנה היא מאתגרת אבל קשה. אני אשמח דווקא בפורום עם תוכלי לתת לי טיפ קטן כדי להקל על עצמי בבית לפני שאני הולכת לשם. זה לא אשפוז חס וחלילה אבל זה קצת עושה לי דפיקות לב וחרדה. זה חדש לי. עם תסכימי לתת לי ממש טיפ קטן אני אשמח,היא אמרה לי שאני לא חייבת להיות שם עם אני לא רוצה אבל אני דווקא רוצה להמשיך לנסות. הדבר היחיד זה להוריד את רמת החרדה מהמקום הזה שוב זה טיפול בלי כדורים. ממש תודה יום נפלא

שלום.
לאחרונה אני מקבלת הודעות למייל על תשובות לשאלות ששאלתי בפורום, כאשר לא שאלתי...
לא שזה מפריע לי, נחמד לקבל ד"שים מכם. אבל אולי יש לכם איזו תקלה?

שלום שמי תמר ואני בת 31
לאחרונה קורה לי משהו ממש מפחיד בלילות.
אני מתעוררת פתאום בבהלה (ממש בקפיצה) עם דפיקות לב חזקות ותחושת מחנק איו לי הסבר למה זה קורה לי כי אני אפילו לא מספיקה לחלום, זה קורה כמה דקות אחרי שאני נרדמת, אחרי שזה קורה לי אני מתקשה מאד להירדם כי אני ממש מרגישה חרדה בכל הגוף שלי, ואחרי די הרבה זמן כשאני קצת נרגעת אני כבר פוחדת להירדם שמא זה יקרה שוב, זה התחיל לפני שבועיים והחלטתי לדבר על כך עם המטפלת שלי (אני בטיפול כבר כמה שנים) אבל השבוע זה הפסיק ושכחתי מזה לגמרי....
פתאום בימים האחרונים זה חזר ובעוצמות הרבה יותר גבוהות, מה שיוצא שאני מממש עיפה ועצבנית בשעות היום וחרדתית מאד בלילה, אני לא יפגוש את המטפלת שלי עד אחרי פסח אבל מרגישה שאני ממש זקוקה לעזרה, לא מצליחה לראות איך אני שורדת את הלילות הבאים....
חייבת לציין שאף פעם לא היו לי התקפי חרדה לא ביום ולא בלילה
אם יש לכם איזה עצה בשבילי אשמח מאד
תודה רבה

שלום ליטל.
תודה על התשובה, הרגשתי הקלה כשקראתי שיש למשאלה שלי לקבל תיקוף, אישור והכרה חשיבות קריטית. אני מרגישה שהנפש שלי ממש מפרפרת מרוב צורך לזה, לתיקון בוחן המציאות.
בין השאלה ששאלתי בפורום לתשובה שכתבת לי, שוחחתי עם המטפלת, ואכן דיברתי איתה על הצורך הזה שלי.
(האמת שכבר הרבה פעמים ביקשתי ממנה שאני צריכה "תיקון בוחן המציאות")
אבל המטפלת די מסתייגת מלהגיש לי על מגש של כסף את הצורך הזה.
היא אמנם הסכימה שזה חלק מאוד חשוב בטיפול, והוא אמור להגיע בשלב כלשהו.
אבל מצד שני אמרה שמציאות, כל מציאות שהיא, נתונה לפרשנויות שונות ואישיות.
הדיבור עלי, על האופי שלי, על כך שיש פירושים שונים למציאות, הוא השיח העיקרי בטיפול, ואני מרגישה שאני כמעט גוועת מהטיפול הזה.
ודבר נוסף, היא אמרה שהיא צריכה קודם לשמוע ממני באופן מפורט את כל ההיסטוריה שלי, ורק אז מהמקום שמרגיש תוכל לספק לי את התיקון, כי אי אפשר להכניס לה את זה בכוח לפה.
השאלות שלי:
1. כשהיא עושה את זה, כשהיא מדברת עלי ועל המציאות באופן שמבלבל אותי עוד יותר, אני מרגישה שאני לא יכולה להכיל את הקיום שלי יותר.
כי אני לקחתי את כל האירועים לתוך העצמי שלי, ואני לא מסוגלת כשהיא מעירה לי אותו, אני מרגישה שהערבוב הזה פשוט פוער בי פצעים שאני לא מסוגלת להכיל את כאבם.
2. קשה לי שכדי לקבל את הצורך בתיקון אני צריכה "לשלם" בזה שאחשוף לפניה, באופן שעדיין לא בשל אצלי, פרטים קשים.
אני כבר סיפרתי לה את כל ההיסטוריה שלי, היא יודעת בגדול מה היה בעבר, (פגיעות מיניות במשפחה, אלימות קשה, גם כלפינו הילדים, גם כלפי אמא, וחרם שעברתי בגיל ההתבגרות כשבשלב כלשהו העזתי לספר לחברה קצת ממה שקורה בבית באופן שלא יחשוף את המציאות והפוגעים, חרם מצד כל העולם שסבב אותי- המשפחה, הצוות הלימודי והחברות, כשהציגו אותי בתור משוגעת שהוזה הזיות, ושנים האמנתי לזה)
אמנם מה שסיפרתי למטפלת היה די בקיצור, לא הכנסתי רגשות, לא תיארתי תיאורים קשים, לא נכנסתי לפרטים שאני לא מסוגלת. סיפרתי ממש מלמעלה.
ואני עדיין לא בשלה לספר יותר.
ובגלל שהמטפלת כ"כ מסתייגת מלספק לי את הצורך בתיקון המציאות, ומתעקשת שזאת גם הרגישות שלי ופרשנות אישית, אני מרגישה שאני צריכה "להצדיק" את הפגיעות שלי ולספר ולתאר תיאורי זוועה שלא ישאירו מקום לספק בדבר ה"זכות" שלי לכאוב ולהיפגע.
וגם אם אעשה זאת, אני פוחדת שבסוף היא לא תרגיש ולא תספק לי את הצורך/ תספק לא בצורה שתרפא, ואז הפגיעה תהיה כפולה ומכופלת.
אני רוצה להמשיך בטיפול, אבל איך אני מביאה את המטפלת להבין אותי?

שלום רב !!!
סובל שנים רבות מתחושות לא טובו ת קרי דיכאון לחצים שלא פוסקים
במהלך השנים אני נפגשתי עם המון פסיכאטרים אבל לא ממש מצליח להרגיש טוב .
למשל בימים האחרונים נמצא בחרדה כפייתית כלומר שאין לי מנוח ללא רגע אחת אפילו .
מתמודד עם המון דברים ותחושות שאין להם סוף .
אני לדעתי איני מטופל נכון מבחינת תרופות כי אני סובל מפוסט טראומה קשה שלא עובר לי וכל הזמן זה רק ומחמיר ויולד לו עוד ועוד רגשות .
מקווה שהסברצי את עצמי ורוצה המלצה מכם .
תודה אייל שם בדוי

שלום,
איך הייתם משייכים את הסימפטום לבעיה רפואית של פחד מסיכונים?
ולקבור את הראש בחול/לשבת בבית לא יעלים את הסיכון?


תודה רבה.

ליטל יקרה הייתי בפגישה ראשונית עם הרופא והציעו לי ללכת למועדון. במועדון במקום הזה יש אנשים מקסימים אנחנו באותו ראש אבל הדבר היחיד בגלל שעברתי פוסט טראומה מהמקום הזה בעבר אני פוחדת להגיד אמיתי את מה שיש לי להגיד רק בגלל שאני פוחדת עוד פעם לעבור את אותו גיהנום שם שעברתי לפני הרבה שנים הם נתנו לי רק שלושה כדורים קלים וזהו. הם המטפלים בקושי נותנים לי לדבר איתם רק אומרים לי מה לעשות בבית אחרי שאני חוזרת. הבעיה שמצד אחד אני עושה את מה שהם אומרים לי כמו לשמוע מוזיקה או מדיטציה וכאלה אבל מצד שני אני חוזרת מהמקום הזה עם דפיקות לב חרדה נוראית כאילו מחשבה מה כבר יגידו לי מחר? או מחרתיים? אני מתלבטת עם להמשיך ללכת למועדון הזה ואחותי אמרה לי עם זה עושה לך חרדות ולא טוב על תלכי לשם. מצד אחד זה הטיפים שהמטפלים נותנים לי שם הוא מצויין מצד שני המקום עצמו לא המועדון ספציפי המועדון ספציפי יש אנשים נפלאים אני מדברת על החברים ומטפלת מקסימה שיש שם,המקום עצמו זה שאני רואה מסביב עם את יודעת למה אני מתכוונת כי המועדון בתוך המקום הזה .אני לא יודעת עם להמשיך זה עושה לי חרדה. מצד שני אני רוצה להיות חופשיה באותו מקום ספציפי אבל אני כל נזכרת שם בעבר בגיהנום שעברתי בעבר המטפלים לא נותנים לי כל כך לדבר איתם על החרדה רק נותנים לי הצעה מה לעשות בבית וזהו. ואני ממלאה את ההצעות הנהדרות שנותנים לי. אבל אני מתלבטת עם להמשיך או לא להמשיך. אשמח לעצתך. תודה ליטל מקסימה אגב סיפרתי לכם על ההצעה של הפסיכולוגיה החיובית זה בסדר המדריכה מטפלת איך שקוראים לזה שם יכולה לראות את מה שאני כותבת פה. והיא תומכת מאוד בזה. אבל רק הבעיה שיש לי דפיקות לב שאני בחרדה מאותו מקום מאותו בית חולים בה נמצא המועדון ובטח את מבינה למה אני מתכוונת. מאחלת לך יום נפלא ושבת נפלאה

היו לי חלקים בטיפול של כעס ואיומים עקיפים על המטפלת אחרי הרבה שיחות היא אמרה שהיא לא תוכל להמשיך לטפל בי בלי שהבטיחות שלה תובטח

באופן דומה עם הפסיכיאטרים הם מכבים אותי בניצוצות הראשונות של הכעס אף אחד לא מסוגל לראות אותי כועס באמת לשנייה אנשים יפגעו כנראה
מה שהם רואים זה אותי הכנוע
דבר ראשון הרגשתי בעבר שאין טעם בטיפול בלי החלק שבי שרוצה להתנגד וכל מה שהוא יודע זה להרביץ, מטפלים רק באני הכנוע
ואני לא יודע אם לעבור מטפלת יעזור לי עם זה נשמע שאולי רק אזיקים יעזרו בזה
זה לא רק הכעס אלא גם הפגישה ריקה מתוכן אני מרגיש שאני סתם בא, בפגישות שהיו עם הכעס היו לי דברים לומר והיו דברים שהרגישו חשובים באמת ועכשיו כבר חצי שנה אני מרגיש שאני רק מדבר על שטויות

אני חושד שאולי יש לי הפרעת אישיות גבולית למרות שכל הבעיות שלי הן פנימיות מאוד הבהב בי מה שקראתי כי זה מבפנים תמיד הרגיש שאני שומר את עצמי מלהתפוצץ כל החיים שלי, אני הרגשתי כל חיי כאילו אני מחכה לרגע האלוהי הזה שסוף סוף אני יהיה זה שלמעלה ואני אנקום במשפחה שלי, חיכיתי יותר מידי ועכשיו אני לא יכול לעשות זאת מבחינה חוקית, אבל עדיין הזעם נשאר ואין על מה להתבזבז כי כל פעם שאני כועס מוציאים אותי איזה מוזר שעל מה אני כועס, לדוגמה בסיטואציות שעוקפים אותי בתור ואני צורח על מי שמתווכח איתי הוא נותו לי לעקוף בסוף אז אני לא מבין למה הוא מתווכח מלכתחילה הם לא מבינים כמה זה קריטי בשבילי
אני תוהה האם יש טעם להמשיך עם הטיפול כשחצי מעצמי בעצם לא נמצא בטיפול
ואני תוהה אם יש טעם לכבות בכלל את החצי הזה או שעדיף להוציא אותו ולתת לו להשתגע כבר פעם בחיים כמו שחלמתי מאז שהייתי קטן, והתוצאות יהיו מהירות ואכנס לכלא אולי ככה צריך להיות בשבילי ולזה נועדתי אבל לפחןת אני ארגיש חיי כי אני גם מכיר את ההרגשה וזו באמת אחת ההרגשות היחידות שאני מרגיש בהן חיי, רק כעס סוף סוף יוצא אני רוצה לחיות בלי זיופים יותר

דבר שני איך פסיכיאטר יאבחן אותי אם אני לא מדליק את החלק הזה, הוא מלכתחילה יכבה את החלק הזה ואז הוא נשכח ממני כמו שקורה לי רוב החיים, זה נראה שהוא לא יכול להיות על אש קטנה, או שדלוק או שכבוי, אין אמצע, אז גם כששואלים אותי שאלות והוא כבוי אין טעם כי הוא כבוי אין את מי לשאול בכלל הוא לא בחדר
זה בדיוק בינארי כמו שאני מתאר, גם עכשיו חוץ מקצת רעידות אני לא מודע לקיומו, אני רק נזכר פתאום שכיביתי אותו ושכחתי ממנו והוא כנראה עדיין שם

אם קורה בטיפול שהמטפל פוגע ברגשותיו של המטופל, וכשהמטופל מבקש מהמטפל להימנע מכך, ועל אף הדיון החוזר והנשנה, ועל אף שהמטופל מתאר למטפל את הסבל והכאב שנגרם לו מהכיוון הטיפולי שבו נוקט המטפל, המטפל מתעקש להמשיך את הדרך כמות שהיא.
האם זה סימן שאין התאמה?
או שהמטופל רגיש מידי ועליו להצליח לשאת את הכאב והפגיעה?