מודה לך על התגובה.
אך עצם העניין של הפסקת טיפול משתקת אותי לגמרי מהפחד.
כי ב-3 שנים עברתי כל כך הרבה מטפלים, כולם עזבו אותי, זרקו אותי, בצורה הכי כואבת שיש. ואני לא במצב טוב.
מבחינתי זה סוף העולם לעזוב שוב מטפל.
ואני לא רואה איך זה הולך להתקדם עם מישהו אחר. כי ניסיתי כל דבר אפשרי.
אני לא מסוגלת לחשוב על עזיבה בכלל.. זה עושה לי ממש רע.
ומנגד..
אני במצב רע, מתה לצאת מזה,
ולא מצליחה.
באמת שלא יודעת מה לעשות יותר
האם היית קוראת למטופל שלך משוגע?
זה לגיטימי גם במסגרת "להיות קשה"?
שלום לך.
אני מבינה את הקושי. עזיבת טיפול היא כמעט אף פעם לא פשוטה, ובפרט כאשר הסיום נעשה לא מתוך מיצוי של התהליך אלא מתוך תחושות כפי שאת מתארת. לצד זאת, אני נשארת עם הצעתי לפתוח עם המטפל דיאלוג על הנושא. לפעמים הדיאלוג עצמו פותח אפשרויות ומחשבות, ומסייע גם לקבל החלטה ממקום שלם יותר, לכאן או לכאן. בעיקר, אני חושבת שאם הבאת לפורום את ההתלבטות, כנראה שאת מספיק עסוקה בנושא בשביל להעלות אותו מול המטפל, עם כל הכאב והאימה הכרוכים בכך. זה קשה, אבל חשבי על כך כחלק מתהליך הצמיחה שלך.
ליטל
