פורום טיפול נפשי

שלום הילה.

נשמע מדברייך שאת מבינה שבחירת התספורת אינה עניין בפני עצמו (אם כי יש לו השלכות על הרגשתך) אלא תגובה למשבר וקושי. נשמע שדרך התספורת נפשך מספרת, כמעט בניגוד לרצונך, על תחושות של דחייה, נחיתות וכאב נפשי אשר אינם מובנים לך במלואם, ועדיין אין להם מילים ונוסח ברור. לכן, ולאור תקופת הזמן הממושכת בה הנושא מפריע לך, אני חושבת שכדאי לפנות בהקדם אל טיפול פסיכולוגי בו תוכלי להיעזר באדם אחר כדי להבין יותר לעומק מה משמעות הבחירה בתספורת זו, ומהם התחושות והחוויות הלא מודעים העומדים תחת בחירה זו שמאמללת אותך כל כך. טיפול פסיכולוגי מאפשר לזהות ולעבד את גורמי העומק שתחת הסימפטום (בין אם הסימפטום הוא דיכאון וחרדה ובין אם הוא בחירה בתספורת כפי שתיארת), ועיבוד זה משחרר הן מהסימפטום והן מהכאב הנפשי שעומד תחתיו.

ליטל

שלום לך.

אני יכולה לדמיין כמה מפחיד, אפילו מבעית, עבור מישהי שלמדה להחזיק את עצמה בכוחות עצמה לנוכח אירועים מזעזעים, להיות תלויה ונזקקת. זאת נשמעת כמו רעידת אדמה, שינוי שהופך על פיו את העולם שהכרת, ובהתאם מלווה בחרדה עצומה, טלטלה וכאב נפשי. ויחד עם זאת, אני שומעת בתוך הפחד והכאב גם את התקווה שהטיפול והחזקה שבו יאפשרו לך לחזור להחזיק את עצמך, ואולי אפילו באופן טוב ועמוק יותר, ללא הכחשה והתנתקות מחלקים בתוכך. במקום הזה, אני חושבת שיש הרבה תקווה. אני חושבת שהחזקה עצמית הנוצרת בלית בריה, כפי שנשמע חווית בעברך, שונה מאוד מהחזקה עצמית הנבנית לאחר החזקה הנוצרת בקשר עם אדם אחר. במובן זה, אני נוטה להאמין שהאפשרות שאת נותנת לעצמך להישען על המטפלת ולתת לה להחזיק אותך תתפתח ותצמיח בסוף את האפשרות להחזקה עצמית עמוקה וטובה. זה יכול לקחת זמן וכאב, אבל לא הייתי מתייאשת.

ליטל

שלום לך.

אני מבינה כמה קשה לקבל החלטה כזאת, והלוואי שהייתי יכולה להקל עלייך. אלא שמתן עצה קונקרטית בסוגיה המורכבת שאת מתארת בהסתמך על הפורום בלבד אינה מכבדת ואינה מקצועית. אני יכולה רק להציע, כפי שכתבתי בתשובתי האחרונה וקודם לכן, נקודות וקווי מחשבה אליהם כדאי להתייחס כדי לקבל את ההחלטה. מעבר לכך, אם את מרגישה שאת זקוקה לזווית ראיה נוספת אולי שווה לשקול פניה לייעוץ אצל הפסיכולוגית אשר כבר יצרת איתה קשר. זו אמנם לא החלטה טריוויאלית אך לאור המצוקה שאת מתארת ותחושתך שאת אולי עושה טעות משמעותית שיכולה לפגוע בך- יתכן ושווה להגדיר מספר פגישות ייעוץ בהן תוכלי להיעזר באשת מקצוע "חיצונית" כדי להרחיב את ההתבוננות ואת זווית הראיה. 

אני מבינה את הרגשתך שיש החלטות שקשה מאוד לקבל לבד ויתכן שאם הגעת לצומת הזאת, כדאי להיעזר יותר.

ליטל

שלום לך.

נשמע שאתה בודק דרך הקשר עם הפסיכולוגית שלך סוגיות וקשיים הקשורים לאפשרות להיות בקשר אינטימי: לאהוב, להרגיש, להביע רגשות. אלו סוגיות שאין "מתכון" להתמודדות איתן, אך האפשרות לדבר עליהן עם המטפלת ולבדוק לאט ובעדינות כיצד אתה מרגיש ואילו תחושות מתעוררות מולה עשויות להביא בסופו של דבר לתזוזה פנימית כך שהיכולות להיות בקשר ילכו ויבנו. לכן, אני מציעה לשתף את המטפלת בדברים שכתבת ובתחושות נוספות המתעוררות סביב הקשר איתה וקשרים בכלל, ולראת לאן השיחה תקח אתכם. 

ליטל

שלום שני.

את מעלה שאלות חשובות ועמוקות אשר נוגעות לאמון, ביטחון וקרבה לעומת "פתיינות", רמייה והיעדר מגע. אני יכולה רק לשער שהיבטים אלו רלוונטיים לקשרים והיבטים נוספים של חייך ולא רק לקשר עם המטפל, ולכן מציעה להעלות בפני המטפל את התחושות, המחשבות וההשערות שעולות בך ולראות לאן יקח אתכם שיח זה. במקרים רבים, שיח על הרגשות המתעוררים בקשר הטיפולי מעמיק את התהליך הטיפולי ולוקח אותו למקומות חדשים וחשובים.

ליטל

שלום שירה.

שתי ההפרעות שונות מהותית  זו מזו. לב ההפרעות אוטיסטיות הן בקושי ליצור קשר משמעותי ומבוסס תקשורת במלוא מובן המילה. לב הפרעות הקשב והריכוז, לעומת זאת, הוא בפגיעה בתפקודים הניהוליים המאפשרים ניהול ומיקוד נכון של תהליכי קשב וריכוז ומיומנויות הנגזרות מהן, ללא פגיעה משמעותית ביכולת לתקשר וליצור קשר.

ליטל

תוכלי לקרוא כאן מידע נוסף אודות אוטיזם בתפקוד גבוה

שלום חניתה.

אני מתארת לעצמי כמה קשה ומטלטלת החוויה עבורך. כפי שכתבתי לך בעבר, קשה מאוד לקבוע מהצד האם מדובר בשחזור וביטוי של חוויות ודפוסי עבר הבאים לידי ביטוי בקשר הטיפולי, או במקרה בו אכן יש חוסר התאמה והתכווננות נכונה של המטפלת, אשר מביאים לפגיעה וקושי בבניית קשר ותהליך טיפולי מיטיבים. במובן זה, נדמה לי שהאירוע הנוכחי הוא "עוד מאותו הדבר"- מאותן התנגשויות בינך לבין המטפלת אשר מכניסות אתכן למבוי סתום ממנו קשה מאוד לצאת. לכן, בדומה למה שכתבתי לך בעבר, אני חוששת שאין לי דרך לתת עצה חד משמעית לגבי ה"נכונות" של המשך/סיום הטיפול. זוהי החלטה אישית אשר צריכה להתקבל מתוך בדיקה לגבי יכולתכן לצלוח משברים כאלו וללמוד מהן. כל עוד מדובר רק בהתנגשויות חוזרות אשר אינך לומדת ומתקדמת מהן, יש סיכוי סביר שאינך במקום הנכון. לעומת זאת, אם את מרגישה שההתנגשויות מביאות איתן הבנות חדשות ודיאלוג פותח ומחיב- יש סיכוי שאתן במסלול כואב אך משמעותי.

ליטל

שלום לך.

נשמע מדברייך שיותר מהשאלה האם "תסתדרי" או "לא תסתדרי" את שואלת איך להשתמש בקשר עם המטפלת ובתחושות שמתעוררות בו, איך להתמודד עם כעס ותסכול ומהם גבולות ההישענות והתלות שאת מוכנה לאפשר לעצמך בטיפול. אלו שאלות משמעותיות, ובוודאי נלוות להן אחרות, כך שנשמע לי שבעיקר כדאי לשתף את המטפלת בתחושות וההתלבטויות שהתעוררו ולראות לאן יקח אתכם השיח.

ליטל

שלום לך.

נשמע שאתה מתלבט עמוקות בין הרצון למצוא קשר ו"להכניס פנימה" אדם אחר לבין הצורך להגן על עצמך מפני התקרבות שנחווית כפלישה וחדירה אגרסיבית. אני יכולה רק לדמיין כמה קשה לחיות במתח הזה. אני לא בטוחה שיש פתרון ברור לשאלתך, מאחר ונדמה לי שאתה עצמך מתלבט מה היית רוצה שיהיה הפתרון- האם שבאמת יניחו לך או להיפך, שתמצא האחת (מטפלת או בת זוג) שתוכל להגיע אליך, קרוב. 

לכן, אני חושבת שכל מה שניתן לעשות בשלב זה הוא להעלות בטיפול שלך את התחושות ולנסות להבין, לעבד ולתת להן יותר ויותר מילים. אני מאמינה שככל שאזורים נפשיים אלו יהיו מעובדים יותר, כך יהיה לך קל יותר לזוז מההתלבטות ולמצוא את האיזון הנכון לך בין קרבה לפרטיות.

ליטל

שלום לך.

נשמע שבטיפול שלך את מאפשרת לעצמך לחיות ולהחיות מצבים עמוקים של תלות, הזדקקות ו"היעטפות", אשר אני יכולה רק להניח שמתעוררים כך מאחר והם זקוקים לעיבוד ושיקום. זה קשה וכואב אבל כמעט ואי אפשר להעלות על הדעת מצב בו החייאת חלקים נפשים כאלו לא תהיה מלווה בכאב וחרדה עצומים כאשר מתעוררת האפשרות לאובדן. במובן הזה, לא משנה אם המטפלת חלתה או נעדרה מסיבה אחרת- לאזורי הנפש העמוקים "לא אכפת" ממה שהאזורים הבוגרים והרציונליים יותר מבינים- אזורים אלו רק יודעים שהסכנה לאובדן התעוררה, והם מגיבים בחרדה, כאב וכעס. לכן, אני לא חושבת שיש סיבה להסתיר את האזורים האלו מהמטפלת או להרגיש שהם מעבר למה שמטפל אמור להכיל. אני יכולה לשער שהמטפלת שלך מזהה ומבינה את המקום הנפשי שאת חיה כרגע, ותוכל לנהל שיח עם אזורים אלו ולא רק עם האזורים הרציונליים המצופים לקבל בהבנה את מחלתה. אל תפחדי. 

ליטל

שלום שרון,

בחירת פסיכולוג/ית מתאים הינה משמעותית לשם הצלחה של טיפול. עם זאת, לעתים קרובות הדרך הטובה ביותר היא פשוט להתחיל ולנסות ולראות אם מרגישים חיבור, שכן מעבר לגישה הטיפולית ולנסיון המקצועי, יש חשיבות גדולה ביותר לקשר שנוצר והאם ההרגשה עם המטפל/ת נעימה. כמובן שתפקידו של הפסיכולוג אינו רק לייעץ, אלא לתת מענה טיפולי נרחב, כאשר האופן בו הוא עובד תלוי בגישותיו הטיפוליות. את מוזמנת לקרוא באתר שלנו בלינק הזה על בחירת מטפל ועל סוגי הטיפולים השונים. אני ממליצה להתייעץ עם קרובים ולשמוע אם יש להם המלצות על מטפל מסוים, או שהמטפל שלהם יוכל לספק המלצה אישית ביחס למקרה. תוכלי גם לחפש מטפל/ת לפי תחום המומחיות וגישת הטיפול ואיזור המגורים באינדקס המטפלים שלנו. 

בהצלחה,

יעל 

שלום לך,

ההחלטה אם להמשיך בטיפול והאם המטפל/ת מתאימים עבורך יכולה להיות מורכבת, ולפעמים התשובה אינה ברורה. מדבריך נשמע שהתגובה של המטפלת יצרה אצלך תגובה פיזית ורגשית עמוקה, אני ממליצה לך לנסות ולהחזיר את התחושות שעלו בך לטיפול עצמו, ולנסות ולפתוח על כך שיח עם המטפלת, שכן יכולה להיות לכך חשיבות טיפולית. לגבי ההמשך עם המטפלת עצמה, כאמור אין תשובה אחת ברורה, מחשבות על החלפת מטפל עשויות להיות קשורות בגורמים שונים, שביניהם זיהוי נכון שהמטפל אינו מתאים, ועד לקושי להתמודד עם נושאים שעלו בטיפול או בקשר, שמייצר רצון לעזוב (אך דווקא במקרה כזה כדאי להישאר ולהעלות את התכנים בטיפול). אני חושבת שהדרך היחידה לקבל החלטה  היא להעלות מול המטפל את התחושות ולנסות לבחון אותן יותר ברצינות. כאן נכנס תפקידו של המטפל, לנסות לעזור למטופל להבין את המקור להתלבטותו ולהגיע למסקנות הנכונות ביותר עבורו. 

בהצלחה,

יעל 

שלום לך,

חשוב להדגיש שהמענה בפורום אינו טיפולי, אלא מיועד להכוונות כלליות, ולכן אינו יכול לתת מענה תמיכתי אמיתי בין המפגשים וכמובן שאינו יכול להשתוות לקשר פנים מול פנים. במידה ונעשה שימוש שכזה בפורום, הוא לשיקולו של האדם עצמו וזו זכותו לעשות שימוש שכזה. כמובן שכאן הקשר שנוצר הינו אנונימי והרבה פחות אישי מאשר בטיפול עצמו. אני רוצה לקוות שמי שמרגיש חוסר במענה מספק במסגרת הטיפולית עצמה, יוכל להעלות זאת בטיפול שכן השיח על כך באופן שאינו אנונימי יכול לספק מענה יותר משמעותי.

בהצלחה,

יעל 

שלום עליזה,

טפולי קוגניטיבי התנהגותי (CBT) הוא טיפול ממוקד המבוסס על ההנחה כי קשיים רגשיים רבים נגרמים עקב דפוסי מחשבה והתנהגות בלתי יעילים, אשר התבססו והתקבעו בנסיבות חיים מסוימות, והפכו עם הזמן ללא אדפטיביים. מתוך הנחה זו, הטיפול מתמקד בזיהוי דפוסים הגורמים למצוקה או פגיעה תפקודית, וברכישת אסטרטגיות לנטרולם בתוך טווח זמן קצר. לדוגמא, מצבי דיכאון רבים מבוססים על ראייה פסימית ודיכוטומית ותפיסה עצמית שלילית ("אם אני לא מצליח במבחן הזה, כבר אין לי עתיד", "אנשים לא אוהבים להיות בחברתי", וכו'). הטיפול גם מתמקד בעידוד להתנסות וחשיפה מחודשת לסיטואציות מהן המטופל נוהג להימנע עקב מצבו הרגשי.

חשוב לציין שכיום קיימים זרמים שונים בתוך אסכולה זו, כאשר כיום קיימות שיטות חדשות ויעילות ביותר,  שהינן מבוססות מיינדפולנס המכונות ה"גל החדש" של ה-CBT. גישות אלו נותנות מקום מרכזי לקבלה של המחשבות והרגשות של האדם, ולאו דווקא לשינוי. בגל הזה נכללות שיטות כמו מיינדפולנס וכמו ACT - Acceptance Commitment Therapy, תרפיית קבלה ומחויבות כאשר הן מעודדות שהיה ברגע הנוכחי באופן בלתי שיפוטי, לצד ניסיון להתבונן על הקוגניציה ועל התפיסות שלנו, קבלה של הפגיעות האנושית – מבלי צורך לשנות.

גישות אלו נמצאו יעילות בטיפול בדיכאון ובחרדה וכן לבעיות רבות ומגוונות אחרות. בעקרון יש מטפלים שהוכשרו בגישות אלו, ללא הכשרה מוקדמת בפסיכולוגיה, ובמקביל יש פסיכולוגים שמטפלים בגישות אלו בשילוב עם גישות אחרות.

חיפוש אחר הטיפול המתאים יכול להיות משימה מורכבתת ולא פשוטה, אבל אני מעודדת אותך להמשיך לנסות ולא לוותר. תוכלי לחפש באינדקס המטפלים באתר שלנו מטפלים לפי סוג ההכשרה או שיטת הטיפול. אני מקווה שתוכלי למצוא את המטפל המתאים עבורך, שכן יש חשיבות גדולה גם לקשר הטיםפולי ולא רק לגישה. 

בהצלחה,

יעל 

שלום אריאל,

אכילה כפייתית (מוזמנת לקרוא עוד) מאופיינת בהתקפי זלילה חוזרים בהם האדם צורך כמות מזון מוגזמת המביאה לתחושת מלאות יתר, וחווה חוסר שליטה סביב כמות המזון אותה הוא אוכל. במרבית המקרים התקפים של אכילה כפייתית ילוו בחשש תמידי מפני הישנות ההתקפים, בושה וחרטה ולעיתים גם התנהגויות מפצות כהקאה ושימוש במשלשלים כדי "לפצות" על הקלוריות העודפות שנצרכו.

אכילה כפייתית נובעת במקרים רבים מדפוס של אכילה רגשית: בהיעדר מנגנוני התמודדות יעילים דיים, בסיטואציות של לחץ וכאב נפשי האדם פונה לאכילה כדי להסיח את הדעת מהכאב הנפשי, "לפצות" על הסבל ולחוות תחושת מלאות ושובע פיסי- גם אם לא רגשי. נטייה זאת לפנות לאכילה כאמצעי התמודדות עם רגשות מכאיבים נובעת פעמים רבות מדפוסים שנרכשו בילדות המוקדמת והתקבעו עם השנים.

יש לעשות הבחנה בין אכילה כפייתית שהינה הפרעה פתולוגית לבין הרגלי אכילה לא בריאים, או נטייה לאכילה על בסיס רגשי במצבי מצוקה ספציפיים וממוקדים. תוכלי לקרוא עוד בלינק שצרפתי על ההפרעה, ולבחון האם את מרגישה שזה המצב אצלך. בכל מקרה, כדאי להימנע מאבחון עצמי, ובמידת ויש ספק לפנות לאיש מקצוע מתחום הנפש בכדי לקבל חוות דעת יותר מקצועית.

בהצלחה,

יעל 

תוכלי לקרוא כאן מידע נוסף אודות הפרעות אכילה