פורום טיפול נפשי

בת 38
נשואה. אמא.
רקע- התעללות פיזית הטרדות מיניות ואלימות בילדות.
בטיפול פסיכולוגי שנתיים. לא עוזר כלום (בינתיים?)
מפחיד אותי שאני שונאת אנשים.
את כולם. חוץ מהילדים הביולוגיים שלי.
את ההורים והאחים שלי לא שונאת אבל לא אוהבת. מתרחקת מקשר איתם ועם כולם.
את כל השאר- שונאת!!!!!
חמותי, גיסות, אחיינים, חברים, דודים, בני דודים, קולגות.
שונאת את כולם!
לא רוצה לעשות רע לאף אחד. ואין לי הנאה לדעת שרע להם.
אני רק שונאת! שונאת! שונאת!
מה יש לי?
אני אנטי סוציאלית?

היי.
אני זאת ששאלתי את השאלה שני אנשים באדם אחד?
רציתי לחדד עוד:
בגיל ההתבגרות עברתי כמין חרם חברתי ומשפחתי, האשימו אותי בדבר שהיום יותר מ20 שנה אחרי אני מבינה שלא הייתי אשמה.
לאחרונה קיבלתי אישור מ3 מטפלות (כ"א בנפרד ששמעה את הסיפור בנפרד הגיבה אותו דבר) שלא הייתי אשמה, ההיפך, האשימו אותי כדי להסיר את האחריות מעל מבוגרים אחראיים פוגעים.
האשימו כדי שאפחד ואשתתק.
בתקופה של החרם לא היה לי עם מי לדבר, עברתי תקופה של בדידות קשה מאוד.
לא היה אפילו אדם אחד שאוכל לשתף אותו ולא היה אפילו אדם אחד שניסה לעזור לי.
גם הצוות הלימודי הצטרף לחגיגת ההאשמות והרמות הגבה.
בתקופה קשה זו התחלתי לדבר עם עצמי.
הייתי פשוט נכנסת לשירותים ומדברת עם עצמי.
עד היום אני מדברת עם עצמי.
מדברת בגוף שני בד"כ.
כשאני מורחת זמן/ פוגעת בעצמי (לא באופן מסכן חיים).
אני צועקת על עצמי: תפסיקי כבר! תתביישי לך! תראי מה עשית! כמה זמן בזבזת!
וכו' וכו'.
כמוכ' אני מדברת לעצמי בראש כל היום, הראש שלי מלא בקולות, שחזורי שיחות (אמיתיות) ביני לבין אנשים אחרים, כשאני נכנסת לחוויה לא נעימה/ זכרון לא נוח אני יכולה לומר פתאום משהו בקול לעצמי.
כמוכ' כשאני לבד אני מדברת לעצמי בקול.
יש אותי המתפקדת החזקה, זאת שכועסת על ההיא שמורחת זמן ופוגעת בעצמה.
ויש את החלקים הילדיים המוכחשים והמוחלשים, הבלתי נסבלים.
אני כבר בטיפול, רק מבקשת כיוון נוסף.
תודה!

האם יש הגדרה פסיכולגית להתמכרות לטיפול פסיכולגי?

שלום.
אני תוהה אם להמשיך ולהתעצבן על המטפלת ועל כל מיני אמירות שלה או לסיים את הטיפול. או לחכות שהגל העכור הזה שנקרא החיים שלי פשוט יעבור?

שבת שלום ליטל יקרה
רציתי לעדכן אותך שממש טוב לי במקום שאני נמצאת אני מקבלת טיפול מעולה היה חשוב לי לעדכן אותך על המשך הטיפול. רציתי לשאול עם את מסכימה עם את מכירה פודקאסטים על אושר פסיכולוגיה חיובית? עם כן אני ממש אודה לך מכל הלב . מאחלת לך שבת נפלאה תבורכי.

שלום רב.
בקצרה.בת 48 ,חד הורית לשני ילדים.בן זוג 20 שנה.לא גרים ביחד.קשורים מאד,רגילים מאד.לא מסוגלת לראות את חיי בלעדיו על אף שהזוגיות מאד לא קלה.הוא מבוגר ממני ב 16 שנה ועקב כך ישנם המון פערים וצפיות מצדי שלא ניתנים לגישור.עקב כך אנחנו רבים המון.הוא פתאום מסתובב,ואז אני נאלמת.הוא מסוגל לא לדבר אחרי מריבה שבועיים ,ואז אני מצלצלת.חסר אינטלגנציה רגשית לחלוטין.הבעיה היא שכאשר זה קורה אני לא מתפקדת.יש לי התקפי חרדה,לחץ תמידי בחזה ובגוף,כאבי שרירים.אני כל הזמן בעמדת צפיה שהוא יצלצל.המתח גומר אותי פיסית.ממש התמוטטות עצבים.והדבר היחידי שמעלים את התחושות האלו הוא שאני מתקשרת ומדברת על ליבו ואנו חוזרים.יש לציין שאני טיפוס חרדתי מאד,יש לי התקפי חרדה בנהיגה אני לא טסה.עשיתי מלא טיפולי סי בי טי,שדי עזרו,אבל התחושות הנוראיות בעת ריב,על כך לא מצליחה להתגבר.שואלת ממה זה נובע?זה מרגיש כמו התעללות נפשית.על מה זה יושב אצלי?
תודה רבה

הבת שלי בגיל 18 מתמודדת עם מצבי רוח קיצוניים.
כל דבר קטן שמשתבש (כמו הפגישה שהתבטלה, מישהו אמר לה משהו שהיא לא אהבה לשמוע, משהו שתיכננה ולא יצא לפועל בכוח הנסיבות וכל מכשול אחר שהיא נתקלת בו) גורם לה להתרסקות מנטלית: היא בוכה, נסגרת בחדר, לא רוצה לצאת מהבית, יש לה בחילות, כאבי ראש וכדומה.
היא עוברת ממצב למצב מ-0 ל-100 תוך דקות ספורות.
כרגע היא מתמודדת עם תפקיד מאתגר בשירות הצבאי שרצתה אותו וחיכתה להתחיל. יש לה את כל הכישורים הנדרשים וכל היכולות. עם קושי פיזי היא מתמודדת בקלות אבל מקשיים מנטליים היא מתרסקת. ואז היא מתחילה להגיד שהיא לא רוצה את התפקיד, זה לא מה שהיא חשבה, זה קשה לה מדי והיא לא רוצה להמשיך.
השאלה היא מה עליי לעשות, לעודד אותה להמשיך להתגבר, שחשוב ללמוד להתמודד עם הקשיים, שזה ייחשל אותה לחיים, שהיא יכולה ושיש לה את זה (זה מה שעשיתי עד היום) או להגיד לה אני רואה איך קשה לך, את צודקת אולי תחשבי על משהו יותר קל שיותר מתאים לך, הכי חשוב שיהיה לך כיף ונחמד.

אשמח להכוונה כי אני באמת לא יודעת איך נכון לנהוג כי מצד אחד אני לא רוצה שבגלל הקושי היא תוותר על הדברים שהיא רצתה להשיג, מצד שני אני לא רוצה שייגרם לה נזק נפשי...
תודה מראש.

שלום,
החזרה לשגרה לאחר הסגרי הקורונה גרמה לי לחרדה מוגברת. אני מתגורר עם אוכלוסיית סיכון. התחושה שלי, בניגוד לכל אדם שדיברתי איתו, היא חרדה שאדם חולה ידביק אותי ואני אדביק את המתגוררים איתי. מצב כזה עלול לגרום לי לנשיאת אחריות ואשמה נוראית כמו שאני רואה את זה. אני נזהר במידה מירבית ולפי כל ההנחיות בכל יציאה מהבית, אך חושש מפגישת כל אדם שאינו מתגורר עימי כי אנשים לא נזהרים. אני מרגיש שלאנשים לא אכפת מהמגיפה וחזרו לשגרה כאילו לא קרה כלום.
אני לא יודע מאיזה כיוון לתקוף את הבעייה הזאת: ייעוץ? ישנן קבוצות תמיכה? אפשרות אחרת?
איך אפשר למצוא פשרה בין הנחיות הזהירות הארציות המחמירות (שכמעט כל מי שאני רואה לא פועל על פיהם) לבין דרך התנהלות חדשה בשבילי שתאפשר לי חזרה הדרגתית לשגרה עם שמירה סבירה של הנחיות?
אשמח לכל עצה. תודה מראש.

לאחרונה התחלתי להבין שאנשים פשוט פוחדים ממני.
שאני מדברת כנראה בתוקפנות.
שאני חדה וחותכת עוצמתית ומפחידה.
שאני אסרטיבית מידי, יותר מידי.
ואני- לא מרגישה כך!
אני בתוכי מרגישה רכה וטובה, כנועה ומרצה, ילדה טובה שעובדת קשה כדי שהכל יהיה בסדר ואעשה את תפקידיי על הצד הטוב ביותר לשביעות רצון כולם.
אני לא דואגת לעצמי בכלל, לא קונה לעצמי כלום אם אין שום ברירה (גם בגדים, גם אם יש חור בנעל, אקנה רק במצב שכבר לא ראוי ללבישה), לא כי אני מסתגפת, אלא כי אין לי זמן מרוב שאני צריכה לעבוד (כדי לפרנס), להכין לעבודה (כדי שיהיו מרוצים), לתחזק את הבית, להכין שיעורי בית עם הילדים וכו',
אני לא דואגת לעצמי גם פיזית, לא אלך לרופא גם אם ארגיש גרוע, רק אם אין שום ברירה.
לא מתפנקת, לא הולכת לטיולים, לא יוצאת מהבית לכלום חוץ מעבודה, לא מעניין אותי לשבת ערב וליהנות, מרגיש לי בזבוז זמן.
מקווה שהבנתם.
אז איך זה שלאחרונה אני מבינה יותר ויותר שאנשים (כולל בעלי) מקבלים את דברי כהתקפה והאשמה? כבוטות וחיצים משוננים?
וגם- יש כאלה שבטוחים שאני סנובית, הדבר המוזר ביותר שאפשר לומר על מה שאני באמת.
אני מתארת לעצמי שאבחון בטח לא תוכלו לעשות בפורום.
אבל מאוד מבקשת אם תוכלו לתת לי איזה כיוון האם יש סיכוי שמדובר בפיצול אישיות? (DID)? יש דבר כזה בכלל? ומי יכול לאבחן דבר כזה?
אני בפנים משהו אחד ובחוץ משהו אחר.

אני עוקבת אחרי הוואטסאפ של המטפלת שלי
היום הייתי מספר 8 בטיפולים שלה
איך אני יכולה להתמסר אליה אחרי שהיו לה לפני כל כך הרבה מטופלים?
זה לא בסדר לקחת כל כך הרבה מטופלים ביום אחד. זה מעליב ופוגע

שלום לצוות.
אני עצמאית, עוסקת במקצוע יצירתי-אמנותי. יצירותיי מאוד נחשבות וזוכות להערכה גורפת מקהל היעד.
הבעיה שהמחיר הנפשי שאני משלמת על המקום הזה גבוה מאוד.
בכל פעם שמגיעה שעת מבחן- תערוכה גדולה שעומדת להתקיים או מכירה פומבית של יצירותיי, אני חשה רצון לברוח, פחד נורא שהפעם זה לא יצליח.
הפחד הוא מפני הבושה, מפני הרחמים ויש גם פחד דומיננטי מהשמחה לאיד של המתחרים.
כבר שקלתי מאות פעמים ללמוד מקצוע בתחום אחר, אבל לא חושבת שהמקצוע הוא הבעיה.
הבעיה היא הרגישות הקשה שלי, הפחד הנורא מהנפילה, ההתפרקות שאני חשה מול ביקורת שמופיעה בטרם אני נישאת על גלי האהדה ונעלמת כשמופיע ה"אישור" מהקהל המריע.
איך אפשר לקבל פרופורציות?

היי,
אני מאובחן ברפלוקס קיבתי ועכשיו התחיל לי בעיות גם בפיפי מרגיש חוסר התרוקנות
אני בנדם שגם לחוץ
רציתי לדעת עם יש קשר לדברים לבן לחץ נפשי?
ומה אני אמור להגיד לרופאה שלי?

תודה כפולה ליטל.
תודה על ההפניה חזרה לטיפול ותודה שאת עושה את זה תוך מתן מקום מכבד לרגשותיי.
התהליך לא פשוט. יש רגעים של שבירה וקושי, יש רגעים של יאוש, אבל כשיש מטפלת שמצליחה להכיל את הכאב, הבלבול, הסערה והיאוש, לתת להם מקום, לא להיבהל, ובד בבד לתמוך להחזיק ולחזק, ובין השורות, בלי מילים, להחזיק את התקווה בשביל המטופל שעוד לא מסוגל להאמין בה, זה פשוט נותן כוח.
אני מקווה בשביל כל המטפלים שמוכנים ללכת בדרך הלא פשוטה הזו, שהם מרגישים באמת בעומק איזו מתנה מלב ללב הם נותנים.
ממש מתנת חיים.
אגב, מניסיוני האישי שאני חווה על בשרי בהבדל בין שני הטיפולים,
בטיפול בטראומה מורכבת ממש קריטי שהמטפל יעבוד לפי הגישה של פסיכולוגית העצמי.
התיקוף האישור וההכרה הם קריטיים ממש במקרים של טראומה ממושכת בילדות. בגלל הפגיעה בבוחן המציאות.
המטופל זקוק לאימות ו"סדר" במציאות ממושכת לא נורמלית,
המטופל משווע להבנה של "נכון או לא נכון", "היה או לא היה", "אמת או שקר"
המטופל מבקש לשמוע לראשונה מאדם אחר (המטפל) את מה שהוא יודע בתוך ליבו.
ואם זה לא קורה, נדמה לי שבאופן בלתי נמנע המטפל מצטרף לטראומת ההכחשה, ומוסיף שמן למדורת ההאשמה העצמית והבלבול.
ובחווייתי האישית אלו הטראומות הקשות ביותר, הרבה יותר מהחוויות ה"אמיתיות" המזעזעות.
סתם ביקשתי לשתף.
תודה.

איך אפשר לאהוב ולדאוג לכל כך הרבה אנשים? איך אתם עומדים בזה? בבקשה אשמח לתשובה אמיתית וכנה
אתם יודעים גם לדאוג לעצמכם?

שלום,
בשנתיים האחרונות היחסים בן משפחתו של בעלי אלינו השתנה ,
בעלי ואימו דיברו לאחרונה על חלק מהדברים אך מדובר באישה שחייה בלללנד והבאנו שהכל ישאר כפי שהוא והשלמנו עם המצב.
אציין שלא התראינו חצי שנה וישנו רק קשר טלפוני.
לפניי כשבוע ביתי חגגה יום הולדת ומצד חמותי וגיסתי לא היה טלפון למזל טוב או יחס כלשהוא (ביתי כבר ויתרה עליהם מזמן) ילדיי בוגרים והגיעו להחלטה מרצונם ואני מכבדת זאת .
היום גיסתי הזמינה לסופ"ש שנבוא אליה הביתה שנחגוג לחמותי יום הולדתתת.
בעלי אמר לה שיתן לה תשובה בערב.
אציין שבאותו היום קבענו מראש מסעדה לחגוג לביתי במשפחה המצומצמת.בעלי רוצה שנידחה את המסעדה ליום אחר כי עד שהם יזמו מפגש אז צריך ללכת (חשוב לי לציין שבעלי כבר ויתר עליהם מזמן אך רוצה לעשות וי בעניין)
אני טוענת שאין סיבה להזיז את המסעדה שקבענו לחגוג לביתנו ושאפשר להגיד לגחסתי שתדחה ביום או בשבוע מעבר לכך אני כל כך פגועה בשביל ביתי שמשפחץו לא בירכו אותה ליום הולדתה אך בעלי רוצה שניתן כבוד לאימו וזאת למרות שלא יודעים לכבד אותנו.
אשמח לדעתך במצב, מיותר לציין שגם אם נלך לגיסתי ילדיי לא יבואו משום שלא מעוניינים בקשר איתם מה שמכניס למתחים בין בעלי לילדים תודה רבה.