שלום לך.

אני יכולה לדמיין כמה קשה וכואב במקום בו את נמצאת, ומבינה את החשש גם מהישארות וגם מעזיבה. ובכל זאת, ולמרות שתמיד צריך לקחת בעירבון מוגבל את מה שאומר מי שבא מחוץ לטיפול, אנסה לשתף בתפיסותיי האישיות בנושא.

אני חושבת שמטפל יכול ואף צריך להיות להיות "קשה" (יותר במובן של גבול שומר ופחות כ"קשיות") במובן של חוסר שיתוף פעולה עם חלקים הרסניים של המטופל, ושכל מטפל עשוי לאבד את שלוותו במסגרת היותו אדם ומתוך מעורבתו עם המטפל- אך כ"מעידה" נקודתית ולצד לקיחת אחריות בינו לבין עצמו ומול המטפל, ולא כשיטת טיפול. כמו כן, אני לא רואה טעם לכעוס על חוסר התקדמות או לאיים בסיום הטיפול כ"תמריץ" לשינוי. זה גם לא יעיל וגם לא מכבד את קצב והנפש של המטופל, בעיני. 

לאור זאת ולאור חוסר ההתקדמות שאת מתארת, אני חושבת שכדאי להעלות מול המטפל את האפשרות לסיום ולראות מה עולה בדיאלוג ביניכם. כדאי לבוא לדיאלוג כזה בפתיחות, לשמוע גם מה המטפל חושב על התקדמות/היעדר התקדמות שהיתה בטיפול ולנסות לחשוב ביחד, באופן "נקי" עד כמה שאפשר, האם אתם יכולים להתקדם יחד או שמיציתם את העבודה המשותפת. זה כמובן כואב וקשה, בין אם תחליטי לכאן ובין אם לכאן, אבל נדמה לי שכדאי לפחות לשקול את הנושא.

בכל מקרה, זכרי ש"אי הצלחה" של טיפול היא כואבת ואולי גם מייאשת, אבל תמיד יש תקווה. מה שלא מצליח בטיפול, בתקופה מסוימת ובתוך קשר טיפולי מסוים יכול להצליח באחר, וחשוב לא לוותר על התקווה לשינוי והתקדמות נפשית.

ליטל