פורום פסיכולוגיה

היי,
אולי יש לכם עיצה?
אז ככה החיים שלי לא היו פשוטים אמא ואבא תמיד רבו אבא מאוד זלזל באמא אליי בכלל לא התייחס עקב כך שנולדה לי אחות ע אוטיזם. היא גדולה ממני רק ב-11 חודש. כלומר אז כשנולדתי רק הבחינו אח"כ הוא ממש היה אפתי.
כאילו אני אמא ואחותי מקשה אחת.
אמא נאלצה לעזוב את העבודה והייתה תלויה בו כלכלית. כל מי שמכיראותה יודע שהיא מדהימה ואיזה אמא היא לאחותי. אחים אין לי כי הוא לא רצה.
כל הזמן ירד עליי הוריד לי את הביטחון והפכתי מופנמת זה גם השפיע שיש אחות כזו( בושה בני משפחה שלא מבינים כלום התרחקות מאירועים משפחתיים וחגים).
בקיצור כשגדלתי הם כבר עמדו להתגרש הליגים 20 שנה בבימ"ש על רכוש.
אני נלחצתי שאנחנו עומדים לגור ברחוב , פתאום הבנתי שאני זו שאדאג לאחותי כשההורים ימותו. ובכלל מחליפה את אבי בטיפול בה בהתחשבותובעזקה בבית.

דיי הייתי דכאונית מהמצב המשפחתי שלי כי בכל זאת לא קל עם אוטיזם ומוסדות וכל חג ושבת היא אצלנו ואמא אין לה זמן בשבילי אף פעם.
הבית הזה גרם לי לדעת שאני חייבת מקצוע לא להיות כלכלית בגבר, שאני צריכה לסמוך רק על עצמי. יצתי ללמוד. תואר ראשון ביולוגיה באוניברסיטה סיימתי בהצטיינות אולי חלק מזה כי תמיד קרה לי מטומטמת ושאני אהיה מנקה.
לעולם לא שאל אם חסר לי משהו אפילו כלכלית.. וכל שיחה איתו זה מריבות הכל התניה. יש לו המון הפרעות התנהגותיות והיום אני בכללחושבת שהוא אספרגר.
תואר שני גם עשיתי כי קיבלתי מלגה סיימתי בהצטיינות. האוניברסיטה מקום מפלט, הרחבת הדעת, אנשים אינטליגנטיים, למרות שגם עבדתי כסטודנטית עבודות חרא עם שכר נמוך.
וזהו הגעתי לגיל 31. נכנסתי לדיכי כי אני זקנה לא נשואה ( יש לי בעיה עם זוגיות ואני יודעת היום שזה גם מהבית, חרדת נטישה פרידה) ואין לי מקצוע... שוב עבדתי בעבודה לא מתגמלת אדמיניסטרציה פשוטה הלב מת ואני יועת שאפשר שתהיה קריירה. לא ידעתי מה ללמוד כי לתחום המדע אני נמשכת אבל זה לא מתגמל. נרשמתי לכל מיני חוגים לא הייתי החלטית הריע לי המצב הכלכלי שלנו ושאני לא עצמאית פשוט כלום. חשבתי על רוקחות אבל נשרתי כי זו עבודה רוטינית המוח שלי ימות. התחלתי חשבונאות והייתי ממש מתוסכלת למודים קשים לא מבלה לא יוצאת כמה שנים ועוד עכשיו עובדת עבודה משרה מלאה ותקועה בבית הזה. אין לי כסף... בסוף עזבתי את זה ומה עכשיו?? שוב אדמינסטרציה בשכר רעב.
יש לציין שאני לא הכי עוברת ראיונות עבודה ורוצה מקצוע. עבדתי אצל רו"ח למדתי חשבות שכר. והיתה לי הזדמנות התחלתית אבל... אני כבר בת43 . פיטר אותי נו זה היה ברור לא איכפת לו מכלום עבודה שם גם היתה ראש קטן ובקושי היה לי מה לעשות.
אני לא מצליחה להשתלב בשוק העבודה.
בגלל התארים ובגלל שאין לי ניסיון. התחום שלח שבות שכר מאד מצומצם.
אני לא מססוגלת להיות מוקדנית או פקידת קבלה... כי אני אמות המוח יתבשל לי

אנימוצאת עצמי בראינות שממש רוצים לדעת "עליי" לא על מה למדתי ומה עבדתי.. כשאומרת את הגיל פתאום מרגישה שנגמר הראיון כי אני יותר גדולהמזו שמראיינת ובטח בצוות שלה יש צעירות.
אני מרגישה רווקה זקנה למרות שאני נראית ממש צעירה, שמצד אחד קוראים לי בגלל קו"ח ומנגד לא רוצים את כל התארים הלא שימושיים.

אני כבר הרבה זמן מובטלת...
מה אפשר לעשות? איזה תחום לימדי יש בו תעסוקה ללא גיל?
חשבתי על הוראה אבל זה שנתיים עכשיו בשכר רעב.. וגם כאן יכולים להוציא לפנסיה בגיל 50 אז לא הכי משתלם..

תודה

שלום וברכה!
רציתי לשאול לפני כמה שנים נפטר לי תינוק בנוסף עברתי מצוקה גדולה בהשקעה כלכלית כושלת כתוצאה מכך המצב רוח והחוסן הנפשי שלי ירד. מה שקרה שבאותה תקופה נהייתי אדם קריר ונראה ככועס. ב"ה עבר זמן אבל אני עדיין סובל ממראה חיצוני כועס ואנשים התרגלו לראות אותי ולהחזיר לי פנים רציניות ואני מנסה להפסיק ולא מצליח וזה גורם לי להפסיד חברויות מה שבעבר הייתי אדם תוסס ומלא חברים. היום טני עסוק במחשבה כל הזמן למה אני נראה ככה ואיך אנשים יגיבו למראה שלי והתפוקה שלי בעבודה ובמשפחה קטנה מבעבר. איך יוצאים מזה תודה

בוקר טוב ליטל

אני מטופלת מעל שנתיים.

לפני כשנה, לאחר תקופת טיפול מיטיבה, עברתי משבר, שכולל שילוב של אתגרים מציאותיים ופנימיים (חלקם צפו בעקבות הטיפול) וכן, קשיים משמעותיים מאוד מול הקשר הטיפולי, אלה הובילו להחרפה בסימפטומים שהיו קיימים לפני תחילת הטיפול או המרה (במקום התקפי חרדה- דיכאון). הפסיכולוגית הציעה שוב ושוב לשלב טיפול תרופתי.

הייתה תקווה וציפייה שאם אני נמצאת בטיפול, משקיעה, מתמסרת ומתמודדת אם כל מה שזה אומר להיות בטיפול נפשי (כולל, החלקים הקשים), אני אמורה לצמוח, להחלים, ולא לשקוע עוד יותר מהמצב הרגשי שהייתי בו, לפני שהתחלתי טיפול, ובטח לא לקחת תרופה במקביל. משלא נשארה ברירה אחרת, והתחושות הקשות ניהלו את חיי, התחלתי ליטול את התרופה, אך רגשות האכזבה, כישלון, הכעס והשאלות הקשות לא מניחות לי.

האם נכשלתי בטיפול? המטפלת? הקשר הטיפולי שעבר מהפך, האם הייתי נאיבית מדי והשקעתי בקשר חד צדדי? (שעשה גם לה טוב, אך מדוע לא מנעה קשר קרוב מדי, שיודעת שלאחר שיוצאים מהאשליה נשארים עם רגשות אבל, קנאה, אובדן, כמיהה לא ממומשת וכו' קשים מנשוא) ובסוף אחרי שיצאתי מהאשליות לגבי קשר טיפולי, זה חלק מהשבר שנוצר? יכול להיות שלאור המשברים בקשר, הייתי עוברת למטפלת אחרת, היא הייתה מצליחה במקומות שבו המטפלת הנוכחית לא יכלה לסייע לי. יש לי מטפלת מדהימה ומקצועית, אבל כמו כל בן אדם, עם מגבלות. אולי בנקודת זמן כזו הייתי צריכה 'לוותר' עליה ולעבור? ולהתחיל תהליך 'חדש' עם מבט מפוכח וללא פנטזיות מיותרות..
נדמה כאילו הקשר טיפולי אשלייתי עלול להיות מסוכן..

תודה מראש על המענה

יש לנו בת נערה בת 16 שמאד מאד אגוצנטרית, חושבת רק על עצמה, ולא איכפת לה מאף אחד, ויותר מזה היא דוחה ופוגעת בצורה מעליבה בשאר בני הבית
אנחנו בקשר עם פסיכאטרית ואולי היא גם חרדתית,
אבל יש כאן בעיה התנהגותית, מה ניתן לעשות?

ליטל, האם כל טיפול חייב להסתיים?

היי ליטל,
אני רוצה לדייק... כאשר החלטתי לסיים את הטיפול ושיתפתי את המטפלת שלי, היא שכנעה אותי להשאר בטיפול ואמרה שיש לה סבלנות בשבילי להפתח לאט לאט, אך בפועל היא פעלה אחרת והודיעה לי בפגישה שאחרי השיחה שהגענו לשלב סיום הטיפול ושאחליט אם הסיום יהיה בטיפול הנוכחי או שארצה פגישה נוספת. כמובן שוויתרתי על הפגישה הנוספת ולא הבהרתי איתה את הנושא מדוע היא מחליטה לסיים את הטיפול לאחר ששכנעה אותי להמשיך והסכמתי.
הרגשתי נורא ובאותו הלילה נכנסתי לחרדה מה אעשה אם אאבד את אמא שלי או שהילדים שלי יאבדו אותי. לא ישנתי כל הלילה והכרחתי את עצמי לקום לעבודה. אני עובדת על עצמי לא ליפול אבל זה לא מספיק ויש לי רגעים קשים והרגשה של נטישה
וחוסר אחריות ממי שהיתה צריכה להגן עלי. כל העניין של הטיפולים פתאום מרגיש לי לא אמיתי ומלא צביעות. אני מרגישה מרומה וטפשה שנפלתי רגשית.

איך נכנסים או יוצרים שיח אינטימי
למה אפשר לשים לב?
והאם זה קשור לנושאים מסוימים?
אשמח אם תוכלי להתייחס לזה

שלום ליטל,

על פניו נדמה שהקשר בין המטפלת לביני הוא קשר חזק ונכון.
יחד עם זאת, לאחרונה אחרי מקרים לא מעטים של חוסר יציבות בחיים האישיים וירידה ברמת החיים שלא מבחירה, אלא מנסיבות שלא תלויות בי בהכרח, הבנתי שיהיה לי קושי רב לממן את הטיפול, למרות שהטיפול הוא מסגרת שכן יכולה לתת לי את היציבות ותחושת הביטחון שאני כל כך צריכה ומחפשת.
אני יודעת שאם אעבוד בעבודה נוספת אכניס את עצמי למעגל שלא אוכל לצאת ממנו כי למעשה, אני רוצה בעוד כמה חודשים לעבור למקום שיקדם אותי מאוד מבחינה מקצועית, אך השכר בו נמוך משמעותית כדי שאוכל לשלם על הטיפול.
אני נמצאת בדילמה קשה - האם עליי לוותר ולהקריב את הרצון להתקדם בחיים אחרי תקיעות לא מעטה במחיר שבו לא אצליח לפגוש את המטפלת?
הנושא עלה בפגישות ויש הנחה מסוימת עבור פגישה נוספת אך בסך הכל הכללי יוצא שהתשלום הוא גבוה מאוד וגוזל ממני הרבה ממה שאני מרוויחה ויש לי הוצאות רבות אחרות שאינן תלויות בטיפול בכלל.
מצד אחד, המטפלת והטיפול הם מקום בטוח עבורי ומצד שני, אני רוצה לחשוב על עצמי, על החיים האישיים והמקצועיים שלי, מגיע לי להתקדם ולראות את עצמי מאושרת פעם אחת.

מה עושים במצב כזה מתסכל?

(אציין שהקושי גרם לי להפסיק להגיע ולפגוש אותה, כי אני לא אעמיד את עצמי במצב שהוא לא נעים לשני הצדדים).

תודה מראש.

היי, בטיפול כשנה. אצל מטפל שאני לרוב חווה אותו כקשוב, אמפטי ואנושי.
אני אדם מופנם ומתקשה לדבר בטיפול, אם כי מדברת יותר מפעם.
בפגישה האחרונה כמעט שלא דיברתי ואני מניחה שזה תיסכל את הפסיכולוג. והוא אמר לי שאני לא נעזרת בו ושהוא היה רוצה שאמצא דרך להיעזר בו.
לדעתך, האם נראה לך שהוא מנסה לאמר לי שמקומי לא שם ושאני בעצם לא יכולה להיעזר בו, כלומר האם נראה לך שהוא מנסה לרמוז לי שאולי כדאי שנסיים את הטיפול??? לא נראה לי שבא לי לראות אותו יותר... חשה נזופה... האם הוא הרים ידיים??? האם הוא התייאש?
מודה לך,

שלום וברכה: לא אחת קורה לי בזמן המחזור (לפעמים מתחיל גם יום קודם) שאני חווה משבר פנימי לא מוסבר שגורם לי רע מבפנים ולפעמים גם משתק אותי מבחינת העבודה. קראתי באתר שהתקפי חרדה במחזור שזה קיים בגלל הרבה סיבות (חלקן אפילו גנטיות). השאלה היא כזו, במידה וזה גנטי יש דרך לטפל בהתקפי החרדה הללו?

שלום,
חוויתי סוג של פוסט-טראומה עקב השתתפות בפעילויות הקשורות לבדס"מ, דיברתי על זה עם פסיכולוגית שפעם היתה לי אבל לא הייתי מסוגלת להכנס לעומק הנושא כי זה היה ממש קשה לי.
עכשיו אני יותר בשלה לטיפול אבל אני לא יודעת לאן לפנות.
החל תהליך של נורמליזציה של עולם הבדס"מ בשנים האחרונות והכנסה למיינסטרים וכמעט כל דבר עושה לי טריגרים ומכניס אותי לחרדות ומערער אותי.
אני לא יודעת אם אני נחשבת מתאימה למטפלים לתקיפה או פגיעה מינית כי זה היה סוג של בהסכמה.
אני רק יודעת שאני חייבת להשתחרר מזה אכשהו.
אשמח לעצה.

כשהייתי בטיפול פסיכולוגי
היו הרבה ארועים וחוויות שלא ידעתי לדבר ולספר עליהם כי זה היה מציף
והייתי נתקע
אז נתתי הרבה דוגמאות מסרטים שראיתי לכל מיני מצבים שניסיתי להסביר אותם
ונורא תסכל אותי שאני לא יכול לדבר על החוויה האישית שלי במילים פשוטות
והמטפלת לא עזרה לי לספר יותר בפשטות היא דיברה מעט מאד
ולרוב אמרה שהיא לא מבינה
וזה תסכל אותי יותר
ורק נשארתי עם השאלה למה היא לא יכלה לתת יותר מעצמה
ולהסביר לי יותר
כל פעם שהיא הסבירה זה היה במשפט קצר ולא מובן
וגם אני לא הבנתי מה היא אומרת
כל הנושאים שהבאתי היו בעינין יחסים בינאישיים
הרגשתי שהיא מבזבזת לי את הזמן
ולרוב הייתי מוצף משלך הארועים שרציתי לספר עליהם וגם לא היה מספיק זמן
והרגשתי שהיא לא עוזרת לי להתמקד
וכמעט לא אומרת לי כלום
מה שהשאיר אותי בביצה של עצמי
או ששקעתי בה יותר
וזה היה מאד מתסכל

היי. הפסקתי טיפול של שנה וחצי בערך (לא רציתי אבל היה צריך לסיים). הגעתי לטיפול בגלל שרציתי להתאבד (זה כמעט ולא השפיע לי על הסדר יום). הטיפול היה מעולה ובמהלכו הפסקתי לחשוב מחשבות כאלה. שוחחנו על דברים שלא חשבתי שלעולם אדבר עליהם. אהבתי את הפסיכולוגית והרגשתי שהטיפול שיעה אותי לטובה.
עכשיו אחרי בערך חודש זה חזר לי בעוצמה חזקה, בגלל תסכול מכל מיני דברים. מה אני עושה? חשוב לציין שזה לא מלווה בשום דבר. אני תפקודי וחיוני לחלוטין. פשוט כשלבד חושב על המוות ועל התאבדות. בהתחלה הלכנו גם לפסיכיאטרית שקבעה שאני לא צריך טיפול תרופתי. אמרתי לה שאני לא אעשה עם זה שום דבר מעשי וככה גם אני מרגיש עכשיו. פשוט מרגיש שמוות זה הפתרון היחיד.
זה ככה יהיה לתמיד? תמיד אחזור לדבר הזה? מרגיש שאין לי מה להכנס לעוד טיפול כי אחריו תוך חודש זה יחזור.

ליטל שלום.
היום סיימתי טיפול ואני מרגישה רע.
עליי לציין שאני זאת שרציתי לסיים את הטיפול מאחר והרגשתי שהיא כבר לא תורמת לי ובפגישות האחרונות הרגשתי שאני מתרוקנת ומתעסקת רק בקשר ביני לבינה ולא בנושאים הרלוונטים. (היא מבחינתה ניסתה תמיד לחזור ולדבר על הנושאים שבשבילם הגעתי לטיפול אך לא יכולתי משום שהיחסים בינינו העסיקו אותי יותר מידי, כמו למשל למה היא התכוונה כשאמרה דבר זה או אחר). עכשיו קשה לי ואני יודעת שהזמן יעשה את שלו וזה יעבור. אבל עד שזה יעבור אשמח לקבל ממך עצה איך להסיר מעליי את הכאב הזה. לא חשבתי שהיא תוותר עליי בכזאת קלות.
מרגישה נטושה וכבר מתגעגעת אליה על אף שלאחרונה הטיפול לא הועיל אלא רק הזיק לי.
תודה.

שלום,
אני כבר מבינה שיש לי פחד מכניסה לקשר ונמנעתי לחלוטין מקשרים עם גברים.
גם היה ניסיון לקשר אחד בצבא שאז לא הבנתי למה אני איטית ובסוף נתתיופתחתי את הלב והפרידה היתה קשה וכואבת עד כדי דיכאון למרות שהיו עוד טריגרים בדיוק השתחררתי מהצבא ולא הייתי במסגרת ההורים החלו הליכי גירושין והיה בלגן שלם..
כך או כך.. התחלתי לקרוא בנושא וברור לי שהכל מתחיל מהבית בקשר עם ההורים.

אז לצורך העניין הדמות האבהית שלי היתה מתנכרת אליי אדישה אליי אין לי קשר איתו היום.
לא זוכרת חוויות או דברים משותפים יחד בגילאים צעירים.
זוכרת מכות, השפלות.
עד היום אחרי חצי משפט אם אדבר איתו יהיה דיבור מלוכלך. הוא גם ככה מתנהג לאמי. בן אדם עם בעיות בן אדם קשה.

אפילו אימי עם מדברת עם אחותה יכולה לומר לה " הרי את יודעת שלא איכפת לו ממנה":
הוא אף הצהיר בפניי שהייתי נערה שלא אשב עליו שבעה...

בכל מקרה משפחה לא בוחרים.
מעולם לא חשבתי שדברים בהווה כולל ערך עצמי זה מהבית.

נשאלת השאלה: איך אנייכולה להתגבר על פחד מפרידה ולהיות בקשר זוגי? אני תמיד שללתי ברחתי ואפילו החלטתיי ממש שאני לא רוצה אף אחד שטוב לי כך.
החשש לאהוב ולהיפרד יכוללגמור אותי.
אצל גברים הפרידה היא חדה בהפתעה מה שעוד יותר מוסיף... וגם הרבה פעמים אין למה? כי זה פשוט ככה.
אוכל אפילו לציין שגם אם זה מישהו לא הכי חשוב רגשית עצם הדחיה היא זו שמעוררת סערת רגשות.

האם אפשר לצאת מזה ללא טיפול?
כמה זמן נמשך טיפול, אין לי את התקציב...
מה עושים בטיפול?- על העבר אינני מסוגלת לדבר זה עושה לי רע והצפה.

תודה