פורום טיפול נפשי

שלום ליטל. מודה לך מאוד על התשובה. מבינה שהכאב שעולה ומציף אותי היה קבור בי שנים רבות בצורתו הגולמית, ובלי שנתתי לו להיות מורגש, מכיון שלא יכולתי להתמודד כילדה עם תחושות מכאיבות כ"כ של בדידות כרונית ונתק מהדמויות המשמעותיות ביותר בחיי. ולמרות שהכאב מאיים להטריף את דעתי אני מודעת לתהליך שהוא מנקז מוגלה. שואלת שוב בנוגע לחוסר אמון שלי, אם יש סכוי שהוא יבנה? עברתי ילדות קשה מאוד ואולי היא נחשבת אף לטראומתית(אולי טראומה מורכבת??) חויתי התעללות רגשית מהוריי, אפליה טוטאלית מאימי וגם אלימות מצד אבי. נדמה לי שאמא שלי מעולם לא הרגישה חיבור כלשהו אלי, וכבת בכורה סבלתי במיוחד מהנתק ומכך שאימי עשתה אלי העברה של התסכולים שהיו לה על אמה. חויתי דחיה איומה, וגם היו זמנים שהיא היתה רבה איתי ולא מדברת איתי ימים שלמים. ובמקביל לא הכירה בנפרדות שלי. חייתי שנים בהשרדות. לא היתה לי נפש אחת בעולם שאהבה אותי. ואולי היו רק לא ידעתי מזה... גדלתי בבדידות נוראית במשפחה. ולמרות שמבחינה חברתית פרחתי, לא הצלחתי להבין בזמנו שאני ראויה לאהבה ושאני בסדר. פוחדת שאולי זה נזק בלתי הפיך, ולרגעים נתקפת באימה שאולי יש לי איזו הפרעה והמטפלת שלי לא מגלה לי(שוב חוסר אמון.) כדי שלא אתייאש. ולמרות שכל תקופה אני מעלה את החשש הזה בטיפול, עדיין אני פוחדת. רוצה להבין אם זה יכול להיות שלמרות כל מה שעברתי, הנפש שלי סבלה זאת, ומסוגלת לקום לתחיה מהבוץ שדבק בה. האם אני אי פעם אהיה מסוגלת לתת אמון, למרות שלא חויתי התקשרות בטוחה? ואלי אדייק אם אכתוב שלא חויתי בכלל התקשרות...