פורום טיפול נפשי

שלום לך ליטל. תודה על המענה. רציתי לחדד יותר מה ביקשתי בשאלתי:
דווקא הייתי בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית חרדית.
היא היתה פוגענית באופן שקשה לתיאור.
כל התנגדות שהבעתי, כל אמירה שאולי הטיפול לא מקדם/ קשה, היא היתה מתגוננת, תוקפת, פוגעת.
היתה מתפרצת ומכאיבה, וכשהיתה תופסת את עצמה היתה אומרת שהיא לא כעסה, רק היתה אסרטיבית.
או שהיתה אומרת שכעסה אבל לא עלי אלא על "היצר הרע" או שהיתה אומרת שזו המלחמה ששתינו נלחמות ב"עשיו הרשע" וכד'.
כשביקשתי לעבור למטפלת אחרת מציבור דת"ל אמרה שזה כמו לאכול "טריפה"
וצחקה ואמרה שבטוח היא לא תשרוד איתי.
באמת ניסיתי ואחרי פגישה אחת ברחתי, חזרתי אליה, המילים שלה לא נתנו לי להעז לנסות.
בפעם אחרת היא הורתה לי לפרגן עליה אצל מנהלת הקליניקה בגלל משבר שקרה ביננו, והזהירה אותי שלא אגלה שהיא שלחה אותי. (עשיתי זאת וחטפתי כהוגן משתי הצדדים, לא יכולה מידי לפרט, ואז היא זרקה אותי בכעס)
פניתי למטפלת חילונית והרגשתי שהיא נעימה ומכבדת וטובה לי מאוד, אבל חששתי ובדיוק הפסיכולוגית החרדית הציעה לי לחזור אליה, חזרתי.
כשסיפרתי לה על החוויה הטובה אצל המטפלת החילונית היא אמרה: בטח שהיה לך נעים, היא זבל ולכן את לא מתביישת להוציא אצלה את כל הזבל שלך.
היתה פוסלת את כולם, טוענת שהם לא מקצועיים, לא ברמה לא מבינים בנפש.
כשהייתי אומרת שהיא מכאיבה לי מאוד היא היתה אומרת בתוקפנות שכל דבר כואב לי ואני צריכה ללמוד לסבול כאב.
היתה מביאה אותי למצבי שבירה עד התחתית.
על ההתעללות והפוגענות הזאת אף אחד לא יוכל להעיד.
אין רישומים, אין הקלטות, יש תמיד את האמירה שזו פרשנות שלי בגלל חוויות עבר.
ובסופו של דבר המטפל הוא החזק והמטופל החלש, המטפל הבריא והמטופל החולה.
ועל אף שברוך ה' אני לא חולת נפש, לא הוזה ובמקום מצוין מבחינה תפקודית, מקצועית ומשפחתית, אני יודעת שחבל אפילו לנסות לדבר על זה.
אין הוכחות. ותמיד יש תירוצים ותאוריות שמחפות על טיפולים ומטפלים פוגעניים.
אני מודה לה' על כוחות הנפש שנתן לי, שעל אף כל מה שעברתי אני עדיין מנסה ולא מתייאשת.
היום אני בטיפול אצל מטפלת חילונית שכל המילים שקיימות בעולם על אנושיות מקצועיות ואכפתיות לא יספיקו לתאר אותה.
מה שרציתי מכם זה רק אישור למה שאני מבינה לבד.
אישור לכך שלא יכול להיות שיש מקום לטיפול כמו שתיארתי אצל המדריך.
אישור לכך שאם זה לא מקצועי זה כן פוגעני ואין מקום לספק.
אישור לכך שנוצלתי והכאב שלי לגיטימי, הגיוני ויש לו מקום.
זה הכל.
האם תוכלו לתת לי את האישור הזה?

אני מתנצלת ממש שאני מציפה אתכם בהודעות.
רוצה לשאול עוד משהו:
העניין ההוא עם המדריך קרה לפני כ10 שנים.
כל השנים הללו הייתי מידי פעם אומרת לבעלי שלדעתי זה לא היה מטפל תמים אלא אדם בעייתי.
בעלי שלל תמיד את העניין, והיה בטוח בצדקתו ובתמימותו של הנ"ל.
כעת כשהבנתי שאין שום מקור מקצועי להתנהגות ול"שיטה הטיפולית" סיפרתי על כך לבעלי, הייתי בטוחה שהוא יזדעזע מכך שאדם זה באיצטלה טיפולית עושה מעשים שאינם ראויים.
אך תגובתו של בעלי ממש פגעה בי וערערה את בטחוני.
הוא ממש לא התרגש, אמר שגם אם אין שיטה טיפולית כזו הוא בטוח שהנ"ל עשה את מעשיו מתוך רצון לעזור ומתוך אמונה בשיטתו, ולא מתוך כוונות אחרות.
הוא אמר שאם אספר על כך לאחרים באופן לא מחמיא זו ממש הוצאת דיבה, כי ברור לו שהאדם הזה ומעשיו כשרים.
כשעימתתי אותו עם העובדה שאין שום שיטה כזאת לא מקצועית ולא הלכתית, הוא טען שאינו זוכר בדיוק מה היה.
כשהזכרתי לו הוא טען שזוכר משהו במעורפל, אבל לא מבין מה אני "עושה עסק"
הרי בסוף לא קרה שום דבר מעשי ביננו, אז למה פתאום נזכרתי בזה?
ולמה אני מתעקשת לעורר את העניין שקרה כבר לפני זמן רב?
כשהסברתי לו שזה בגלל שעד היום היה לי ספק, חשבתי שיש שיטה מקצועית כזו, והיום כשנודע לי שאין שיטה כזו אני מבינה שזה היה ניצול.
היה נראה שהוא ממש לא מבין מה אני רוצה.
התגובה של בעלי פוגעת בי, יותר מהידיעה שאין שיטה טיפולית כמו שהציג המדריך.
הוא זה שתמך בכל ליבו במדריך, על אף שזה היה נראה תמוה מאוד, בטח במגזר כמו שלנו שהריחוק בין גבר לאישה הוא הרבה יותר ברור.
הוא בעלי ואמור להיות פגוע/ מופתע / כעוס מכך שהאדם הזה השתמש בי למטרותיו.
הוא זה שאמור לזכור לפחות כמוני את הסיפור הזה כי הוא תמך בזה והאמין בזה.
ופתאום- התנערות.
לא זוכר מה היה.
לא מוכן להבין שכנראה יש פה ניצול כי אין שיטה טיפולית כזו.
וגם אם בסוף הוא מסכים לזכור ולהבין שאולי היה ניצול- לא מבין למה אני עושה עסק.
זה פוגע בי, משפיל ומבלבל.
אולי תוכלו לתת לי את חוות דעתכם הברורה?
האם זה נקרא ניצול?
האם יש מקום לחשוב שהמדריך מאמין בשיטתו ועושה מה שושה במטרה טהורה?
האם אני סתם "עושה עסק" או שיש מקום לרגשות הלא פשוטים שלי?

לאחרונה אימי מתנהגת מוזר מאוד ,בת 46 , מעשנת,התחילה להשתמש בויטמינים לאחרונה כמו אומגה 3 , קולגן ועוד מספר דברים .
היא התחילה להגיד שכל פעם קופצים לה פרסומים הקשורים לחייה לדוגמא היא רואה תמונה של כלב היא טוענת שזה הכלב מהעבר שלנו בתמונה , אומרת שאנשים פתאום רושמים לה באיזה צבע בגד הבני משפחה שלה לובשים כרגע בבית , אומרת ששולחים לה איומים מסויימים היא לא יודעת מי אבל כשאני מבקשת ממנה להראות לי היא אומרת שהם מחקו את זה היא טוענת שזה "אקרים" שמשתלטים ומתעללים בה , אומרת ש"הם" מחפשים אותה להרוג אותה והיא מפחדת עכשיו , היא אומרת ש"הם" רוצים שאנחנו נשתגע ובגלל זה הם עושים לה את זה כדי שהיא תשתף אותנו ואנחנו גם נשתגע אבל היא מפחדת לספר לנו הכל .
זה לא היה ככה בעבר, היא הייתה פגיעה בנפש בעבר הייתה טוענת שהשכנים בכניסה מדברים עליה אבל לא יותר מידי לאחרונה בשבוע האחרון היא התחילה להגיד את כל הדברים האלה ושמה דגש על אנשים שרוצים להרוג אותה , כשאני מדברת איתה בפלאפון היא מסיימת את השיחה מהר כי היא לא רוצה ש"הם" יקשיבו ..היא לא רוצה שככ אתקרב לחלון כי " הם " רואים אני לא יודעת מזה יכול להיות איך בשבוע אחד המצב כ"כ התדרדר .. היא הייתה לפני כ4 חודשים במרכז בריאות הנפש , אמר לה הרופא שם שהיא נראת לו בריאה ומגיבה טוב , אחרי היום אני לא חושבת שהיא בריאה ואפילו מפחדת להשאיר אותה לבד בבית .
מה ניתן לעשות ? לבדוק את זה בהקדם האפשרי

שלום,
רציתי לשאול האם ייתכן שישנה דיסוציאציה וחווית ניתוקים שנמשכת כשנים, משנות הנעורים. כמו כן חלימה בהקיץ ותחושת שחודשים עוברים כימים, כאשר אין טראומה או פגיעה ממשית ברקע?
האם ייתכן הדבר עקב ילדות מורכבת ברקע- שאין בה כלל מקרי התעללות?
מנסה להבין את הצורך בהגנות הרבות הללו

שלום רב,

שמי ליאורה, ואני סובלת ממאניה דפרסיה כבר 13 שנים.
בעברי מעל עשרה התקפים פסיכוטיים, שכללו גם אשפוזים רבים, רובם כחודש.

אני בעלת תואר שני ומועסקת בעבודה ממשלתית נוחה ומכניסה, שמקבלת את המוגבלות שלי.

עם זאת, לאחרונה חוויתי משבר חריף נוסף ואני מרגישה שאזלו כוחותיי. יש לי צורך בטיפול עומק שיבטיח לי יציבות נפשית בעתיד.

האם יהיה נכון עבורי לעזוב הכל ולהצטרף לקהילה שיקומית עוטפת כגון הקהילה בהרדוף?

זה סוג של הפסקה מהחיים והתעמקות במערכת טיפולית עוטפת. כמובן שלא תהיה לי הכנסה בתקופה זו ואשען על קצבת הביטוח ותמיכת הוריי, מה שמאוד פוגע לי בעצמאות ובאגו כאחד.

תודה מראש על המענה ושבת שלום🌺

היי ,
אני לא יודעת אם להגדיר את זה ככה, אבל אני אסביר אולי תתני לי פיתרון .
יצאתי בציערותי עם בחור שלקח אותי כמובן מאליו, היה לי ציפיות שהקשר התפתח הוא הבטיח שמשהו ישתנה בהמשך, אבל תמיד הבאתי מעצמי עד שהבנתי שזה לא יקרה .
לאחר מכן רוב המערכות יחסים שלי היו כך , הם לא שרדו יותר מחודשיים ותמיד הרגשתי כאילו לוקחים אותי כמובן מאליו אני נוסעת לבחור, אין דייטים הוא לא מראה מצדו שהוא עושה צעד וכו ..
הכרתי עכשיו בחור שממש מוצא חן בעיני תאמת זה לא הרבה זמן אבל הוא ממש עף עלי, אומר לי כל הזמן שהוא מתגעגע ושכיף לו איתי ומעולם לא חווה את זה .. ושוב אני זאת שנוסעת אליו רוב הזמן.
הבעיה היא שאני מבינה שאני צריכה לתת לו זמן כי הוא אומר שבנוסף עסוק , אבל קשה לי לשחרר ממה שחוויתי ! אני מרגישה שאני בדיכאון אני מכניסה את עצמי לסרטים הוא מצידו לא רוצה להגיע לכיווני כי אין מה לעשות אצלי , אבל אני מרגישה שאני רק פוגעת בעצמי שלא נדבר אולי הורסת משהו שיכול להיות יש פוטנצייל

שלום,
אני ובת הזוג שלי 7 שנים יחד, סטודנטים, גרים יחד, שנינו עם ADHD אך אצלה הבעיה חמורה הרבה יותר בנושא התנהלות ביומיום, דחיינות, עייפות וגם נטייה להתמכרויות (מה שידוע אצל בעלי ADHD כהיפר-פוקוס). בשנה האחרונה היא התמכרה למשחק בפלאפון, אשר בעיני הוא החמור מבין כל שאר הדברים אליהם הייתה מכורה בעבר, בו היא משחקת לפחות שעתיים ביום אך לרוב זה מגיע ל-5-6 שעות ולפעמים גם יותר. תוך כדי התעלמות טוטאלית ממטלות הבית (שנופלות תמיד עלי), הזוגיות שלנו, הקשר עם המשפחה ועוד. בעבר הדבר היה הרבה יותר בעייתי אך לאחר שיחות וריבים רבים היא מנסה בתקופה האחרונה לנסות ולעשות יותר דברים בבית אך עדיין היא לא מפחיתה משעות המשחק, אלא פשוט עושה אותם (חלק קטן מהם) בין משחק למשחק.
חשוב לי לציין שבמשחק הזה היא עם אוזניות והיא משחקת עם אנשים אחרים ברשת וכל משחק אורך כחצי שעה ככה שאי אפשר לעצור באמצע. במשך שעות אי אפשר לדבר איתה או להפריע לה והיא מנותקת לחלוטין מהעולם בניגוד לדברים אחרים אליהם הייתה מכורה בעבר - אותם היה אפשר לעצור (כשממש מבקשים ממנה).

לא יודע אם הבעיה חמורה באמת או שאולי אני מגזים אבל אני באמת אובד עצות

תודה רבה

אני מרגישה זעם ואין שום הגיון
אני לא רוצה להזדקק לה או לאף אחד אחר בצורה חזקה כל כך

ואני צריכה הסברים אני צריכה הגיון להבין
הסבר "מדעי" הסבר הגיוני מציאותי למה זה קורה

אני מאבדת אמון בטיפול.
אולי אם לא הייתי שם לא הייתי מרגישה ככה?
ואולי זה בעצם הרסני לי ?
יש דבר כזה טיפול מזיק?
מבהיל אותי לחשוב שאני צריכה לעזוב
אבל אני מרגישה שאני באיזור מסוכן.

אני תמיד בסוף חוזרת לאותה נקודה..
את יכולה להסביר לי ? בצורה רציונלית וברורה מה זה, ולמה זה קורה? האם זה בעצם רע לי,מה אני צריכה לעשות..

בינתיים אני שולחת חיצי רעל ארסיים בוואטס אפ..וזה לא מגיע לה.
גם לא לי..

היי, אחרי הפגישה הקשה שהייתה, הוא רצה שנדבר על מה שקרה בפגישה הקודמת. הוא הבין שנפגעתי.
לא יודעת... הרגשתי שהוא מרוחק, לא כמו תמיד. הוא מאוד רצה שנשוחח על מה שקרה ורצה שנשים בצד את הנושאים שבעטיים הגעתי לטיפול. לדבריו זה מאוד חשוב לדון במה שקרה , ולהבין ממה בדיוק נפגעתי בפגישה הקודמת. מתקשה להבין את חשיבות הדבר? בפגישה הקודמת מאוד נפגעתי ממנו, ולא רציתי לבוא יותר ואני מוכנה להמשיך הלאה. לא מבינה את הצורך לדוש בכך, הייתי מעדיפה לדון בדברים שבגינם הגעתי לטיפול ולא בעובדה שנפגעתי. מודה שאני עדיין מעט כועסת וטעם הפגיעה עודנו שם והתאכזבתי ממנו מאוד בפגישה הקודמת.
אשמח להארות.... מודה לכן על תשומת הלב ועל הטירחה

המטפלת פגעה והעליבה. אומנם התנצלה על כך אבל אני עדיין תוהה אם זה מקום מספיק בטוח בקליניקה שלה?
אם כדאי לשבור את הכלים?
כל כך בא לי לשבור אותם!
וכל זה מגיע עם המחשבות האין סופיות על סיום הטיפול.
אם כדאי כבר לסיים, לעמוד לבד על הרגליים.
כל פעם שאני חושבת להעלות את הנושא יש משהו חשוב יותר לדבר עליו.
ואולי...
לא יודעת...
יודעת שרוצה לשבור חזק את הכלים!

צוות הפורום שלום רב, כבר בערך שש שנים שאשתו של סבי (אלה נישואיו השניים) סובלת ממחלה נפשית קשה, ובונסף לכך שהיא סובלת מאוד וחייה לא פשוטים, גם לסבי נגרם סבל רב, ואיכות חייו ,שלא הייתה גבוהה גם כך, ירדה משמעותית. אשתו סבלה במשך שנים ארוכות ממחלה נפשית קלה, אך עד לפני כשש שנים, הכדורים שהיא לקחה הספיקו כדיי לפתור את הבעיה. אך, פתאום, למרבה הצער, המצב השתנה ב180 מעלות, אולי הסיבה נעוצה בגיל שלה, אולי הכדורים הפסיקו להשפיע, ואולי היא פשוט הפסיקה לקחת את הכדורים לתקופה מסוימת והנזק נעשה בלתי הפיך. דבר אחד בטוח: מצבה החריף משמעותית: הדבר בא לידי ביטוי בכך שהיא שומעת קולות בראשה ומדברת איתם, צועקת פעמים רבות בעוצמות שמגיעות לטונים מאוד צורמים (אנו עדים לכך בפעמים המועטות שאנו משוחחים עם סבא בטלפון כשהיא נמצאת בבית, בדרך כלל אנחנו מקפידים לשוחח עמו שהיא לא נמצאת בבית), הצעקות גורמות למחסור בשינה גם לה, וגם לסבי שכבר זמן רב לא ישן טוב בלילה. בנוגע לעד כמה היא מסכנת אותו אני לא יכול לקבוע, למיטב ידיעתי, למעט תקרית אחת בו היא דחפה אותו, לא נרשם אירוע אלים חריג. פרט נוסף שחשוב לציין הוא, שהיא עברה כבר אשפוז של כחודש, ולאחר מכן היו חייבים את הסכמתה להמשך האשפוז, אך היא סרבה. עד כאן הבעיה הבעיה שתיארתי מאוד מסובכת, אבל יש עוד כמה בעיות שמתווספות למשוואה, והופכות את המצב למסובך פי כמה וכמה. ראשית כל, סבי ואשתו עלו בגיל מבוגר מרומניה והם מתקשים בתקשורת בשפה העברית. בנוסף, אנחנו מתגוררים במרכז, והם גרים בצפון במרחק של כשעתיים נסיעה מאיתנו, דבר שמאוד מקשה עלינו לעזור לו, כשהעובדה שהוא הם גרים בדיור ציבורי, ומעבר דירה בעייתי כרגע מבחינתם,מוסיפה שמן למדורה. יתר על כן, אחת הבעיות הכי קשות, היא שסבי מתקשה מאוד ללכת בעקבות בעיות רגליים קשות, דבר שגרם באופן פרדוקסלי, לתלות באשתו (בתקופת האשפוז שלה הוא היה במצב יותר טוב, ולכן הוא הסתדר). אשמח אם תוכלו לייעץ לנו ולשפר ולו במקצת את המצב המסובך, שכן ככל שהזמן עובר המצב נהיה יותר קשה, והפתרון לא נראה באופק. תודה מראש, תומר

היי,
אני בת 27, סטודנטית ומועסקת.
אני בטיפול כבר חודשיים, לאחר פרידה קשה שלא באה מהצד שלי, כששנינו עדיין אוהבים אחד את השנייה. הפסיכולוגית שלי טוענת שכל אחד לוקח פרידות בצורה שונה, והיא חוששת שאני ״תקועה״ יותר מידי זמן בשלבי הדחקה ושאילת השאלות. ושהיא חוששת שאני בדיכאון קל והמליצה לי לקחת תרופה לשם כך. אני קצת חוששת מלקיחת תרופות, במיוחד כשאני לא בטוחה לגמרי אם זה בכלל יעזור, אז סירבתי.
הבעיה שאני כל הזמן חושבת על הסיטואציה של לחזור חזרה אליו, וזה מרגיש לי שמה שיפתור את ה-״דיכאון״ הזה, זה פשוט להיות איתו שוב והפעם לתמיד. הסיבות לפרידה היו עצובות. בעיות אמון בעיקר בעקבות הסתרות מהצד שלי על דברים קטנים, ותחושה של פיספוס עצמי מצידו, הרגיש שהזוגיות לקחה ממנו הרבה והוא רוצה את עצמו בחזרה. מבלי לחשוב על כל סוג של זוגיות. הרגיש שהזוגיות הייתה לא בריאה לו וכרגע הוא לא יודע בכלל מה הוא אוהב לעשות והוא צריך להמציא את עצמו מחדש. אני חושבת שעצם זה שהוא עדיין אוהב אותי, עדיין טוען שהוא כן נהנה לדבר איתי והוא גם לא רוצה אף אחת אחרת, רק את עצמו כרגע (אבל עדיין נורא כועס לדעתי ומתקשה לחזור להאמין לי) - משאיר אותי במצב הזה של הציפייה לחזרה. כל אלה הובילו אותי למצב של קושי להנאות מדברים ביום יום ולבכות הרבה במשך יותר מחודשיים. עם זאת, אני מתפקדת, עובדת ולומדת ועושה מה שצריך. אז האם זה באמת דיכאון? האם אני באמת צריכה תרופות וזה מה שיעזור? האמת שמרגיש לי שתרופות זה פיתרון קל מידי, וגם מפחיד.
אני מרגישה שמה שיפתור את ההרגשה שלי, זה אולי כן הציפייה, כן התקווה. עד שהיא תתפוגג במידה וזה לא יקרה בינינו ולא נחזור שוב. או שזה יוביל למשהו טוב - נחזור. ואז אהיה במצב הזה תקופה ארוכה ואפילו שנים- אבל בינתיים זה אוכל אותי מבפנים. מה אפשר לעשות?

אני כן באתי למועדון והיתה שיחה טובה אני לא מוותרת לעצמי אני רוצה להתקדם בחיים. סתם רציתי לשתף אותך ליטל יקרה ואמשיך לעבוד על הפסיכולוגיה החיובית מאוד עוזר לי

החלטתי למרות הקושי מהמקום שאני נמצאת בו להישאר בטיפול צוות מדהים הרופאה מדהימה חברים מדהימים למרות שהטיפול קשה אני החלטתי לא לוותר לעצמי שבסופו של דבר אני יתקדם בחיים יצמח ואני רוצה להודות לך באמת מכל הלב על התמיכה בפורום תבורכי

המשפחה שלי עוברת לארה"ב לכמה שנים - רילוקיישן של בעלי בעבודה. מצד אחד זאת הזדמנות חד-פעמית מדהימה. גם בשבילו, לקריירה שלו, וגם בשבילי ובשביל הילדים - לראות עולם חדש, להכיר דברים חדשים, אני מאד אוהבת את ארה"ב. אבל אני גם מאד פוחדת... לעזוב את כל מה שאני מכירה, להגיע לבד למקום חדש עם שפה שהיא לא שפת האם שלי (אני אומנם מדברת סבבה אבל זה פחות טבעי לי)... יש כזה דבר דיכאון רילוקיישן? יש אנשים שנותנים טיפול סביב רילוקיישן? ואם כן, עדיף מטפל מהארץ או משם?