פורום טיפול נפשי

הסיפור שלי הוא כזה.
לצערי בגיל 8 איבדתי את אמא שלי בפיגוע, מאז חיי המשפחה השתנו והתרגלנו לחיים.
הייתי אז ילד אז לא כל כך הבנתי את המשמעות של לגדול ללא אמא.
השנים חלפו ועם הזמן ככל שהתבגרתי הרגשתי יותר בחסרון, אך עדיין החיים המשיכו והתרגלתי למצב הנתון. קיבלתי את מה שנגזר עלי ועל חיי המשפחה והמשכנו את החיים.
החיים שלי מאוד טובים, יש לי הכל ולא היה חסר לי דבר מעולם.
חיי החברה שלי טובים מאוד, יש לי המון חברים ומכרים ואני בכללי אדם מאוד חברותי ושמח.
התגייסתי לצבא והייתי אפילו לוחם כשנה וחצי והייתה תקופה יפה, השתחררתי והתחלתי את החיים.
לאחר הצבא התחלתי לעבוד בתחום הבטחון, ביחידת האבטחה לתחבורה הציבורית בירושלים. התקופה הזאת ממש ביגרה אותי והכינה אותי לחיים. למדתי ממנה המון. הייתי מרוצה מאוד מהמעמד ובכלל מהכל.
בתחילת 2019 החלטתי לטוס לתאילנד עם חבר ילדות טוב, שבוע ראשון חלומי נהננו מכל רגע.
בשבוע השני היה לנו ערב ששתינו אלכוהול בכמות מופרזת. יש לציין שאני זוכר הכל והייתי בהכרה מלאה ובשפיות. היה לילה מהנה מאוד.
בבוקר שלמחרת התעוררנו והכל היה רגיל, נפגשנו עם כמה חברים שהכרנו בטיול ופתחנו את הבוקר בארוחת בוקר במסעדה.
ישבנו והזמנו אוכל לכולם. תוך כדי שאנחנו מחכים לאוכל שיגיע התחלתי להרגיש לא טוב, הרגשתי את הגוף שלי מתהפך והיו לי סחרחורות שלא הרגשתי מעולם. ניסיתי לקום לשטוף פנים ובקושי הצלחתי ללכת. החלטתי ללכת לחדר לנוח קצת ואולי להתעשט. אך גם זה לא עזר. מכאן בעצם מתחילה הבעיה שלי.
מאותו היום למעשה התחלתי בתהליך של שינוי. לא כל כך הבנתי מה עובר עליי ולמה אני מרגיש כל כך רע.
היו לי כל הזמן כאבי ראש, סחרחורות. הרגשתי שהגוף שלי בוגד בי. הרבה מתח בשרירים בעיקר ברגליים. פחד שקרה לי משהו באותו לילה. אבל עדיין המשכתי בטיול ונהנתי והכל היה רגיל.
כשחזרתי לארץ הייתי בשבוע התאקלמות לפני שחזרתי לעבודה. עדיין לא הרגשתי טוב אבל הייתי בהתלהבות של אחרי הטיול והרבה אנדרנלין בגוף.
ואז הגיע מוצ"ש, לילה לפני שחזרתי לעבודה. יצאתי עם הכלב לטיול וכשחזרתי הרגשתי שמשהו לא טוב קורה וזה לא היה בשליטתי. לא הצלחתי לישון דקה באותו הלילה. הראש שלי היה במחשבות ולא נח לרגע.
מאז בעצם התחלתי תקופה קשה מאוד, הרגשתי בפחד ולא ידעתי מה הסיבה. הרגשתי מוזר מה שאף פעם לא היה לי, הייתי חוזר מהעבודה ושוכב שעות בספה וכל הזמן בדאגה שמשהו לא בסדר. הזמן לא זז לי וכל שעה הייתה נראית כיום שלם.
לא ממש הבנתי מה קורה לי. עם הזמן זה הסתדר. בהסתכלות לאחור כיום אני מבין שמדובר בחרדה ודכאון. משום מה זה פרץ אצלי באותו לילה בתאילנד כנראה.
לצערי כבר שנה וחצי שאני נמצא במצב הזה. אני יכול לספר שבכל השנה וחצי האלה רוב הזמן אני בסדר גמור. יש תקופות טובות ויש תקופות פחות טובות והכל צף חזרה.
מה שאני מרגיש בעיקר זה כאבי ראש, חוסר שקט, סחרחורות שלפעמים מלוות באי יציבות ומתח רב בגוף. כמו כן הראש מוצף במחשבות.
למדתי להשתלט על זה, אבל לפעמים זה מגיע בעוצמה חזקה שהכל חוזר אליי בחזרה ואני מפחד לאבד שליטה.
אחרי חיפושים רבים באינטרנט (יודע שלא בריא להסתכל ולחפש בגוגל) עליתי על זה שמדובר בדכאון + הפרעת חרדה כללית. ההסבר לכך שאין כל שום סיבה לפחד אבל עדיין המוח מעביר לגוף פחד.
יש לציין שאני מרגיש בזה רוב הזמן אבל בעיקר בתקופות שהמצב הכללי ירוד. הייתה תקופה של מספר חודשים שחשבתי שהכל בסדר, אך כשהתחילה הקורונה זה חזר ונתן את אוטוטיו. בטוח שפספסתי כאן עוד כמה דברים, השאלה שלי האם עם הזמן זה יחלוף מעצמו? האם זה משהו מסוכן ומצריך טיפול? האם זה משהו שישאר לתמיד?

שלום רב,
אני מתעניינת בלימודי פסיכולוגיה לתואר ראשון במטרה להמשיך גם לתואר שני. רציתי לדעת האם מבחינת סיכויי הקבלה משנה אם אני לומדת באונברסיטה או מכללה

אני מרגישה כאילו נזרקתי חודשים אחורה
מרגישה שאני לא רוצה ולא יכולה להמשיך לחיות
כי זה בלתי אפשרי להיות ככ תלויה במישהו
ולהתרוקן ככ בהיעדרו
אני רוצה למות ולהפסיק להרגיש
ומה יהיה כשהיא תחזור
שוב האשלייה המתוקה תתחדש?
והאם ואיך אני אומר לה שבגלל הקשר איתה והאהבה אליה אני רוצה למות?
הרי זה היה אמור לרפא אותי...

תעזרי לי לעבור את זה
השבוע הזה
איך מה לעשות

היי, עברתי לטיפול אצל מטפל גבר.
עד כה הייתי אצל מטפלות, ובאמת כל קשר טיפולי כזה הגיע לקצה בדרך כלל. האישיו שלי הוא בעיקר מול נשים, סוג של דמות אֵם אולי שמחפשת בכל אחת, לא קורה לי מול גברים.
ההתלבטות שלי מה נכון יותר, ברמה הרעיונית, האם זה שהקושי לא יצוף באותנטיות בטיפול יפריע לטפל בענין, שלא תהיה ״העברה״ וכל זה. או שההפך, הרי עד כה בטיפולים עם הנשים, הקושי הזה היה נוכח, איתגר והרס כל אפשרות להתקדמות בדרך כלל, הכל היה מדי סוער עד שנטשו או שנטשתי לפני שינטשו. אולי דוקא להסתכל מבחוץ, במקום שהסערה לא קורית בעוצמה הזו (עדיין יהיו עוד כמה אישיוז של בינאישי... אבל המקום העיקרי הזה יחסך) יהיה השינוי שיוכל סופסוף לקדם משהו?

לא כרגע שום דבר רק תרגילים של המטפל שלי עד שאני יצא מהמצב המחורבן הזה עד שהכאבים ירדו ויפחתו אני מקווה מאוד שהכול יגמר תוך 3 שבועות או שבועיים

שלום, הייתי בטיפול קרוב לשנה וחצי והחלטתי להפסיק את הטיפול כי הרגשתי שהוא לא תורם לי. הקשר עם הפסיכולוגית היה טוב אבל היה לי מאוד קשה איתו, בכל מיני דרכים וצורות.
כעט התחלתי טיפול אחר אבל אני מתגעגע לשיחות שלנו ולהבנה שלה. אני רוצה לתת צ'אנס לטיפול החדש אבל מאוד רוצה לחזור אליה.

אני לא יודע אם אני יכול לפנות למטפלת החדשה גם מחוץ לטיפול כי הייתה עד עכשיו רק פגישת הכרות והיא לא באמת מכירה אותי.
מאוד קשה לי כרגע.

הטיפול הסתיים לא כמו שצריך, ואני שואל את עצמי האם גם הפסיכולוגית הקודמת חושבת עלי? האם היא מתעניינת בשלומי? האם היא רוצה שאחזור אליה?
אני לא מעוניין לחזור למקום שלא רוצים אותי בו. הייתי רוצה לדעת שהיא רוצה שאחזור.

(אני ׳סכיזואיד׳)

כל החיים אני מרגיש שיש משהו שונה אצלי, אני אובחנתי בהפרעת אישיות אבל קיוויתי לאבחנה ש׳תכסה׳ את החלק הזה ובעצם אני לא יודע אם זה איזה פיגור או לא יודע מה, אבל יש איזה פאק, וכשאני מנסה להסביר זה תמיד צולע כי נראה לי שזה כמו עיוור צבעים שמנסה להסביר איך נראה הצבע שחסר לו, הפסיכולוגית אומרת שהחוויה שלי קטועה, והיא אומרת שהבעיה שלי בקשרים ואני מרגיש שכולם מפספסים את החלק הזה כי כולם פאקינג מניחים שיש אותו אצל כולם

אני לא יודע מה זה לדמיין, אם אני עוצר לדמיין המציאות לא קיימת יותר, אם שואלים אותי שאלה פשוטה- איך היה בעבודה, אני מרגיש שאני צריך לעצור את הקיום שלי כדי להביא מידע ולחזור, לא יודע עוד איך להסביר, אני מתנתק לגמרי ו"חיי" את המידע, ואז חוזר עם תשובה, זה מתסכל ברמה שאני כבר לא עונה, אני שותק כי אין לי אנרגיה לכל החרא הזה, חוץ מזה אני מרגיש שאני לא מבין כלום בעולם בכלל, אני יכווה אלף פעם ולא יבין שהכלי חם, אני לא יודע מה זה אומר להבין כי אני לא חושב שאיי פעם הבנתי משהו, אני ממש מתייחס לחיים כאוסף של עובדות בלתי מעורערות כי מין הסתם אי אפשר לחיות בעולם בלי להבין ולעשות מה שבא לי, כאילו כמות המנגנוני פיצוי על הדבר הזה שחסר לי זה מה שהורג אותי, שאני מציית לחוקים בלי להבין כלוםםם, וקיבלתי ציונים גבוהים גם באוניברסיטה, ואני מרגיש שאני רמאי כי אני אשכרה לא יודע כלום, שום דבר, אני אחדד- אם אני "מבין" משהו, אז ברגע שאני עסוק במשהו אחר בתודעה, דעתי מוסחת, כל המידע לא קיים, הוא קיים רק בזמן אמת אבל מפסיק להתקיים כשהתודעה במקום אחר, אני מרגיש שאני קיים רק בזמן אמת, כשאומרים לי "אתה יכול לדמיין סיטואציה שטוב לך בה" אני לא יודע מה זה אומר, כי אני רק עכשיו אני לא יודע מה זה לדמיין

הייתי נותנת ככ הרבה בשביל שאמא שלי תשב פה על המיטה לידי ותחזיק לי את היד או תלטף לי את הראש ואני אהיה שקטה ואירדם בידיעה שהכל בשליטה ובידיים שלה והיא דואגת לכל הענינים כמו פעם

אני מפחדת מהשבוע הזה שהיא לא תהיה.
אני מרגישה חלולה כאילו אני לא מתקיימת אם אנחנו לא נפגשות
אני לא קיימת
חיים שלמים שיש לי,אנשים אמיתיים,הילדים הבנזוג, הכל נעלם מול החיסרון שלה.
אני לא רוצה לשלוח לה מיילים הפעם,למרות שהיא מרשה..
אני רוצה שתהיה לי דרך אחרת לשרוד את זה ולחיות.בבקשה תעזרי לי ותגידי לי מה לעשות.
לא השארתי לי כלום.
הכל אצלה
אני מרגישה שאני לא יכולה לנשום

ושתדעי, לא עברתי התעללות או הזנחה..הייתה לי ילדות נורמלית, ואפילו מאושרת עד גיל 15 שהדברים התחילו להשתנות ולהסתבך בתוכי.(דיכאון מז'ורי)
אז אני לא יודעת למה אני במצב הזה, מאיפה ההיזדקקות הזו והאם יהיה לה סוף

תגידי לי רק מה לעשות איך לשרוד את השבוע ולסלק את ההרגשה הזו שאני לא מתקיימת בלעדיה

גילי 78. אני מתקשה מאד למצוא חברים וידידים לטיול, בילוי משותף, שיחה, הליכה לבית קפה, לקונצרט ואולי לנסיעה לחו"ל בלא קשרים אינטימיים, אלא כל אחד לחוד, ובכל זאת ביחד כידידים.

האם יש לכם הצעת פיתרון?

תודה

לפני שלושה חודשיים עברתי התקף מאוד קשה דלקת בעצב שלקח לי להחלים ממנה כמעט 8 שבועות הייתי במצב נפשי מאוד קשה מכול הבחינות לא יכלתי ללכת לא יכלתי לעשות שום דבר הייתי על קביים לא דרכתי על הרגל כי גם הייתי במיטה גם כול הזמן עכשיו לצערי הרב עברתי עוד פעם התקף מהגב לרגל אני גרה עם ההורים שלי אני עוברת תקופה לא קלה בכלל עכשיו העניין הוא שההורים שלי לא מבינים אותי מה אני עוברת אני מיואשת אני לא יודעת מה לעשות אני מחכה לרגע שאני יחלים ויחזור לשגרת חיים נורמליים

מתעניינת לקבל מידע בנוגע לפחדים אצל ילדים
ילדי בן 3.5 -תאום
ילד שמח חייכן סקרן בריא, במהלך היום עסוק משחק גם לבד וגם איתנו בני המשפחה במגוון פעילויות
מאוד אהוב , מאוד מוכל , בבית תקשורת מקרבת על פי רוב, כמובן שלא תמיד, עם גבולות ברורים

מעלה פחדים, עוד לפני הקורונה
לא נכנס לחדרים במהלך היום - או לחלופין לא יילך לסלון לבד לקחת חפץ בשעת ההשכבה
מבקש שילוו אותו לשירותים ולא נכנס עד שמלווים אותו, מורגש החשש האמיתי
מדבר מידי פעם על "יהרגו אותי" "הם רוצים להרוג אותי" - בעבר אמר את זה בפחד היום כבר פחות...
מציין שאין לו חברים בגן- ידוע כי משחק עם עוד ילדים
ביקש ללכת לים וכשראה את כל האנשים נחרד וביקש לחזור "אני לא מכיר אותם" את האנשים בים- הביע חרדה, זה כן היה ממש אחרי הקורונה
גרים באזור מרוחק ושקט... אז באמת לא חשוף לתנועה מרובה של אנשים

מנסה להבין כמה זה תואם גיל... האם יש מקום לדאגה.. ואם כן אז מי הכתובת
תודה מראש.

היא נוסעת לשבוע
ואני לכודה בפחד מוות
לופ של מחשבות אימה
מחשבות שיש לי מגיל 7 על מוות וכיליון
מחשבות שלא השתנו באיכותן למרות שאני כבר בת 40+
וזה כמו אבן גדולה מדי אני לא יכולה לנשום ואני תוהה האם קיימת אפשרות שאוכל לחיות בלי שהפחד הזה והסוף והסכנות יהיו כל הזמן בתודעה שלי?
זה אפשרי?

התחלתי דיאטה במסגרת של קופ"ח לפני כשבועיים.שמתי לב שהתיאבון שלי צנח בצורה דרסטית.אני יכולה להעביר ימים שלמים עם מעט מאוד אוכל..
זה כמובן לא מה שנדרש במסגרת הקבוצתית..

מוזר שזה גורם לי הנאה..מסויימת..
ורצון לבדוק כמה אפשר..
לא סיפרתי על זה לפסיכולוגית,היא גם לא יודעת שהצטרפתי לקבוצת הרזייה..
בשבוע הבא היא לא נמצאת ולא ניפגש.
זה קשה לי מאד מאד.תמיד.

ועכשיו יש לי בראש מן "תכנית" כזו - היא לא תהיה פה, ואני אוכל הכי מעט שאפשר עד שניפגש.מוזר אני לא מבינה את הקשר שאני עושה בין הדברים
והאמת גם לא מבינה את הירידה הדרסטית בתיאבון