פורום טיפול נפשי

שלום לאחרונה אני חווה מציאות מאד מתסכלת מול המשפחה, יש איזה נושא שמכעיס אותי מאד אך אני לא מדברת על זה עם אף אחד, מה שקורה שנאגר בתוכי הרבה כעס כלפי דמויות מסוימות וגרוע מזה זה הגיע למצב שאני מרגישה שנאה למישהי שמאד אהבתי.
בימים האחרונים קורה לי משהו ממש מבהיל אני נכנסת להתקפי זעם-אמנם זה תמיד מול עצמי, אף פעם לא ליד אנשים, אבל זה עדיין נוראי.
שאני מרגישה את הכעס הנורא הזה בתוכי אני נכנסת לחדר שלי נועלת ומטיחה דברים בעצמה על שמיכת הפוך כדי שלא ישמעו
אחרי כל פעם כזאת אני בהלם מעצמי, אני נקראת בן אדם רגוע, אני לא מבינה איך קורה לי כזה דבר ואיך הרשיתי לעצמי...
הייתי מדברת על זה עם המטפלת שלי אבל אני ממש מתביישת לספר לה היא תחשוב שהשתגעתי
איך אני יכולה לטפל בזה? חיפשתי מידע באינטרנט אבל לא בדיוק קיבלתי תשובות ואני מוטרדת

היי ליטל רציתי לעדכן אותך שהמועדון בו אני נמצאת מצוין יש שם צוות נפלא ואני מרגישה הרבה יותר טוב. רק דבר אחד שהייתי רוצה שתייעצי לי ממש נקודתי עד שיתחילו השיחות הפרטניות במועדון, כרגע אין יש רק קבוצות אגב קבוצות נהדרות.היה חשוב לי לשתף אותך בזה.אני ממש רוצה לחזור לתחביבים שלי שנהניתי בעבר וקשה לי עם זה. אני כן שומעת הרבה מוזיקה התחלתי לעשות הליכות עוד פעם. אבל ממש הייתי רוצה לחזור לתחביב מסוים שאהבתי לעשות לפני שהגעתי למועדון. אני אברך אותך עד שיהיו שיחות פרטניות, עם אפשר טיפ קטן כמובן עם את מסכימה איך אני חוזרת לתחביבים שאהבתי לעשות בבית? זה מאוד ממלא וחשוב לי. אני רוצה להתמלא מחדש. אני ממש מודה לך ליטל מאחלת לך סוף שבוע נפלא ומקסים. תבורכי

אבא שלי יצא לפנסיה לפני שנתיים וחצי. הוא בספטמבר יחגוג 69.
הוא ממעט לצאת מהבית ואם כן בעיקר לצרכים חיוניים (קניות וכו'). מאז שהתחיל משבר הקורונה, הוא ממעט עוד יותר לצאת מהבית ומתרץ בכך שאסור לבני 65 ומעלה לצאת כי הם אוכלוסיה בסיכון.
כלומר אבי משתמש בקורונה כתירוץ לא לצאת מהבית.
אמי עדיין עובדת והיא דווקא אוהבת לצאת ולפגוש אנשים.
כיצד מומלץ להתמודד עם הבעיה?

הי, אני בטיפול כמה שנים אצל פסיכולוגית מדהימה,
בשל המצב אנחנו מקיימות פגישות Zoom ' אין ספק שזה מורכב יותר עבורי, היות ואני מושתלת כליה, אני נמצאת בהסגר מוחלט מפורים, ללא יכולת להיפגש עם הנשואים והנכדים. הניתוק החיצוני מאפשר לי יכולת יתר להתחבר לעולם הפנימי. ומעלה מתוכי טראומות ותמונות מכאיבות. הפסיכולוגית מאד מבינה זאת, ומאפשרת מעבר לטיפול לכתוב לי אליה, היות ואני מתבטאת בצורה כזו הרבה מעבר לדיבור. אני חוששת מאיבוד גבולות ומתלות מסויימת, חוששת מההסתכלות הפנימית שלה ומאיבוד סבלנות, למרות שהיא הבטיחה שתעצור אותי כשלא תוכל. עם החשש כן מתלווה צורך נואש מאד לחיבור היומיומי, היא הדמות היחידה שאני יכולה לפגוש בימים אלו. אין לי אפשרות טכנית לקיים זום עם אנשים אחרים, מכיוון שאני משתייכת לציבור החרדי. והרבה מהמגזר הזה ,כולל ילדי, אינם מחוברים לאפשרות הזו.
תודה, רעות

היי, אני בסוג של פלונטר.
הפסקנו את הטיפול לאור המצב, כיוון שאני פחות מסתדרת וירטואלית. המטפל שלי לא מתעניין בשלומי בכלל, כלומר אנחנו ממש בניתוק קשר מוחלט מאז שהכל התחיל. אני לא מצליחה שלא להיפגע מזה, היה לנו קשר כל כך קרוב שנים. ופתאום כשאין פגישה אני לא מעניינת אותו. רוצה לספר לו על הרגשות שלי אבל אנחנו כאמור בהפסקת הטיפול עד להודעה חדשה. בינתיים אני מתבשלת בתחושות הקשות, לא יודעת איך לעבוד עם זה..

היי, אני פשוט בלי תקציב לטיפול ולא יודע כבר לאן לפנות .. אני משתגע על סף שבירה וכבר לא מזהה את עצמי.. חייב עזרה חייב מישהו לדבר איתו. אני מגיע ממקום שבחיים שלי לא דיברץי עפ מישהו על רגשות אף פעם לא קרה לי שהרגשתי מספיק בנוח לדבר עם מישהו וכבר מרגיש שאני לא יכול יותר.. אני מרגיש שכל דבר שקורה לי בחיים זה כדי לפגוע בי ורע לי ולא יודע כבר אני משתגע ..

מזה מס שנים סובלת מדי פעם מתחושות עצב יחד עם ביקורת עצמית קשה. בחצי שנה האחרונה המצב מאד החמיר עקב סכנת פיטורים.
אני מעל גיל 50 ומרגישה ככישלון טוטלי. לא סיפרתי לאף אחד על התחושות האלה מכיוון שאני מאד מתביישת. גם על כך שאולי אשאר בלי עבודה וגם על תחושות הדיכאון. עם הזמן אני גם מתקשה לישון ויש לי מחשבות על התאבדות. אמנם אין סיכוי שאבצע אותם כי אני דואגת לילדיי ומודעת לכך שהם קשורים אליי ולא ארצה לפגוע בהם. אבל מבחינתי מרגישה שאני פשוט מתפוררת מבפנים.
מרגישה שהחיים שלי היו בזבוז אחד גדול ומרגישה פשוט מיותרת. הרגשה נוראית.
אני לא רוצה לפנות לטיפול דרך קופת חולים כי לא רוצה שיהיה רשום במקום כלשהו שאני סובלת ממשהו נפשי. טיפול באופן פרטי הוא גם יקר וגם מחייב לספר על הבעיה לפחות לבעלי.
אני סוגרת לעצמי את כל האפשרויות לטיפול וגם סובלת מאד. ברור לי מה תגידו לי שעליי לעשות אבל אני לא מסוגלת לפנות לטיפול ומצד שני מפחדת שיום אחד אתמוטט. נראה לך שיש איזה סיכוי לפתרון?

שלום .
בן הזוג שלי עם הפרעת דיכאון דיסתימיה . הוא מטופל בכדורים ובטיפול פסיכולוגי . אני מעוניינת לעזור לו עוד . מה עוד אתם מציעים ? איך אני יכולה לעזור לו ביום יום ?

עברתי לילה מזעזע, לא הצלחתי להפסיק לבכות, ההרגשה של להיות ספק פוגעת ממקום של נפגעת היא חוויה מזעזעת.
אבל עכשיו אחרי ששוחחתי עם המטפלת אני רוצה לומר לך תודה!
תודה שהיית חזקה ולא ענית לי.
תודה שהשארת לי את ההזדמנות להעמיק בחוויה הזאת בתוך הטיפול.
תודה שהשארת לי את היכולת להתרפא.
הספק היה קשה מאוד, מייסר, מזעזע מפחיד ומטלטל.
יכולת מתוך חמלה להגיש לי את המענה השטחי שאולי היה יכול למנוע ממני את הכאב הזה, אבל במקצועיות והבנה דקה לא עשית זאת.
בטח שלא אני זאת שמתאימה לתת לך ציונים, בטח שאת לא צריכה אותם ממני.
אבל תודה כנה, עמוקה ממקום של הכרת הטוב גדולה והבנה אני כן יכולה ורוצה לומר לך.
תודה לך ליטל!

אלן דק'
כבר מזה חודשים שאני סובל מחרדה שבאה הולכת אני חושב שאני משוגע ואני מפחד שידעו מזה וזה קורה לי במיוחד שאני לא ישן טוב
ברגע שאני ישן טוב 8 שעות בלילה אני לא חווה כמעט חרדות חוץ ממחשבות טורדניות שמציקות לי לפעמים לרוב זה קורה לי שאני עייף מאוד אז מגיעה החרדה שאני הולך להשתגע והזעה
יכול להיות שה חרדה מגיעה לי מחוסר שינה ?
רוצה לציין שזה שכל זה התחיל לי אחרי גיל ה20 וחייב לציין גם שאני אדם מאוד פרנואיד ומדומיין
האם אני צריך לגשת לטיפול פסיכולוגי
בתודה רבה מראש

תודה ליטל, אני מבינה ומכבדת.
תוכלי רק לענות לי אם פגעתי באחותי?

ליטל, רוצה לציין ששתינו, גם אני וגם אחותי היינו קטינות באותו זמן.
וגם-
אם תוכלי בבקשה להסביר לי מלמעלה למה זה קורה שמצד אחד אני מרגישה טמאה ונגעלת מעצמי ומצד שני דווקא נוגעת בעצמי באופן כפייתי.
אני אדבר על זה עם המטפלת אני יודעת שזו תהיה תשובה שטחית פה בפורום, אבל אני צריכה את התשובה כדי להעז להעלות את זה.
ככה בלי לדעת כלום, בלי לדעת אם זה קורה גם לאחרות, אם זה יכול להיות קשור לפגיעה, אני לא מרגישה מסוגלת.
תודה וסליחה.
מקווה שאסתפק בזה ואצליח למצוא את האומץ מעכשיו להיות רק בטיפול ולא קודם פה ואח"כ שם.
אגב, אמרתי למטפלת שאני מתייעצת פה, היא מאוד שיבחה את התשובות.

אוי ליטל, אני מוצפת.
לא מצליחה לישון בלי שהחלומות שלי יסבבו סביב מה שהיה/ לא היה בקשר לפגיעה הלא מודעת דווקא.
מצד אחד מרגישה טמאה, שונאת את עצמי רוצה לברוח מהגוף שלי, מצד שני מאוננת באופן לא רצוני, כפייתי, חרדה מכך ולא מבינה למה אני עושה את זה.
ועוד משהו שמטלטל אותי נורא- נזכרתי שהיתה תקופה שאחותי ישנה במיטתי ואני הייתי מלטפת אותה בבטן מתחת לבגדים, היא רצתה את זה, אבל היתה קטנה ממני ב8 שנים בערך.
זה נקרא שפגעתי בה מינית?
אוי אני לא יכולה לסבול את עצמי.
אני אדבר על כך בטיפול, אבל תסבירי לי עוד קצת, בבקשה!
וגם אם תוכלי לומר לי האם זה נקרא שפגעתי באחותי?

שלחתי הודעה למטפלת הקודמת שאני מפסיקה את הטיפול, הודעה עדינה מתחשבת, הודיתי לה.
אין תגובה.
היא לא יודעת להיפרד. מסכנה.
צריכה ללכת לטיפול בעצמה כדי ללמוד את זה...
חשבתי לעצמי: איזה נס! נס שלא נקשרתי אליה! נס שלא האמנתי לה! נס שלא נמסתי מול המשחקים שלה, שביקשו את ליבי ולא קיבלו אותו.
אוי ואבוי אם הייתי מאמינה לה, לאישה שחושבת רק על עצמה ומגדירה את עצמה מטפלת.
ואיך אוכל להאמין לחדשה???
אמנם היא לא דומה לקודמת, ולא תתנהג כמו הקודמת. זה ברור לי.
אבל אני פוחדת מהרגשות השליליים הבלתי נמנעים שאמורים לעלות בטיפול.
הרי כמו בחיים, גם בטיפול אין רק חיוכים ופרחים, גם קוצים עלולים לצוץ, לדקור ולהכאיב.
ואחרי טיפול כ"כ מכאיב, כ"כ מערער שבו הרגשתי איך הנפש שלי נרמסת נמעכת ונאבדת, שבו הרגשתי כ"כ בלתי נסבלת, לא ראויה, אני פוחדת!
פוחדת מהרגע שבו אקשר ואז יגיע הרגע שבו המטפלת לא תסבול אותי, תדחה ותשנא.
וליבי ישבר.
לא מסוגלת להיקשר.
ליטל, אני ממשיכה בטיפול החדש, אבל עכשיו רוצה להסתפק בפלסטר מהפורום.

מרגישה שיש לי בפנים כוויה, משהו בוער, שורף לי נורא.
מרגישה רצון לברוח, לרוץ מהר, לנסוע רחוק למקום נעלם.
לברוח מעצמי.
מחפשת מושיע פה בפורום, אצל המטפלת, מישהו שיושיע אותי מעצמי.
כשאני בנסיעה טוב לי, מרגישה פיזית את הבריחה.
כשאני מגיעה ליעד רע לי, כי הגעתי עם עצמי.
מה אני רוצה מכם בעצם?
אולי קצת הקלה.
תודה על המקום.