אני בטיפול כבר כמעט שנתיים, חושבת שהפסיכולוגית שלי טובה לי.
אני מרגישה שאני נהיית תלויה בה וזה דבר שלא יקרה, מבחינתי זה המקום הכי גרוע שיכולתי להגיע אליו. אמרתי לה את זה ואני יודעת שהיא לא תבין אותי כי היה לי חברה שהייתי תלויה בה בזמן שהייתי בטיפול וחרפנתי ת'מח לפסיכולוגית שלי בזה שהעלתי את זה כל פגישה שנייה והיא לא הבינה אותי, בסופו של דבר הקשר עם אותה חברה נגמר ואני נרגעתי. אני יודעת שרק אם אני יפסיק את הטיפול אני יירגע, כבר ביטלתי שתי פגישות בגלל זה.. יש דרך אחרת חוץ מלסיים את הקשר הטיפולי?(לדבר כבר דיברתייייייי)
עוד משו, היא חושבת שיש לי הפרעת אכילה ושאני צריכה גם דיאטנית. זה נראה שהיא חושבת שאני מסתירה ממנה את המצב האמיתי, וזה לא נכון! אני אוכלת תמיד אבל לפעמים אני יכולה לצום.. איך אני ישכנע אותה?
ומשו אחרון.. סליחה.. אני כבר תקופה רצינית בטיפול. זה בסדר בעיניי שזה לוקח זמן אבל אני לפעמים נאבדת מזה שאין מטרה מוגדרת לטיפול. אני נלחצת שאין לי מה להגיד לה.. מה לעשות עם זה?
שלום שרה.
אני שומעת את הסערה והבלבול סביב תחושות התלות, ובעיקר את החשש שאלו, כמו רגשות וחוויות אחרות שלך, לא יובנו כראוי. מתוך כך, אני יכולה להבין את הרצון למצא פתרון, לעשות, ולא רק לדבר. אלא שבטיפול, הדרך לעשות היא לדבר, לעבד, לתת מילים ומשם לאט לאט להתיר את ה"פלונטרים", לשזור יחד את הדברים שקשורים זה בזה (אולי, למשל, את הקושי מול תלות באנשים עם הסוגיה של התלות/אי התלות באוכל) ועם הזמן- לצמוח, לשנות ולהשתנות מתוך כך. במובן זה, נדמה לי שהשאלה המרכזית כרגע היא לאן לפנות בצומת- האם לצלול פנימה, מתוך מתן אמון בתהליך הטיפולי ובמטפלת, או לשמור על עצמך ולהימנע מהצלילה פנימה. זו שאלה ובחירה שנמצאת רק בידייך.
ליטל
