פורום טיפול נפשי

בוקר טוב.
אני סובל משינויי מצבי רוח קיצוניים.
אני מנסה בכל כוחי להסתכל על הדברים הטובים שיש לי בחיים ולפעמים זה ממלא אותי, אבל הרבה פעמים אני מוצא את עצמי לא מסוגל להיות מאושר.
הייתי רוצה לעבור אבחון פסיכיאטרי בשביל לראות האם ישנה בעיה שורשית יותר.
האם תוכלו להמליץ לי על פסיכיאטר טוב שיידע להקשיב אבל גם לשאול את השאלות הנכונות בשביל להגיע לאבחנה?

שלום ליטל,
רציתי לשמוע את דעתך על תופעה מוזרה שיש לי אני וחברות שלי עסוקות ביום יום בית עבודה ונפגשות פעם בכמה חודשים, אבל טלפונית אנחנו בקשר שבועי עם חלק אפילו יומיומי, ובטלפון אנחנו יכולות לדבר שיחה של שעה ובלי בעיה מגיעות לשיחת נפש - כל אחת על הקשיים שלה, וככה זה עם כל אחת ואחת מהחברות הקרובות שלי, שמתי לב שבפגישה פרונטלית אני ננעלת ופתאום לא מוצאת על מה לדבר איתן( כל אחת לחוד) משהו במראה שלהן חוסם אותי, אני מחכה כבר ללכת הביתה ואחרי יום יומיים השיחות הטלפוניות הן כרגיל - על כל נושא שבעולם. בהתחלה זה קרה עם חברה אחת, ופתאום עוד אחת "דוחה" אותי. אנחנו חברות של שנים ועברנו ביחד תקופות וכל אחת היתה בשביל השנייה. ומעניין אותי האם נתקלת בתופעה כזו - האם יש לזה הסבר כלשהו?
תודה רבה

לפי מה שקראתי הפוגעים בעצמם מעוניינים בתשומת לב מזולתם ולכן הם עושים זאת.
אך אצלי זה כלל וכלל לא כך!
אני מתביישת במעשיי. מסתירה אותם, וכועסת על עצמי בגינם.
אין לי כל רווח משני מהסביבה, וההפך.
ולדעתי, אין קשר בין המעשה לשנאה העצמית שלי.
לצערי, המעשה עצמו גורם לי להנאה פיזית (לא מינית!!) וצורך לחזור על הפעולה.
האם גם במצב כזה מדובר בכאב נפשי שבא לידי ביטוי בפגיעה עצמית?
או שזה איזשהו "דפקט במוח"?

היי יעל.
תודה לך על התשובה.
האמת, מבאס אותי שזה קורה פעם אחר פעם עם מטפלות שונות.
מבאס שהן כל כך בטוחות ואני כל כך לא זוכרת.
אכן, לפעמים עולה בי מן חוויה, מן הבזק אולי זהו חלקיק של זיכרון ואולי לא.
אך הרגעים הקצרצרים והחמקניים הללו כל כך מאיימים ובלתי נסבלים, אינם ניתנים בשום אופן להכלה ולעיכול.
כאילו הנפש החוויה והתודעה כולם גם יחד עומדים בתדהמה מול הבלתי אפשרי.
ובאופן אוטומטי הכל מתבטל ומתמוסס למול האמירה הפנימית: אין סיכוי! זה לא נתפס! זה לא יכול להיות!
ואז אני שואלת את עצמי: למה, בעצם? מה תועיל החפירה הזו כשאין לאדם כלים להכיל אותה? ואיך ממשיכים משם הלאה?
מה המטרה לדעת מה שהנפש אולי מחקה כדי לשרוד?
יש תועלת ממשית בזה? אי אפשר בלי זה?
בעבר היתה בי סקרנות לדעת מה באמת היה, אך בשלב כלשהו חוויתי חוויה רגשית קשה של כאב והיסטריה למול איזשהו חרך קטן שנפתח בנפשי, ותוך כדי ההיסטריה והכאב חשבתי לעצמי: "הנה נפתח בתוכי פתח למקום עמוק ונסתר שלא ראיתי עד היום"
אמנם המטפלת היתה איתי כל כולה ברגעים הקשים, ממש תמכה ועטפה, את החיבוק הרגשי העוטף והמחזיק שלה הרגשתי בכל נימי נפשי.
אך האימה שחוויתי באותם רגעים הורידה ממני את כל החשק לדעת מה באמת היה.
אני פוחדת לדעת. מעדיפה שלא לדעת.
האם חייבים להיזכר כדי שהסבל הנפשי התמידי יירגע?

שלום ליטל.
אני מתחילה להבין שמה שעברתי עם המטפלת הקודמת היה פוגעני.
מותר למטפל לכעוס או אפילו לשנוא מטופל, אבל אסור לו לבצע בפועל פעולה פוגענית (כמו לטרוק דלת בכעס/ להפחיד/ להאשים/ ליצור אידיאליזציה כוזבת וכד')
זה קרה בטיפול הקודם שוב ושוב.
אני לא צריכה אישור של אף אחד לכך, אני יודעת שזו הפרה אתית מה שהיה שם.
השאלה- האם יש טעם לשלוח למטפלת הקודמת מכתב סיום עם מה שאני חושבת באמת על מה שקרה בטיפול?
לכתוב לה שחור על גבי לבן שזה היה פוגעני ולפרט למה?
יש טעם בזה?
אני רוצה שהיא תפחד לעשות את זה למטופלים אחרים.
אבל אולי זו סתם נקמנות.
מה דעתך?

היי.
אני בטיפול פסיכודינמי כבר מס' שנים. עברתי מס' מטפלות.
תופעה משונה שחוזרת על עצמה:
זו לא פעם ראשונה שמטפלת כמעט בטוחה שהיתה התעללות מינית בעברי.
לא זכור לי דבר כזה.
אמנם ניתן לומר שמבחינה חווייתית כאשר אני נחשפת למאמרים המתארים את הפרעותיהן הדיסוציאטיביות של נפגעות התעללות מינית, כמו גם את תחושותיהן כלפי עצמן, רגשותיהן וסביבתן, אני מזהה את עצמי.
האם זה יכול לקרות בגלל מבנה נפשי חלש?

שונאת את עצמי.
כועסת על עצמי.
מרגישה לא ראויה לכלום. בטח לא לאהבה, אכפתיות, חמלה.
מכאיבה לעצמי אבל לא פוצעת. בעיקר לחיצות חזקות מאוד בכל הכוח, על מפרקי האצבעות, בא לי לשבור את העצם אבל אני לא עושה את זה אף פעם. ולא נראה לי שאעשה.
אני אוהבת להכאיב לעצמי, מכורה לזה. זה כיף.
ושונאת את עצמי שלא מתגברת כי זה מבזבז לי הרבה זמן.
מה שאני עושה נכלל בהגדרה פציעה עצמית?

שלום,

בן 26, מתגורר בירושלים.
קיבלתי החלטה שאני מעוניין לפנות לייעוץ פסיכולוגי, בין היתר לאור חוויות של חוסר תפקוד משמעותי לפרקים, בטחון עצמי נמוך ותחושה של חוסר יציבות וחוסן נפשי.

שאלתי היא איך אוכל לבחור את השירות הנכון עבורי? האם שירות כזה ניתן בקופות החולים? במגזר הפרטי כיצד אני בוחר את אשת המקצוע המתאימה מבין רבות? במידה ובחרתי בשירות כלשהו, מה הזמן המתאים לבחון האם הטיפול יעיל ומתאים עבורי?

בהזדמנות זו, אודה לך ולכל העוסקים במלאכה בשירות הזה שאתם מציעים.

אני מורה לחינוך מיוחד כ 12 שנים...
עם.תואר שני ...מוזר לי שבשנה האחרונה .. שוכחת הרבה ..בדיקות דם תקינות...מפחדת לשבת ולדבר מול אנשים..בעבודה נלחצת לדבר מול מנהלת או קבוצה .. עם קרובי משפחה מגמגמת בעת לחץ נפסק אוויר בעת דיבור .. מזיעה .. הקול שלי משתנה ... בטחון עצמי ירוד... מאוד מוזר לי לא יכולה לשלוט בעצמי ..לא יכולה לאחסן מידע בעבודה .. איך אני יכולה להעריך את עצמי ..האם אני זקוקה לאבחון זכרון ..או אבחון פסיכולוגי.. נמאס לי מתביישת מהמצב שלי ..

מאז שאני ילד היה לי אוסידי מחשבתי גרם לי לעשות טקסים וכל מה שיוצא בזאת
לפני שנתיים אחרי עישון חד פעמי של גראס התפרץ אצלי האוסידי עוד יותר גרוע
והתקשתי לחזור לעצמי מאז אני סובל מחרדות חוסר אנרגיה תשישות ובעיקר הטקסים שלא פוסקים טופלתי שנה שלמה ב SSRI בציפרלקס ולוסטרל שניהם לא עזרו לי רק גרמו להשמנת יתר 25 ק"ג שזה הזייה כי אני כל החיים הייתי רזה מאוד
ובמקביל החשק מיני שלי נהרס
בכל אופן טופלתי על ידי מתמחה ועכשיו עברתי לטיפול בקופת חולים אצל פסיכאטרית אחרת כי המתמחה עזב ואני החלטתי לנסות בקופת חולים טיפול
בקופת חולים הפסיכאטרית נתנה לי אנטי פסיכוטי במינון נמוך זה עוזר ולא עוזר אני לוקח בערך חודש חודשיים וזה עוזר למחיצה כי תראו אני המחשבות שלי יכלתי לחשוב מהבוקר עד הערב לעשות טקסים הגוף לא ידע מנוחה כבר נמאס
והאנטי פסיכוטי גורם לי לא לעשות את הטקסים אבל הרבה פעמים הגוף מרגיש שחסר לו הטקסים והוא חוזר לעשות מה שטוב באנטי פסיכוטי שהוא החזיר לי את החשק המיני אבל ההשמנה נשארה כמו שהיא אני מנסה לעשות דיאטה ונורא קשה לי תמיד מרגיש רעב נוראי ובמקביל התקופה הזו לחוצה הקורונה גורמת לי לבדידות נוראית בכל אופן הגשתי בקשה לפסיכותרפיה בקופת חולים כי אין לי כסף לפסיכולוג פרטי אני מקווה שלא אצטרך להמתין יותר מידי זמן
עכשיו השאלה אם זה טוב שהפסיכאטרית נתנה לי את האנטי פסיכוטי כטיפול בעצמו כלומר אני יודע שנותנים SSRI ואנטי פסיכוטי כמחזק אבל לא כטיפול בפני עצמו כי אין לי פסיכוזה ואין לי סיכזופרניה העניין הוא המחשבות המחשבות הנוראיות האלה והלא פוסקות
אבל מצד אחר אני מעדיף לא לקחת SSRI כי זה מאוד פוגע לי בחשק המיני וזה משו שמאוד חשוב לי בקיצור אני מרגיש בבלאגן לא יודע איך לצאת מיזה
יש לי תור לפסיכאטרית רק עוד חודש אני באמבלנטיות אולי לחפש מישהיא אחרת לא יודע

אני חושדת שלאח שלי יש הפרעת אישיות גבולית. הוא מוכן ללכת לפסיכיאטר ולטפל בעצמו.
הוא בן 30.
האם זה משהו שפסיכיאר יכול לאבחן? והאם
באופן חד משמעי?
האם הם יכולים לדעת מתי זה התחיל?

איך מחפשים פסיכיאטר כזה?
מה צריכה להיות ההכשרה שלו?
כל פסיכיאטר יכול?
תודה

יש לי צוות מדהים שזה לא מובן מאליו ואני מודה לך על הטיפים להתמודדות

רציתי לעדכן אותך שעם כל הטיפים להיפך הם נותנים לי טיפול מצויין הם בעצמם מציעים לי את הטיפים האלה והם שמחים שאני יכולה לעזור לעצמי גם לבד רק רציתי לעדכן אותך שיהיה לך יום נפלא

בוקר טוב ליטל יקרה
לא הבנתי מה הכוונה שאת חוששת שנתת לי הכוונה. אני מאוד אודה לך עם תוכלי להסביר לי. תודה רבה ויום נפלא

כאמא המסיימת כעת להעביר את הששי והקטן שבילדיה בבית הספר היסודי, יש לי עבר של פגישות עם מורים, יועצים, פסיכולוגים, רופאים נוירולוגים, פסיכיאטרים ומרפאים בעיסוק. חלק מהפגישות האלה היו מועילות ותומכות, וחלק היו הזויות והשאירו בי צלקות ופחדים.
כעת, אחד המתבגרים נשלח לפנימיה פוסט אשפוזית, והפחדים עולים ואני לא מצליחה להירדם לילות ולא לתפקד כראוי בשעות היום.
אני רואה שאני זקוקה לעזרה מקצועית.
העזרה הנגישה לי במקום מגוריי היא ריפוי באמנות. אני גם חושבת שזה יכול להיות טוב לי כי המרפאה באמנות היא פחות חלק מהבעיה מאשר פסיכולוג.
רציתי לשאול: האם ריפוי באמנות הוא טיפול גם למבוגרים או רק לילדים? האם למקרה כמו שתיארתי לעיל ריפוי באמנות יכול להספיק, או שצריך בכל זאת פסיכולוג קליני?