פורום טיפול נפשי

הכל כל כך מוזר.. מרגישה כמו זומבי... עייפה כל הזמן. אני נמצאת שעות במיטה והימים פשוט עוברים להם. זה הרגיש יותר טוב ככה, מעורפל, מאשר שהזמן לא זז ואני מרגישה כל שנייה ולא יכולה להיות קיימת. עד שגם עם הכלום כבר לא יכולתי. זה אפילו לא הגיוני הרי כלום אמור להיות ניטרלי, לא טוב או רע. והוא באמת לא מרגיש בדיוק רע אני לא יודעת לה הוא רע. אבל בסוף שוב חתכתי את הדם זורם ואיך הטישו שהוא נספג בו נהיה חם על העור ועכשיו יש כאב במקום כלום וזה עדיף.. כאלו לחתוך זה הפתרון לכל דבר... למועקה הבלתי נסבלת ולפחד להיות באמצע בין בסדר למתה ולתחושה שמה שאני מרגישה הוא לא באמת ולכלום. כל פעם למשהו אחר.

אני בטיפול מס' שנים. בשבועות אלה, בגלל המצב, לקחתי הפסקה משגרת הטיפול הרוטינית. פגישות אלטרנטיביות לא מתאימות לי, אז המטפלת ואני בעיקר מתכתבות במייל. אני לא חופרת לה מאד, שולחת מייל אחד בתדירות של פעם בשבוע בממוצע- והאמת, לרוב לא מרגישה צורך גדול בזה, אלא כותבת בעיקר מתוך תחושה שאני צריכה למלא איזו ציפייה שאולי יש לה ממני.

העניין הוא שאני מרגישה שעם היציאה הזאת מהשגרה והמעבר לסוג אחר של תקשורת- משהו בגבולות בינינו די התרופף. היא משתפת אותי בכל מיני מחשבות ותחושות שיש לה בתקופה הזאת, ואמנם זה יכול להיות נחמד, לפעמים, להיחשף לאיזו פיסה מחיי הנפש שלה, אבל- זה בעיקר מרגיש לא נוח. ונכון שהיא לא כותבת באופן ישיר שהיא חרדה או חוששת, אבל היא כן משתפת בצורה כנה מה מטריד או מדאיג אותה, מה מרגש אותה וכו'.

השיא- לפני כמה ימים שלחתי מייל שכתבתי בו בצורה אינטימית יותר (לרוב אני בעיקר "מעדכנת", משתפת בפרטים יותר טכניים וזהו), וציפיתי לתגובה חמה שלה. בפועל, היא כתבה מייל שהתחיל מתוך יציאה מזווית ההסתכלות שלי והשוואה בין התחושות שלה ושלי לגבי איזה עניין, והמשיך בחשיפת יתר (מבחינתי) שלה בפניי.

קודם כל, נעלבתי מאד מהפספוס הבוטה שלה וההתעלמות הגורפת מאיזה עניין שהעליתי שם. איך יכול להיות שהיא פספסה? אני יודעת שזה לא בכוונה, אבל זה מרגיש כמו בוקס בלב :( חוץ מזה, אני לא רוצה שהיא תכתוב עוד על עצמה. די. אני מרגישה שאני יודעת יותר מידי. זה מביך אותי ולא נעים. וגם- אני מפחדת שהיא תצטער על זה ששיתפה אותי, כשכל עניין הקורונה ייגמר וכולנו נחזור לשגרה. אולי היא תרגיש פתאום מבוכה שנסחפה ככה? היא בכלל שמה לב שהיא משתפת אותי יותר מבעבר? היא עושה את זה מתוך כוונה מודעת?

אני יודעת שהתקופה הזאת קשה לכולם, אפילו למטפלים, שפתאום כמו מוצאים את עצמם באותה הסירה איתנו, המטופלים. וברור לי שגם מטפלים יכולים להרגיש מוצפים, חרדים, מוטרדים, בטח בתקופה כזאת. אבל זה לא אומר שבא לי לקבל אישור לזה מהמטפלת שלי :)

אולי התגובה שלי מצטיירת אנוכית. בסך הכל, אני ממש אוהבת ומעריכה אותה, ולא הייתי מחליפה אותה באף מטפלת אחרת. ואני יכולה להבין אותה, את הצורך לשתף פתאום- זה רק הופך אותה לאנושית ומקסימה יותר, בעיניי. ובאמת יכול להיות שזו רק אני, ומטופל אחר לא היה מבין איפה כל הדרמה, ואפשר לחשוב מה היא כבר חשפה בפניי (לציין שאני לא יודעת כמעט כלום לגבי החיים האישיים שלה, אף פעם לא שאלתי או ביררתי- פשוט כי לא מעוניינת לדעת). אבל אני מעדיפה לא להיות בקשר ולהפסיק להרגיש חובה לכתוב לה, כי כרגע אני בעיקר פגועה ולא רואה איך אני יכולה לשתף אותה בזה במציאות הנוכחית.


אשמח למחשבותייך.

היי,
התחלתי לשמוע שירים של הזמרת שנפטרה איימי ויינאהוס ז"ל.
אני חושבת עליה כל היום,
על איך היא התנהגה כשהיא היתה מסטולה בהופעות,
צפיתי בסרט שלה שעתיים וחצי..
ואני מפחדת שאני מושפעת ממנה..
אהבתי בה: את הקול, האיפור, ואת זה שלא אכפת לה ולא מתרגשת מאנשים..
אני שוכחת שהיא בכלל מתה.
אני מפחדת ממה שקורה לי למה אני תמיד אובססיבית לנשים?
(אני בת 25)

היי,
אני ובן זוגי (בני 29) לשעבר נפרדנו לפני כחודש ימים. בן זוג שראיתי (ועדיין) רואה בו כבעל ואב לילדים שלי. הפרידה הייתה בלב כבד ולא הייתה השלמה לפחות מהצד שלי לגביה. הפרידה נעשתה לאחר שהיו 2 הפסקות של שבוע כל כמה זמן במהלך 3 חודשים והחלטנו שזה לא הולך וזו לא הדרך. אנחנו החברים הכי טובים, ואני רואה בו כמישהו לחיות איתו את חיי, הסיבה לפרידה הייתה בשל בעיות תקשורת, ואמון שנוצרו כתוצאה מחוסר סבלנות שלי כלפיו לאורך זמן מה, חוסר בגרות והתנהגות מזלזלת שהוא חש מהצד שלי לפעמים. אני לוקחת אחריות על חלק גדול מהבעיות שלנו, ואני באמת בשינוי תמידי מאז שהבעיות החלו. הבעיה שאלה בעיות שהצטברו עבורו במהלך 2 שנים של זוגיות וזה צץ ומעיב כל פעם שהוא נזכר בכך. אין בו אמון מלא בי (בעקבות הסתרות וביקורת שהטחתי כלפיו בגלל חוסר ביטחון שלי) וקשה לו להתמודד עם הכעס כלפיי. אבל אני גם יודעת שזמן זה פקטור משמעותי במקרים כאלה. לפעמים כעס צריך לדעוך ולא באמת הענקתי לו את הזמן לעצמו שהוא ביקש לאחרונה. אנחנו אוהבים אחד את השנייה אהבת נפש וטוב לנו מעבר לבעיות האלה. אבל הוא מאוד לא בטוח שאנחנו משדרים אותו הדבר ושבזוגיות הוא הרגיש שנתן המון מעצמו וויתר ע״י כך על ההתקדמות שלו בחיים. והוא צריך מעט טוב עבור עצמו, בלי קשר לזוגיות בכלל. ושהוא יודע שהוא לא היה עצמו לאחרונה.
אני חושבת שאם אדייק את השאלה שלי, אחרי כל הסיכום הזה, זה איך באמת פונים לבנאדם שאת אוהבת, מעריכה ורוצה בחיים שלך, לאחר חודש פרידה, ומראה לו בצורה הנכונה ביותר שאני כבר מבינה את התחושות שלו. שיש בי שינוי. איך עושים את זה בצורה אמינה? איך לדבר ללב של בנאדם שקשה לו לסמוך על המילים שלך? אומרים שמעשים טובים ממילים. איך אני מראה את זה במעשים? אני מתוסכלת כי אני מניחה שזו תהיה ההזדמנות האחרונה שלי להחזיר אותו לחיים שלי. ואני רוצה שזה יהיה על הצד הטוב ביותר.

בעלי ואני נשואים 4 שנים עם ילד בן שנתיים.
חיינו עד לא מזמן ביחד אצל אמא שלי ובן זוגה בבית (הבן זוג גידל אותי מגיל 3, יש להם שני ילדים משותפים).בעלי בעצם הבן של הבן זוג של אמא שלי, כשהכרנו והתחלנו לצאת לא היה שום קשר למשפחה הכרנו במיקרה. כך שיוצא שלי ולבעלי יש שני אחים (למחצה) משותפים.
בעלי סיפר לי בעבר שהוטרד מינית בגיל 4 על ידי גבר מזדמן שהיה עם אמא שלו באותה התקופה כשהיא התגרשה מאבא שלו.
לפני חודש בעלי נפרד מימני ללא סיבות מוצדקות. באותו היום אחותי בת 13 סיפרה לי שהוא הטריד אותה מינית (נגע לה בחזה מתחת לחולצה ופעם אחת מתחת לתחתון ללא חדירת הצבעות). 5 פעמים בהזדמניות שונות. בזמן שהייתה עוזרת לו להרדים את הילד שלנו כי אני עבדתי עד שעות מאוחרות.
כששאלתי הוא התוודה ואמר לי שזה לא היה "בקטע מיני" שזה לא עורר אותו מינית בשום צורה שהיא סיפרה לו שהיא הייתה לבד ואף אחד לא הקשיב לה. שזה היה בשביל "לשבור את הקרח בינהם". סיפר לה על ההטרדה שהוא עבר בילדותו שהרגיש בידיוק כמוה. שזה "היה נירא שסבבה לה " (למרות שהתנגדה הרבה) הסביר שכשהיד שלו הייתה בתחתון הוא הבין שזה חולני ולא עשה יותר כלום. כל הסיפור התגלה חודשיים אחרי פעם הרחוקה שזה קרה.
כמובן שהוא כבר עצור והכל הגופים מעורבים
אני מנסה להבין מה הסיכוי שזה קשור להטרדה שהוא עבר ? או שזה בעצם בכל זאת פדופיליה שהייתה טמונה בו?

תודה רבה על התשובה

היי, שמי ליאור ואני אחרי צבא עובדת כרגע בחברה גדולה שמכניסה לי כסף טוב.
תקופה ארוכה שחיכיתי ל2020 בשביל טיולים לחול שתכננתי לעשות כולל טיול גדול..
תוכניות שכרגע חזרו לגדר חלום.
אני מרגישה שהעבודה גורמת לי ללחץ נפשי ומועקות.. כרגע בעיקר בעבודה מהבית אני מתמלאה בעצב ובדידות, הזמן לא עובר לי ואני חסרת סבלנות. מוצאת את עצמי ממציאה הרבה תירוצים ולא מצלילה למצוא מוטיבציה להמשיך.

בהתחלה ידעתי לנשוך שפתיים כי המטרה הייתה לחסוך ויודעת שצריכה להודות כמובן מראש שיש לי בכלל מקום עבודה בימים חשוכים כאלו..
אבל מרגישה חנוקה ולא מצליחה לעבוד.

אשמח לעזרה מה לעשות עם התחושות.. מה קורה לי..

לאחר שנים של דיכאונת חוזרים , ציפרלקס ונסיון אחד או שניים עם פסיכולוגים
החלטתי שאני עושה טיפול פסיכולוגי לעצמי
וזה באמת עזר ! תוך מס חודשים כבר חל שיפור
התחלתי להתאמן , עשיתי עם עצמי חשבון נפש בדקתי מה עושה לי טוב סננתי אנשים מזיקים ועשיתי מה שנכון עבורי
לאחר שנתיים לא רק אני גם חברים שלי העידו שיש שיפור ניכר ! הפכתי לגירסה משופרת שלי
לאט לאט גם הפסקתי אפילו עם הציפקרלקס .
והבנתי על עצמי דברים , גילתי שאני 'סובלת' מרגישות יתר
הבנתי שאני ממש רגישה והמצב רוח של הסובבים אותי מאוד משפיע עלי
ניתוק טיפה מאנשים גרם לי להשקיע יותר בעצמי ולא לבזבז אנרגיות בדאגה לחבריי.
הבנתי שאני להפסיק להרגיש מהלב, ונתח רגש בראש ולא לתת לו להשפיע . הפכתי את החיסרון ליתרון , אז הלכתי לילמוד פסיכולוגיה (דרך אגב הפך את חיי למעושרים ומאושרים)
אבל , עקב המצב של ההסגר והעובדה שאין לי אופציה פעילות ספורטיבית זה משתלט שוב על חיי , אני לא רוצה שזה יפריע לי בלימודים (אגב זה מאוד מקשה עלי בלמצוא זוגיות)
אני רוצה לשאול האם קיימות שיטות טיפול שאני יכולה להשתמש בהם ? המצב מגביל אותי

הי, שנים רבות אני סובלת בכאבים חזקים בגב ובכתפיים, בבדיקת MRI התגלתה פריצת דיסק בתהליך ניווני. היות ואסור לי לקחת תרופות עקב השתלת כליה שעברתי, אני מתמודדת בכוחות עצמי עם כאבים חזקים.
מזה כמה ימים שהחלה אצלי תחושת נימול מהכתף עד לאצבעות היד, ומקשה עלי להרדם, רציתי לשאול אם לתקופה זו של ההסגר הארוך בבית,בשל הקורונה, יש השפעה על העניין.

תודה ,נועה

אני מגדירה את המטפל שלי כך:
מלא תחושת עליונות ופנטזיות גרנדיוזיות, (אני הכי טוב, רק אני יכול, המטפל ההוא דפוק, המטפלות ההן לא מבינות, לא מקצועיות, וכד') צורך לתדלק את תחושת הערך העצמי הגבוה ורצון לקבל את הכרתי בעצם הייחודיות שלו. תפיסת העצמי שלו עשויה לנוע בחדות בין חוסר ערך לתחושת ערך עצמי מופרזת. התנשאות והעדר אמפתיה.
ולא נציין רק את המגרעות. המעלות שלו הן: מוסר עבודה גבוה, הוא איתי במאה אחוז בפגישות, אף פעם לא חולם או לא מרוכז (כן מפהק לפעמים), ומנסה ככל יכולתו להיות טוב אלי אך ללא הצלחה, כי הוא מכוון לעצמו מסכן...
ודבר אחרון- אני מרגישה שהוא פוחד/לחוץ ממני.

האם זה נקרא מטפל נרקיסיסטי?
והאם הוא באמת מסוגל לרפא?

אז אני מבינה שכמו שכהורים יש ילד שיותר מתחברים אליו, מבינים אותו, באים לקראתו ומתנהגים איתו ברכות ויש ילד שמשום מה (ובצער רב) לא מצליחים בקלות לנהוג איתו ביד הרכה אלא היד הקשה היא זו ש"קופצת" ראשונה בהתייחסות כלפיו.
כך גם בטיפול?
יש מטופל שיעורר במטפל הבנה והכלה ורוך בטיפול בו, ויש מטופל שההיפך, המטפל לא יצליח להגיע למקום המבין והמתקף ויתנהג איתו בקור וקשיחות?
ואם זה אכן כך, האם הסיכון לא רב על הסיכוי?

שלום,
מה הייתם מייעצים לאדם הסובל מנכות נפשית שרוצה לצאת לשוק העבודה? בהנחה שהוא יציב ומבחינתו הוא מסוגל.

שאלתי היא- איך מגלים מבחינת המעסיק (מדגיש שוב מבחינת המעסיק) איזה מקצועות יהיו יותר בעייתיים עבור אדם עם בעיה מסויימת? למשל אדם עם אפילפסיה אפילו אם לא נשלל ממנו הרישיון נהיגה סביר שאף אחד לא יקח אותו כנהג משאית, זאת אפילו אם מבחינתו הוא מוכן ומסוגל.

השאלה איזה דרכים יש לגלות -מלבד ניסוי וטעייה- מה המדיניות המקובלת אצל המעסיקים/מה קורה בפועל?
בחברות כמו רפאל אני מניח שיותר מקפידים לגבי מצב נפשי לפני כניסה לתפקיד... זה דבר ידוע

מי מתעסק בזה? זה פסיכולוג תעסוקתי? חברות כוח אדם? אולי עובד סוציאלי? יש עוד רעיון?

הדרך של ניסוי וטעייה תמיד קיימת עבורו אבל היא אופציה אחרונה - להסתיר ואז לקחת סיכון שיגלו, או לחשוף את הבעיה ואז זה כבר נושא מאוד מאוד בעייתי אחר.

תודה רבה.

תודה רבה.

היי
אני עם אשיות גבולית בטיפול DBT כשנה וחצי בימים האחרונים התחלתי להסתלבט על המטפלת שלי. היא מבוגרת ממני בכמה עשרות שנים, אבל זה לא קשור...
אני מגדירה את עצמי כלסבית אחרי אונס שארע לפני כשנתיים .
אני חושבת עליה כל הזמן ממש בקטע ארוטי. פנטזיות. תחושות בגוף של התחרמנות. כתבתי גם דף של תיאור של איך תהיה הפעם הראשונה שנשכב. ממש נכנסתי לזה. עם תיאורים לפרטי פרטים וכו'.
הסכנה בזה כאמור היא יעילות הטיפול אצל המטפל וכדו'
אני מפחדת שאני אצטרך לעזוב אותה כי המשיכה המינית תסיח את דעתי מהטיפול ולא נוכל להיות בקשר.נקשרתי אליה, ובעצם היא האדם היחיד שאני מספרת לו דברים אפילו יומיומיים וקשים....
אנינ מפחדת שאני אפגע בעצמי או אתאבד באמת כי אני מתאפקת לא לעשות את זה כבר המון זמן. יום יום.
אני מבינה שזה תוצאה של הקורונה בין היתר אבל תכלס,
מה יהיה?

אם נראה שהמטפל אינו זוכר פרטים משמעותיים בטיפול (לדוג'- הגעתי אליו במצב מסוים, והוא שכח וחושב שהגעתי אליו במצב טוב יותר ועוד)
וכן אין אפשרות לדון איתו בחופשיות על כל דבר (כמובן לא איומים וכד', אלא חוסר שביעות רצון, תחושה של חוסר התאמה וכד') כי הוא נלחץ ומביע קוצר רוח או כעס.
וכן נראה שהמטפל מאוד מרגיש את עצמו רק את עצמו ולא את המטופל. (מנסה להרשים את המטופל, מדבר על עצמו באופן גרנדיוזי, מתעניין אצל המטופל על טיפולים אחרים באופן תחרותי וקנאי)
האם אלו נורות אדומות שמסמנות לעזוב את הטיפול?
חשוב לציין שמצד שני המטפל מאוד מסור לעבודתו, לא מחמיץ פגישות, משתדל להיות זמין והמטופל מרגיש בו גב יציב להישען עליו.

שלום ליטל יקרה.

כמו שכתבתי לך אני נמצאת בטיפול בלי כדורים, אבל זה טיפול מאוד מאתגר וקשה. כל פעם שאני חוזרת הביתה אני חוזרת עם חרדה אבל למרות הכול אני ממשיכה לעשות את המשימות. זה כמעט לא טיפול של שיחות כל הזמן וזה טיפול בלי כדורים בכלל. יש קבוצות ודברים כאלה אבל זה חדש לי אחרי כל כך הרבה שנים שלא הייתי בטיפול. כול משימה קטנה היא מאתגרת אבל קשה. אני אשמח דווקא בפורום עם תוכלי לתת לי טיפ קטן כדי להקל על עצמי בבית לפני שאני הולכת לשם. זה לא אשפוז חס וחלילה אבל זה קצת עושה לי דפיקות לב וחרדה. זה חדש לי. עם תסכימי לתת לי ממש טיפ קטן אני אשמח,היא אמרה לי שאני לא חייבת להיות שם עם אני לא רוצה אבל אני דווקא רוצה להמשיך לנסות. הדבר היחיד זה להוריד את רמת החרדה מהמקום הזה שוב זה טיפול בלי כדורים. ממש תודה יום נפלא

שלום.
לאחרונה אני מקבלת הודעות למייל על תשובות לשאלות ששאלתי בפורום, כאשר לא שאלתי...
לא שזה מפריע לי, נחמד לקבל ד"שים מכם. אבל אולי יש לכם איזו תקלה?