אני יודעת שאני חוזרת על עצמי. נמאס לי מעצמי. אני רוצה שהפסיכולוגית תאהב אותי כמו אמא.שהיא תחשוב עליי ותהיה איתי יותר. יש בתוכי שתי נשים.אחת שמבינה ששתינו נשים בוגרות, שיש להן קשר קרוב ומשמעותי,ושאני צריכה לשמוח בזה.כי זה יקר.ויש לי מזל שיש לי את המקום הזה. והאשה השנייה שמרגישה ממש כמו ילדה, והיא רוצה עוד ועוד, ומרגישה שהיא צריכה ויכולה לעשות דברים שישנו את המציאות ויגרמו לה להסכים להיות "אמא" שלי. הקול הזה,השני הוא מכאיב ומעורר קנאה ותסכול.אני מקנאה באלה שהן באמת שלה והיא שלהן.. וכל מה שיש לי בחיים הופך לחסר משמעות .לעומת זה. אני רוצה להעלים את זה אבל אני לא מצליחה. כשאני מצליחה "לשכוח" את זה קצת,אנחנו מגיעות למקומות טובים ויפים. כל מה שכתוב כאן היא יודעת. מה עוד?
שלום לך.
היבטי החוויה שאת מתארת, כפי שאני מבינה אותם (כמובן חלקית ומבחוץ) נוגעים בהתמודדויות אנושיות מורכבות ביותר, של השלמה עם גבולות האפשר- של ה"אימהות"/אימהות בהווה ובעבר, אובדן, בדידות. במובן זה, אני חושבת שכל עוד הנפש לא מסיימת את תהליך העבודה הנפשית, האבל וההשלמה, אין לה אלא לייצר גלים, לפעמים שוטפים וצונאמיים, של כאב וסבל נפשי עמוק אשר גורמים לייסורים אבל גם לעיבוד שמאפשר תנועה נפשית. אני שומעת בדברייך כמה את סובלת כאשר החלק הילדי, הפצוע, חי יותר מהחלק המשלים וה"מתפשר". שומעת גם את העבודה המשמעותית ומעוררת ההערכה שאת עושה סביב אזוים נפשיים אלו. נדמה לי שבאזורים אלו אין אלא להיאחז בתקווה ובאמונה בתהליך הטיפולי ובעצמך, וכפי שאת עושה להזכיר לעצמך שוב ושוב את מה שיש ויקר ערך גם כשהמטפלת אינה אמך.
ליטל
.jpg)
