כ"כ מתחברת למה ש"אחת" כותבת כאן. גם אני מרגישה כמיהה עמוקה וכואבת שהקשר עם המטפלת שלי יהיה אימהי "על באמת". גם אני מרגישה בקשר הטיפולי עוצמות של כאב על החסר בקשר עם אמא שלי (קשר שמעולם לא נוצר, ולא יווצר.) דווקא כשהרעב הרגשי קצת מתמלא, אני חווה שוב את הכאב הנורא שמפגיש אותי עם המציאות. ושם במציאות לא קיבלתי מן הטוב שאני זוכה לו בטיפול. האם הכמיהה והכאב ימשיכו ללוות אותי לעד? מקבלת המון מבעלי, מה שמרפא קצת את הפצע, וגם המטפלת שלי היא אמא רגשית לכל דבר, אבל כל תקופה אני שוב מוצפת בכאב מייסר על הילדה הקטנה שבתוכי, שבעיניים דומעות מתחננת וצועקת לי שהיא רוצה אמא!!!! מקנאה בילדי לפעמים, ובסתר דומעת שהם זוכים למה שאני לא זכיתי. עדיין רוצה אמא מחבקת. מקבלת. מכילה. אוהבת. מקשיבה ובעיקר רואה אותי ואת צרכי. לפעמים כועסת על עצמי שאני עדיין משתוקקת. רוצה להפסיק לרצות אותה, ולא מצליחה. למה ילדה צריכה אמא??? ולמה בכלל אני עדיין ילדה מבפנים??? זה ירגע מתישהו, או שזה עוד מחיר שאשלם בעד האימהות שנעשקה ממני לצמיתות??
שלום לך.
את שואלת שאלה כואבת, אשר אני יכולה לתאר לעצמי מתוך איזו עוצמת כאב היא מגיעה, ואולי מתארת את הפער בין ההבנה ה"בוגרת" לפיה אי אפשר לחזור בזמן אלא רק לטפח קשרים טובים יותר בהווה, לבין הכמיהה הילדית לאמא אמיתית, טובה יותר מכפי שחווית בעברך. כפי שאת ודאי יודעת מנסיונך כמטופלת, השאלה שאת שואלת לא ניתנת למענה של ממש. אני חושבת שאפשר לקוות רק, שעם הזמן כוחם המיטיב של הקשרים בהווה יותיר את העבר כצלקת ולא כפצע מדמם. נשמע מדברייך שאת עושה עבודה משמעותית סביב ההשלמה הכואבת עם מה שבלתי אפשרי בעבר ובהווה, ואני מאמינה שעם הזמן עבודה כזו הופכת את הכאב לפחות דומיננטי.
ליטל
.jpg)
