פורום טיפול נפשי

היי.
אני בטיפול חדש.
עברתי הרבה דברים.
התעללות פיזית, מילולית ופגיעות מיניות במשפחה.
מנסיון בטיפול קודם הרגשתי שאני לא מצליחה להפיק תועלת כיוון שאני והמטפלת "ניתרנו" מטראומה לטראומה בלי להיכנס לשום דבר לעומק.
מודה שגם אני ברחתי מהכאב אבל גם היא לא היתה אמיצה מספיק להוביל אותי לשם באופן בטוח.
אני רוצה להצליח בטיפול החדש.
איך מצליחים לעבוד על טראומה באופן עמוק ומספק?
של מי התפקיד להצליח להיכנס לעומק? שלי או של המטפלת?
ומה עושים במקרה שיש הרבה טראומות וכולן זקוקות לעיבוד?
מתחילים לפי הסדר? לפי מה שיותר זכור ומורגש? לפי מה שעולה בטיפול?
אשמח לעצה!
תודה!

היי. מה ש נחמד שיש פורום כזה , אז קודם כל תודה . אספר על עצמי קודם אני בת 38 מטפלת ברפואה סינית , לבד עם שני ילדים אחד גדול ושני קטן .
מה שמטריד אותי עכשיו כמו את כולם זאת הקורונה . אני דווקא מתמודדת מאוד טוב מכל הבחינות , אפילו מצאתי לי דרך אחרת להכניס כסף מהבית שזה לא טיפול . תמיד ידעתי שאני הכי טובה במצבי לחץ .
לפעמים אני חושבת מה הגבול שלי מתי אוכל להישבר ? אבל לא נראה לי שזה יכול לקרות בעצם אי אפשר לדעת .
מה שאני חושבת עליו כרגע זה איך המצב ישפיע על כולנו כשזה יגמר וזה יקח זמן ..
הכל הולך להשתנות , דבר הזה שצריך להתרחק מכולם ואסור מגע , נראה לי שקורונה מפגישה אותנו עם הפחדים הכי גדולים שלנו ועכשיו אנחנו רואים מי אנחנו באמת .
ועוד דבר , אני מאוד עצמאית ובחיים לא הייתי תלויה בגבר ,אבל משום מה אני בוחרת גברים שהם מעט בדיכאון , הרצון הזה לטפל בכולם .
בכלל בחור אחרון שזה סיפור הזוי הוא לא מארץ ויש לו מאניה דיפרסיה ובטוח גם חרדה חברתית.
מאיפה הרצון הזה לטפל בכולם ?
ועוד דבר שהוא מעצבן אותי לפעמים . אני תמיד חייבת להשיג מה שאני רוצה ואם זה לא קורה אני מתחרפנת מעט . מרגישה רע עם עצמי שלא השגתי ממש קשה להרפות .
סליחה על האורך תודה .. אני מורכבת

אני מתנצלת מראש על האורך אבל נואשת לחוות דעת ונקודת מבט נוספת:
לפני 5 שנים בערך התחלתי טיפול אצל המטפלת הנוכחית, שנה וחצי ראשונות היו מאוד אינטנסיביות (גילוי של טראומה מינית בילדות, ופעמיים נסיונות התאבדות). אחר כך היו תקופות של הפסקות ושיגרה לסירוגין.
היא מטפלת מדהימה. הקשר בינינו היה מצויין והיא איפשרה לי תמיד בגלל המצב שלי לכתוב לה בהודעות כשהרגשתי צורך לשתף בין המפגשים. היא אמרה לי שאני תמיד יכולה לכתוב, אבל היא עונה כשהיא יכולה, וכשיש לה מה לענות. בכל אופן היא תמיד קוראת.
בגלל שגרתי עד לפני שנה עם שותפים, אז טלפונים פחות באו בחשבון, והשתמשתי המון בווטסאפ ובמייל.
היה לי קשה התלות הזו ודיברנו על זה הרבה במפגשים. מבחינתה זו תקופה של תלות שהיא הכרחית בטיפול ויום אחד המטרה שאוכל להסתדר גם בלי לכתוב לה.
אני כותבת בקצרה, אבל רוצה להדגיש שהיא באמת היתה בסדר. נתנה לי הרבה מאוד חום ואהבה ואיפשרה לי להתפרק חופשי מולה.
בשנה האחרונה אני גרה לבד ורחוק מאוד ממנה. לא היו הרבה הזדמנויות למפגש נורמלי. לפני שעברתי היא הרגיעה אותי שנוכל להיות בקשר טלפוני וכו, אבל למעשה היא חיכתה כל הזמן ליוזמות שלי ולא התעניינה בי מרצונה. זה פגע בי, ואמרתי לה את זה כמה פעמים בכעס.
היא כל הזמן החזירה את הכעס אלי ואמרה שהוא שלי מתוך המציאות הפנימית שלי ושוב ושוב החזירה אותי לטראומות העבר שביקשתי לשכוח.
מה שהרג אותי הפעם, זה קצת לפני כל הקורונה הייתי במצב נפשי קשה ושלחתי לה הודעה כדי לברר אם אוכל להגיע, אך היא לא ענתה לי הרבה זמן. בינתיים התפוצצתי (מחשבות התאבדות כפייתיות) ומצאתי טלפון של מטפלת באזור שלי, התקשרתי אליה וקבעתי פגישה. אחכ כתבתי למטפלת שלי מה עשיתי... היא איחלה לי בהצלחה ובאהבה גדולה אבל לא התעניינה בי!!! זה פגע בי קשות!!! למה היא לא שואלת לרגשותי? פחדתי גם ככה פחד מוות מהצעד.
ואז הטחתי בה האשמות בווטסאפ. כעסתי על ההתנהלות שלה מולי. ביקשתי בפשטות שתתעניין בי. אחרי המפגש הראשון עם המטפלת החדשה יצאתי בוכה ממש, כתבתי לנוכחית בתחינה שאני רוצה לדבר איתה. רציתי להתייעץ, לנתח איתה מה נכון לי לעשות, אם להמשיך או לא. היא לא יכלה באותו יום. למחרת כתבה לי שננסה מחר, למחרת שלחתי הודעת תזכורת, ואז היא לא קראה אותה ש-ב-ו-ע. גם אחרי שקראה לא הגיבה ולא פנתה ביוזמתה. לי כבר לא היה נעים כי הייתי ככ ברורה. ביקשתי והיא התעלמה ממני במופגן! ואז החלטתי שוב לכתוב לה על הפגיעה ואז היא התקשרה אלי. היא התעניינה בי כאילו לא היה כלום אבל לא הייתי מסוגלת לשתף. ביקשתי ממנה לדבר. ואז יצא ממנה כל כך הרבה כעס עלי!!! כאילו היא אגרה 5 שנים את כל מה שהטחתי בה והטיחה בי חזרה. היא אמרה לי בעיקר שני דברים: 1. להפסיק כבר עם הווטסאפ הזה ובמקום זאת להתקשר ולבקש לקבוע זמן לדבר. 2. אם את הולכת למטפלת אחרת אני מאוד מכבדת ומכל הלב מאחלת לך בהצלחה, אבל אני לא שם!!! במטרה מבחינתה לאפשר לי עצמאות ובחירה ו"לא לבלבל אותי".
היא אמרה לי משפט שמאוד מכאיב לי: שההתנהגות שלי מייצרת דחייה (וזה אחד הדברים שהכי מכאיבים לי כל חיי והיא יודעת את זה). בסוף השיחה סיכמנו שאני צריכה לחשוב האם להמשיך איתה או לא והיא מחכה ממני לתשובה. לפני כן כבר החלטתי לא להמשיך בטיפול בכלל כי כבר איבדתי אמון.
אחרי שבוע וכל המצב עם הקורונה היא שלחה הודעה שהיא מזמינה אותי לפגישה בזום.
נעתרתי. נעתרתי בעיקר לכאב הנפשי ולבדידות האיומה שלי. עד למפגש היא גם שוחחה איתי טלפונית כשביקשתי והשיחה היתה טובה והחזיקה אותי. אבל המפגש בזום שוב החזיר אותי לעלבון. ניסיתי להחזיר אותה למשפט הזה שהיא אמרה לי, שאני מייצרת דחייה. רציתי להבין יותר למה כל האנשים הקרובים אלי תמיד מואסים בי. והיא כאילו התייחסה לזה כנחלת העבר ושאין צורך לדוש בזה. בנוסף עצבן אותי שבכיתי בשיחה... ואז פתאום נגמר הזמן והיא מיהרה לסיים בלי רגע לאפשר לי לנשום או להירגע.
אני מרגישה באופן כללי שנמאסתי עליה למרות שהיא לא מוכנה לזה שאני מדברת ככה ואומרת שאני זו שמאסתי בעצמי ולא מקשיבה לעצמי ושאני משחזרת. זה נכון במידה מסויימת, אבל עדיין! ציפיתי ממנה להיות אחרת.
בקיצור כבר שבועיים לא כתבתי לה מילה. אני כעוסה ופגועה ובעיקר איבדתי את התקווה שאצליח ליצור קשר בריא אי פעם (זה הקשר היחיד הקרוב שהיה לי).
אני חושבת שבשיחה שהיא צעקה עלי ושהיא התכוונה לחתוך את הקשר בגלל שהלכתי לטיפול אחר בלי להבהיר לי את זה קודם - זה לא היה מקצועי והיא פעלה מהבטן או סתם כי יום רע.
האם את חושבת גם ככה? ומה את מציעה לי לעשות? בא לי להתנתק ממנה כדי להוכיח לעצמי שאני לא זקוקה לקשר אנושי אך מצד שני קשה לי כי היא כל עולמי ואני לא נרדמת בלילות מהריק. טיפול חדש לא בא בחשבון.
יש סיכוי שאשים קץ לחיי בקרוב כי באמת אין לי במה להיאחז. גם סתם ככה נמאס לי לשלם כל כך הרבה כסף בשביל שמישהו יקשיב ויתייחס אלי!!! למה דבר ככ בסיסי צריך לבוא לי על חשבון הוצאות אחרות שאני לא מרשה לעצמי להוציא??? עד מתי???
בבקשה תעזרי לי!!! ותודה רבה מראש.

היי..
רציתי לדעת במקרה שיש לי בעיות עם העבר של הבת זוג( לא נשואים עדין) עבר רגיל לא משהו מעבר לנורמה ,
קשה לי לשכוח מזה וזה לא מרפה ממני ,
מרגיש לי כאילו זה פוגע בי ומוריד ממני ,
ואני באמת אוהב אותה ולא רוצה לוותר עליה ועל הזוגיות שלנו.
הייתי שמח לדעת אם אנחנו צריכים ללכת לטיפול זוגי , או שאני צריך ללכת לבד .
והאם ללכת ליעוץ זוגי או פסיכולוג וכדומה..?
תודה.

שלום.
בעקבות עבר מורכב אני מנותקת רגשית.
כנראה ברמה גבוהה מאוד של ניתוק, אני שומעת הרבה מאנשים שפגשו אותי/ דיברו איתי ואני הבטתי עליהם (לפי דבריהם) אך לא התייחסתי אליהם/לדבריהם.
אני לא נראית לא שפויה.
יש לי עבודה תובענית, קריירה מרשימה ומשפחה, בעל וילדים.
בעבר לפני יותר מ20 שנה עברתי טלטלה עצומה כאשר שיתפתי חברה באופן שיאפשר לי לקבל תמיכה ולא לחשוף את המצב המורכב, וכשהעניין התגלה עברתי כמין נידוי חברתי ומשפחתי כאשר כולם היו בטוחים שאני משוגעת שהוזה הזיות/ סובלת מפיצול אישיות.
באותה תקופה, כאשר הייתי בבידוד מוחלט, ולא היה לי למי לדבר, כי גם אני הייתי מבוהלת מאוד ולא הבנתי מה קורה לי (לא היה מי שיסביר, היתה רק הכחשה והאשמה) הייתי נכנסת לשירותים ופשוט מדברת לעצמי.
מאז ועד היום אני מדברת לעצמי, לרוב במחשבה, אך כשיש משהו שמציף אותי ואינני רוצה לתת לו לעלות, אני יכולה אפילו באמצע הרחוב לומר איזו מילה בקול לעצמי.
או לחילופין לבצע איזו פעולה פיזית שתעצור את ההצפה, כמו טלטול הראש/ הליכה נמרצת, ועוד.
ברור לי שמי שרואה אותי מהצד בזמן שאני עושה את זה לא בטוח בשפיותי.
העניין הוא שאני לא מרגישה לא שפויה אלא מוצפת מידי, באופן שאין לנפש דרך אחרת להתמודד מלבד לדחות באופן כזה את ההצפה.
האם מצב כזה של דיבור לעצמי בקול של מילה פה ושם/ תנועות גוף באופן לא ממש נשלט (כי זה בורח לי כשאני מוצפת) מוכיח בכל מקרה על חוסר שפיות?
או שזו באמת דרך של הנפש הבריאה לברוח מהתמודדות עם תכנים בלתי נסבלים?
אני מבינה שא"א לאבחן דרך הפורום, ורק מבקשת כיוון.
מה זה יכול להיות? ממה יכול לנבוע? והאם יש מצב שגם אנשים שפויים מתנהגים כך?

שלום, אני מתחבט בעניין ההערכה העצמית שלי..
מילדות נאמר לי שלא להיות יהיר ומתנשא. זה היה אחד ממשפטי המפתח. למעשה יש לי רמת אינטיליגנציה גבוהה יחסית.
בחיי היום יום אני נתקל בבעיות גם עם העובדים שלי וגם עם החברה ונראה לי שיש מכנה משותף.
מצד אחד אני לוקח עלי את האשמה כדי לא להיות יהיר מצד שני אני כן מרגיש שיש לי הבנה יותר עמוקה של התהליכים ושעצם חוסר ההערכה העצמית בשם הענווה היא הגורם לבעיות,.
אם הייתי מתייחס לעובדים חדשים כפחותים ממני, גם ברמה המקצועית וגם ברמת ההתפתחות האישית, הייתי מפתח דרכים ללמד אותם ומכיוון שאני מתייחס אליהם כשווים אני מתבדה.
אני מרגיש שהצלחתי לבטל את הלימוד הראשוני שקיבלתי בשנותי הראשונות, ושכיום אחרי שיצרתי קשר והרגעתי את התינוק הנטוש המבועת שחי בתוכי, אני שולט על חיי.
אני גם רואה אצל אחרים מתי שהתינוק או הילד הפגוע שבתוכם משתלט עליהם והאפשרות לתקשורת בונה נעלמת.
כמו כן למדתי להפריד בין תהליכים רגשיים ותהליכים מחשבתיים כדי למצות את שניהם להחליט בבהירות ולא להסחף לרגש או לבטל אותו.
השאלה שלי היא כיצד אפשר להתייחס לאחר בופן בריא כשאני חש שאנחנו לא שווים.
האם יש דרך למדוד באופן אובייקטיבי את "רמת השפיות" (שפיות כאן היא הרמה שאדם מודע לתבניות ההתנהגות האוטומטיות שלו וניווט חייו ללא יצירת כאב נוסף באופן לא מודע), וכיצד לתקשר עם אנשים בעלי רמות שונות.
>ודה רבה על האפשרות להתבטא בפומבי ואלי אף לקבל עצה.
בברכה
תום

שלום
בגיל 33 החלטתי לתת לעצמי מתנה וללכת לטיפול מתוך הבנה שאני מטפלת בכל הסביבה שלי והגיע תורי להיות מטופלת,שיהיה לי מקום שהוא פרטי ורק שלי,זמן שהוא רק שלי. וכך היה. הייתי בסוגים שונים של טיפולים-פסיכודינאמי,קואוצ'ינג,פסיכותרפיה גוף- נפש.כולם היו מוצלחים ומכולם הפקתי הרבה והצלחתי להייטיב את חיי.כולם התאפיינו ביחסי מטפל מטופל מאוד נעימים,תחושה שהמטפלות איתי גם מחוץ לחדר הטיפולים,זמינות קשובות,נמצאות שם עבורי.
אני טיפוס שמקפיד מאוד על שמירת הגבולות ובהם הגבולות של מטפל -מטופל.אינני מתקשרת,אינני מציפה בהודעות,אינני תלותית ועוד.
לאחרונה סיימתי טיפול לאחר תקופה מאוד ארוכה משום שהרגשנו אני והמטפלת שלי שישנה איזה תקיעות טיפולית ושינוי מטפלת עשוי לשחרר את התקיעות ולהביא להתקדמות בטיפול.
וכך היה- עברתי למטפלת אחרת.חשוב לציין שזו מטפלת עם המון נסיון,נעימה ונחמדה,ובאמת כבר מהטיפולים הראשונים הרגשתי שהטיפול נכון לי ואני מצליחה להתמודד עם התקיעות מהטיפול הקודם.
העניין הוא שחוץ משעת הטיפול בתוך החדר,אני לא מרגישה שיש יחסי מטפל מטופל כפי שהיית רגילה.הקשר מתבטא אך ורק בתוך החדר,כאשר אני מנסה לתקשר בוואטצאפ,אני מקבלת תשובות של מילה או שתיים ותחושה שאני מטרידה( ואני באמת לא מטרידנית),תחושה שאני "מעבירה כרטיס" בטיפול וכשמסתיימת השעה אני לא ממש מעניינת אותה.ברור לי שמדובר בפרסונות שונות ובתפיסות עולם אחרות לגבי יחסי מטפל מטופל,אך ככל שעובר הזמן(אני אצלה כחצי שנה) אני מרגישה שזה מאוד מפריע לי ומעלה בי כעס כלפיה עד כדי רצון לעזוב את הטיפול.כשהעלתי זאת בפניה היא בעיקר טענה שהיא פרסונה שכזו.
אני מרגישה שיחסי המטפל מטופל הם קריטיים מבחינתי ותנאי חשוב להצלחת טיפול עבורי.
אשמח לשמוע את דעתך בנושא,האם נכון שאנסה להתרגל לסוג זה של מטפלת ולוותר על הפרמטר של יחסי מטפל מטופל? או לשחרר ולמצא מטפלת אחרת?
תודה.

לילה קשה.הרבה דמעות.נרדמתי רק ב4 בבוקר.

חלמתי שהיא מגיבה בעוקצנות למייל ששלחתי לה, וגם כותבת לי שהיא תוכל להמשיך להיפגש איתי בשבועיים הקרובים ואחכ היא עוזבת ונצטרך לסיים את הטיפול.

כשהתעוררתי עייפה וכאובה חשבתי שאולי כדאי להפסיק את הטיפול עד שיחלוף משבר הקורונה הזה.
להתחבא עד שהכל ייגמר.
בשביל מה אני צריכה את כל זה???

מה את חושבת?

שלום רב!

אני כעת נמצאת במצוקה מאוד ממושכת בני לבין אמי ובני לבן הזוג לחיים של

אמא

שלי אני בת 29 מדובר על המון ויכוחים וריבים שכוללים גם ניבולי פה מצד בן זוגה

של אמי לאחרונה אמר לי סתמי את הפה שלך אני אמרתי לו שהוא בן זונה

כתגובה ואני מחזירה כמובן גם בניבולי פה שאמא מקללת אותי או בן זוגה לחיים

כמו כן אין לאמא שלי כסף כרגע לשלם

לטיפול משפחתי אונליין בסכום של 200 שח לפגישה

ואם לא הפנה לטיפול מיידי המצב ימשיך להיתדרדר וממש לא

נעים ככה להמשיך לחיות בבית אחד שלושתנו ולהיות באווריה של מתחים כל

הזמן אני היתקשרתי למרכז מיתל בבאר שבע הם העבירו את הפניה שלי

הדחופה למרכז מיתל בבאר יעקוב והמוקדנית אמרה לי אנחנו לא מקבלים

מטופלים

חדשים ואמרה שהיא תעביר את הפניה שלי ויחזרו אלי ובנתיים לא חזרו בכלל

כי היא פניה דחופה מאוד אני השארתי אתמול בערב מרוב תסכול ויאוש בחיפוש

למתן עזרה

למצבי הודעה במושיבון הקולי של מרכז מיתל בבת ים ואנסה מחר בבוקר להרים

אליהם טלפון חוזר

על מנת שהגיע אליהם ביחד עם אמי לטיפול משפחתי דחוף האם

יש מקום אחר לטיפול משפחתי בחינם כמו מרכז מיתל שאוכל לפנות אליו כעת?

אשמח לקבל מענה על תשובתי תודה מראש אנונימית

היי. חוששני שאני מפתחת איזה שהוא מצב פסיכיאטרי וזקוקה לעזרה. לא יודעת למי לפנות. בגלל איזושהי תקרית במסגרת העבודה אני נמצאת בבית כרגע ולא מסוגלת לתפקד. אין לי שום חשק לעשות דברים שגרתיים כמו לנקות את הבית, לבשל. מכריחה את עצמי להתקלח. שוכבת מול טלוויזיה ימים שלמים כי ברגע שאני לא צופה בטלוויזיה המחשבות שליליות מציפות אותי ואני מתחילה לבכות, נכנסת לסוג של חרדה. מה שמפתיע התיאבון שמור למרות כל התסמינים.מתעוררת בלילה או בבוקר עים תחושת מועקה בלתי נסבלת. יש לי סוג של פלשבקים(עוברת פעם אחרי פעם את הסיטואציה שגרמה לי להכנס למצב הזה).
לא נטלתי מאולם טיפול פסיכיאטרי תרופתי. לפני כ20 שנה טופלתי במרפאת טראומה ע" פסיכולוגית בעקבות ארוע אלימות שחוויתי. היבנתי שאפשר לפנות לרופא ליאזון אבל לא הייתי רוצה שהמידע על כך יופיע בתיק הרפואי שלי. חוששת מפגיעה בקריירה שלי. למעביד שלי יש ויתור על סודיות רפואית שלי. למי את ממליצה לפנות-לאיזה סוג של מטפל? תודה מראש

בתחילת המשבר הייתי בפאניקה.מוחלטת.פחדתי מאבדן בעיקר.והרגשתי חורבן.אסון.
גם היא עברה טלטלה,הרגשתי את זה בשיחות שלנו וזה הפחיד אותי עוד יותר.
פחדתי לאבד אותה.ושהיא אחרת.אחכ התרגלתי.וגם דיברנו.על הטלטלה של שתינו.
אני חושבת על זה כאילו שתינו היינו על אותו הר אוחזות ידיים ופתאום שתינו באותו זמן דרכנו על סלע שזז תחתינו ומעדנו והידיים ניתקו.ועכשיו שתינו מצאנו שוב סלע יציב לעמוד עליו והידיים שוב יכולות להחזיק זו את זו.

אבל התעייפתי.ומאז ערב החג אני שקועה באיזה עצב עמוק ומתקשה להתרומם.
אני מרגישה שאני לא יכולה יותר לסחוב.
אני מרגישה פחד ממוות מצד אחד ורצון למות מצד שני.לא יודעת איך זה יכול להיות.אבל ככה זה..
כמו רצון לקחת את השליטה בידיי ולוותר מראש.ואני לא מדברת רק על מוות מקורונה.אלא על מוות בכלל.
אני מרגישה שאני נחנקת כבר למרות שיש לי את כל התנאים להחזיק מעמד.ויש כאלה שבמצב קשה משלי.אני יודעת..
אין לי כוח יותר.

שלום ליטל.
בעקבות משבר הקורונה אמרתי למטפלת החדשה שאני מבקשת הפסקה בתקופה זו שהקשר אמור להיות טלפוני כי אין לי אפשרות לקיים פגישה כשכולם סביבי (בעלי והילדים)
היא קיבלה בהבנה ואמרה שאם ארצה אוכל לפנות אליה וננסה למצוא אפשרות לקיים מפגש בטוח.
אני אמרתי לה את זה באמת, ניסיתי להסתדר בלי הפגישות בגלל המצב הכלכלי הלא ידוע, אך בשלב כלשהו נשברתי ואז- חזרתי למטפלת הראשונה, הייתי במצב קצה והרגשתי שאני חייבת החזקה מיידית, ומכיוון שאת המטפלת הקודמת אני מכירה זמן רב, הרגשתי שטלפונית ההחזקה שלה תהיה לי משמעותית יותר, ולכן חזרתי דווקא אליה.
הקשר ביננו ממשיך להיות מורכב מאוד וכואב מאוד, ואני יודעת שזו החלטה שלי ולא באתי לדון בזה.
כעת בערב החג המטפלת החדשה שלחה לי הודעה שהיא חושבת עלי הרבה ומאחלת לי חג שמח וכו'.
ואני מרגישה מאוד מגעילה ורמאית שחזרתי לקודמת.
לא תכננתי לשקר חלילה, לא תכננתי לחזור, אבל זה מה שקרה.
אני חושבת שהחדשה הרבה יותר מתאימה לי, אני מרגישה שככה אמור להיראות טיפול: מקום בטוח , מוגן, מקבל, מכיל, נעים.
ואצלה יש את כל זה.
אצל הראשונה אני כל הזמן מרגישה שכל מה שאני אומרת עוד יתנקם בי יום אחד.
ועכשיו אחרי ההודעה שקיבלתי מהחדשה, אני רוצה לחזור אליה.
אני מרגישה שאני מבלבלת את עצמי עם המשחקים הללו.
שאני לא באמת פה ולא באמת שם.
האם כדאי לי לספר לשתיהן שזה המצב? כך שאוכל לקבל עזרה?
או שהן תרגשנה מרומות ונבגדות?
אני מרגישה שאני עושה את זה כי באמת אני לא רוצה אף אחת, אבל לא מחזיקה בלי...

ליטל יקרה אני מרגישה שהטיפול עדיין קצת קשה אבל אני לאט לאט מרגישה יותר טוב וזה מתחיל לעזור זה לא מובן מאליו שקיבלו אותי לשיקום עם טיפול החברים מדהימים הצוות אני אומרת להם תודה מכל הלב. רציתי לשאול שאלה אני רוצה גם לעזור לעצמי לבד זאת אומרת להמשיך לעזור לעצמי לבד כמו לפני שהתחלתי טיפול. עם את מסכימה לפסח כי המקום שאני נמצאת לא יהיה פתוח במועד פסח אני מחפשת אתר שיכול לעזור לי גם לבד בנוסף לטיפול אולי את מכירה אתרים של פסיכולוגיה חיובית או חשיבה חיובית עם את מסכימה ואת יודעת לאיזה אתה להפנות אותי אני ממש אודה לך. ספרים יש לי ואני ממשיכה לקרוא ולעבוד על עצמי בבית בנוסף לטיפול. זה באמת חשוב כמובן עם את יודעת ומסכימה גם במועדון הם תומכים בי שאני עוזרת לעצמי בתחום חשיבה חיובית ופסיכולוגיה חיובית תבורכי חג פסח שמח תודה לך ליטל יקרה על כל התמיכה בפורום.

שלום, אשמח אם קודם תענו על השאלה ורק אז תמשיכו לקרוא- אם יהיה מטופל שנראה מרוכז בעצמו ולא מבין כלום לגבי בירוקרטיה, כמו אוטיסט ברמת תפקוד נמוכה לדוגמה שאין לו משפחה שתעזור לו- האם את חושבת שהיית מציעה לו בעצמך לפנות לשירותי רווחה או לבקש נכות כללית מביטוח לאומי?


אני נוטה להיות מרוכז בעצמי ולכן אני לא יודע בירוקרטיות או זכויות ציינתי זאת מול הפסיכולוגית.

העניין הוא שזה לא נראה לעין כנראה כמו שזה היה נראה לעין אם הייתי אוטיסט, אני מרגיש ששום דבר לא קורה אם לא ממקור חיצוני, ומרגיש שכל עוד המוטיבציה לא תגיע לי ממקור חיצוני גם אם אדע על הזכויות אהיה אדיש להם עד רמה של חוסר הבנה שהן מגיעות לי, נוטים לחשוב בגלל העברית הגבוהה שאני חכם ומבין הכל אבל לא בדיוק

לא מבין למה אבל אני לא עושה דברים אם הם לא מגיעים ממקור חיצוני בלי פקודות אין לי תפקיד ואני לא עושה כלום, הרבה אני יושב בדירה ובוהה ומחכה שהזמן יעבוד.

הפסיכולוגית שלי כבר שנה וחצי, אני הצעתי בהיסוס לבקש נכות ועשיתי כבר לבד כי היא לא הציעה בעצמה כרגע מחכה לועדה, הפסיכולוגית לא הציעה לגשת לרווחה והיא יודעת שהמצב הכלכלי שלי קשה ואני לא עובד
אני תוהה אם ההתנהלות היתה שונה אם הייתי אוטיסט לא מתפקד
או שהאם זה פשוט סוג הבנאדם שהיא והאם זה נורמלי

הקטע הוא שזה המצב הרגיל אצלי אני תמיד לא מבקש, ודיברנו על זה והסברתי את עצמי הרבה היא אמורה לדעת כבר, הנטייה הטבעית שלי מרגישה להיות מרחף לא קשור למציאות, גם אם אני יהיה במינוס וגם אם אגיע לעיקול אני אהיה אדיש, אני אהרוג את עצמי בלי להבין הכל קורה לבד, לא יודע זה מרגיש לי לא בסדר שאני אדם שיש לו פוטנציאל להרוג את עצמו והיא לא מציעה לי פתרונות מעצמה

זה קורה לבד מעצמו, היום אני הורג את עצמי מחוסר כסף ומחר אני לא אבין ששודדים אותי או שאני משלם מחיר לא הגיוני על משהו זול או שהמצב הבריאותי שלי לא תקין ומצריך טיפול, (וגם זה קרה)

בגלל הנסיבות הנל אני שוקל לגור בקראוון כדי שלא יהיו לי בעיות להתמודד איתן מלכתחילה ולא אהרוג את עצמי בלי לדעת.

שלום רב,

התקופה הזאת מטלטלת את כולם ללא ספק אולם אני כמישהי שסובלת מ C-PTSD מרגישה שהטלטלה חזקה מאיי פעם. השינויים החדים בטיפול, השינויים בעבודה, חוסר יציבות כלכלית ועוד והגרוע מכל הוא שלא משנה עם מי אני מדברת כולם כל הזמן אומרים: "לא נורא, יש אנשים במצב יותר גרוע ממך". בא לי לתת אגרוף לקיר כשאני שומעת את המשפט הזה! מי קובע של מי המצב יותר גרוע? ולמה אנשים לא יכולים פשוט להקשיב ולקבל את המצוקה של האחר באותה נקודת זמן?
אני מיואשת מכל המצב המבלבל והמטלטל הזה וחסרת אונים.

איך אדע שאני "לא מגזימה" עם התחושות שלי?

תודה