הפרעת דה פרסונליזציה/דה ריאליזציה נכללת במשפחת ההפרעות הדיסוציאטיביות, ומאופיינת בחוויות של חוסר ממשות או ניתוק מהעצמי או מהעולם ומהסביבה. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על תסמינים קליניים, גורמים וטיפול בדה פרסונליזציה/דה ריאליזציה.
דה פרסונליזציה/דה ריאליזציה היא הפרעה דסוציאטיבית שבה מתקיימות חוויות מתמשכות או חוזרות של ניתוק מהעצמי או מהסביבה, כאשר בוחן המציאות נשמר. אדם במצב זה עשוי לחוות תחושת זרות או חוסר ממשות כלפי מחשבותיו, רגשותיו או גופו (דה- פרסונליזציה), או לחילופין תחושה שהעולם הסובב אותו אינו אמיתי או מוכר (דה-ריאליזציה).
תסמינים חולפים של דה-פרסונליזציה או דה-ריאליזציה הם תופעה שכיחה למדי באוכלוסייה הכללית, ומופיעים בקרב כמחצית מהאוכלוסייה הבוגרת, לעיתים בתגובה לעומס רגשי או עייפות משמעותית. במקרים רבים תסמינים אלה חולפים מעצמם. עם זאת, כאשר החוויות מתמשכות, מכבידות וגורמות למצוקה או פגיעה תפקודית, הן עשויות להעיד על קיומה של הפרעת דה-פרסונליזציה/דה-ריאליזציה.
הפרעת דה- פרסונליזציה/דה-ריאליזציה מופיעה בכ-2% מהאוכלוסייה במהלך החיים, בשכיחות דומה בקרב נשים וגברים. ההפרעה מתפרצת בדרך כלל בגיל ההתבגרות, והופעתה בגיל מבוגר שכיחה פחות, ובמקרים כאלה מקובל להיעזר בבירור רפואי על מנת לשלול מצבים גופניים שעלולים לעורר תסמינים דומים.
מה הם התסמינים הקליניים של הפרעת דה-פרסונליזציה/דה-ריאליזציה
הפרעה זו מאופיינת בחוויות מתמשכות או חוזרות של ניתוק מהעצמי (דה-פרסונליזציה) או מהסביבה (דה-ריאליזציה), כאשר בוחן מציאות נשמר – כלומר, האדם יודע שהתחושות אינן תואמות את המציאות, אך אינו מצליח לשלוט בהן. עוצמת התחושות יכולה לנוע מתחושת ריחוק מתונה ועד לניכור עמוק, ולעיתים הן נחוות כמאיימות על תחושת הזהות. ההפרעה כוללת שני סוגים מרכזיים של חוויות דיסוציאטיביות:
דה פרסונילזציה – האדם חש זרות כלפי עצמו מרגשותיו, מחשבותיו או גופו. הוא עשוי לתאר תחושה שהוא "לא באמת שם", שפעולותיו קורות מעצמן, או שהוא פועל על "טייס אוטומטי". לעיתים מתעורר קושי לחוש רגשות, או תחושה שהמחשבות אינן שלו. יש אנשים שמרגישים נתק מהגוף או מחוויות פיזיות כמו רעב, מגע או צמא. במקרים מסוימים תיתכן "חוויה חוץ גופית" – תחושה כאילו האדם צופה בעצמו מבחוץ.
דה ריאליזציה – החוויה המרכזית היא תחושת ניתוק מהעולם, כאילו הסביבה איבדה את החיות שלה. האדם עשוי לתאר תחושה שהוא נמצא בתוך חלום, ערפל, או בועה, והעולם נדמה זר, מלאכותי או לא אמיתי. לעיתים מתוארים גם עיוותים בתפיסה, למשל, תחושה שהמרחב נראה שטוח, שצלילים נשמעים עמומים או חדים מדי או שאובייקטים משתנים בגודלם או במרחקם.
חוויות אלה יכולות להופיע לפרקי זמן קצרים ונבדלים, להימשך ברצף לאורך זמן, או להתפתח מדפוס אפיזודי למצב כרוני. משך אפיזודה יכול לנוע משעות ספורות ועד שנים, ולעיתים האדם מתקשה לציין מתי בדיוק החלה התופעה, בפרט כאשר היא נוכחת לאורך זמן ממושך.
אבחנה לפי ה- ה-DSM-5-TR
לפי עידכון המהדורה החמישית של המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני (DSM-5-TR), אבחון ההפרעה נסמך על קיומם של הקריטריונים הבאים:
א. נוכחות של חוויות עקביות או חוזרות של דה-פרסונליזציה, דה-ריאליזציה, או שתיהן.
ב. במהלך חוויות הדה-פרסונליזציה או הדה-ריאליזציה, בוחן המציאות נותר ללא פגע.
ג. התסמינים גורמים למצוקה משמעותית או ליקוי בתפקוד חברתי, תעסוקתי או בתחומי חיים חשובים אחרים.
ד. ההפרעה אינה מיוחסת להשפעה הפיזיולוגית של חומרים (למשל שימוש בסמים או תרופות), או מצב רפואי אחר (למשל, התקפים).
ה. ההפרעה אינה מוסברת טוב יותר על ידי הפרעה נפשית אחרת, כגון סכיזופרניה, הפרעת פאניקה, דיכאון קליני/מאז'ורי, הפרעת דחק חריפה, הפרעת דחק פוסט-טראומטית, או הפרעה דיסוציאטיבית אחרת
מה הם הגורמים להתפתחות דה-פרסוניליזציה/דה-ריאליזציה?
טמפרמנט ונטייה אישיותית – אנשים עם הפרעה זו נוטים להיות רגישים מאוד לפגיעה רגשית, ומפתחים דפוס של הימנעות מקרבה שעלולה לעורר כאב. כמו כן, נמצא כי הם נוטים להשתמש במנגנוני הגנה מסדר נמוך כמו אידיאליזציה ודה-וואליזציה, השלכה ואקטינג אווט, העלולים להוביל להכחשת המציאות ולהסתגלות לקויה. בנוסף, לעיתים קיימות תבניות חשיבה של ניתוק רגשי או חיבור יתר.
גורמים סביבתיים והתפתחותיים – מחקרים מצביעים על קשר בין ההפרעה לבין טראומה בין-אישית בילדות, בעיקר התעללות והזנחה רגשית מצד דמויות מטפלות משמעותיות, כמו הורה. גורמים נוספים עשויים לכלול חשיפה לאלימות במשפחה, גדילה לצד הורה עם התמודדות נפשית משמעותית או אובדן פתאומי של אדם אהוב. חשוב לציין כי הקשר בין טראומת ילדות לבין ההפרעה קיים, אך אינו הכרחי, ולעיתים ההפרעה מתפתחת גם בהיעדר אירוע טראומתי.
גורמים מעוררים – לעיתים, ההפרעה מתפתחת על רקע מצוקה ממושכת כמו לחץ נפשי גבוה ומתמשך, במיוחד כאשר הוא קשור ליחסים בין-אישיים וקשיים כלכליים או תעסוקתיים. גם מצבים נפשיים כגון דיכאון, חרדה כללית או התקפי פאניקה עשויים לתרום להתפתחות התסמינים או להחמרתם.
שימוש בחומרים ממכרים – במקרים מסוימים, תסמיני ההפרעה מתעוררים בעקבות שימוש בחומרים פסיכואקטיביים. במקרים כאלה, תיתכן אבחנה של ההפרעה רק אם החוויה הדיסוציאטיבית ממשיכה לאורך זמן ואינה מוסברת על ידי הרעלה, גמילה או מצב רפואי אחר.
כיצד ניתן לטפל בהפרעת דה-פרסוניליזציה/דה-ריאליזציה?
נכון להיום, אין במחקר עדויות לגבי גישה טיפולית יעילה על פני האחרות באופן מובהק, לכן, הטיפול בהפרעה כולל מספר התערבויות טיפוליות המותאמות לצרכים הפרטניים של האדם כאשר שילוב בין גישות שונות עשוי להביא לשיפור באיכות החיים.
טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) – מהווה קו טיפול ראשון, ומתמקד בזיהוי ושינוי של דפוסי חשיבה והתנהגויות הקשורות לתסמינים הדיסוציאטיביים. הטיפול מסייע בפיתוח כלי התמודדות יעילים והפחתת המצוקה הנלווית לחוויות הדיסוציאטיביות.
טיפול בטראומה – במקרים שבהם ההפרעה קשורה לחוויות ילדות קשות כמו הזנחה או פגיעות בין-אישיות, ייתכן שטיפול ממוקד טראומה יכול לסייע. טיפולים אלה מתמקדים בעיבוד מעמיק של החוויה הטראומתית ושל השלכותיה על אישיות האדם ועל מהלך חייו. הטיפול אינו מתמקד בהקלה סימפטומטית, ולכן מתאים פחות במקרים בהם יש צורך בהקלה מיידית בתסמינים.
טיפול פסיכיאטרי – מאחר וההפרעה מלווה לעיתים בחרדה ודיכאון, ניתן לפנות לייעוץ פסיכיאטרי להתאמת טיפול תרופתי שמטרתו הפחתת עוצמת הסימפטומים.
מקורות
American Psychiatric Association (2022) Diagnostic and statistical manual of mental disorders, 5th Edition, text revision
Wilkhoo, H. S., Islam, A. W., Reji, F., Sanghvi, L., Potdar, R., & Solanki, S. (2024). Depersonalization-derealization disorder: etiological mechanism, diagnosis and management. Discoveries, 12(2), e190
Yang, J., Millman, L. M., David, A. S., & Hunter, E. C. (2023). The prevalence of depersonalization-derealization disorder: a systematic review. Journal of Trauma & Dissociation, 24(1), 8-41
