פורום טיפול נפשי

שלום,
מה ההמלצה לאדם שמחפש שיטות פרקטיות לקחת אחריות על החיים ומה שקורה בהם ולא לטמון את הראש בחול?
ראיתי סדרת הרצאות של פרופסור יובל והבנתי שזה תנאי חשוב להצלחה. ואני מאוד מסכים עם זה, יחד עם זאת מתקשה ליישם.
זה לא הרגל/תובנה שנעשה בו שימוש אי פעם.

המטרה היא למנוע מצרות העתיד שצפוייות לבוא - בין אם זה אי מציאת עבודה נכונה(בהינתן שאדם לא יפעל בנושא), זוגיות מתאימה (בהינתן שאותו אדם לא יפעל בנושא) וכל דבר שאפשר למנוע על ידי לקיחת אחריות במקום לטמון את הראש בחול ולהתעלם מהמצב.

תודה רבה.

היי ליטל
תודה גדולה על התגובה.
ביני לבינה היה קשר מאוד גדול מעבר לאחות של...
היינו חברות הכי טובות, עבדנו ביחד ובאיזשהו שלב זה נהפך להיות קשר באמת לא בריא של אני "מטפלת" שלה.
היא נורא סוחפת אחריה ולכן אני חושבת שלמרות שהתרחקתי ממנה, עדיין איכשהו היא הצליחה "למשוך" אותי בחזרה, כמובן שנתתי לזה לקרות כי גם אני באיזשהו אופן רציתי שוב את הקרבה והיחסים שהיו לנו לפני שהמצב הדרדר כל כך.
אני חושבת שהמעורבות שלי נובעת א. כי היא חשובה לי ב. אני רואה כמה זה משפיע על המשפחה כולה וזה כואב לי. ממש יש החלטות שהם לוקחים רק כדי שהיא לא תשמע "לא", כי אין להם כוח להיכנס לריבים איתה.
למרות המרחק שלקחתי ממנה, עדיין יוצא מצב שיש ריבים וחיכוכים שבחיי אין לי מושג אפילו איך זה הסלים והגיע למצב כזה, כמובן שאני יכולה להגיד שזה באותו רגע ההפרעה מדברת מתוכה ולא היא עצמה.
אני לא חושבת שיש קשר להיבט הזוגי שלי (עלו בי פחדים "שבגללה" זה יהרוס את הקשר שלנו) אבל התקשורת ביני לבין הזוג שלי מאוד כנה ופתוחה ודיברנו על הכל בצורה מאוד אמיתית.
אני חושבת שבעיקר הכוונה שלי מהכתוב, היא פחות לעזור לה, כי איבדנו תקווה באיזשהו מקום, אלא יותר לעזור למשפחה וגם לי (כדי לא להמשיך כל פעם להיפגע ממנה מחדש) איך להתנהל מולה.

שלום, אני בטיפול כשנה וחצי אצל פסיכולוגית. יש עליות וירידות בטיפול ולפעמים אני מרגישה שהייתי רוצה חיבוק ממנה, אמיתי, לא בכאילו.
שמעתי מ2 חברים שכן חיבקו את המטפלים שלהם אחרי זמן מסויים

האם זה אפשרי? זה מקובל? מה החוקים אומרים לגבי מגע כל שהו עם טופל?
אני יודעת שתקופת קורונה ועדיף בכללי להמנע ממגע אבל אני כן רוצה לדעת פחות או יותר כיוון
תודה.

קודם כל מראש מתנצלת אם זה הולך להיות ארוך :)
הסיפור הוא בעצם על אחות של בן הזוג שלי שסובלת מהפרעת אישיות גבולית, מטופלת כבר שנים עם כדורים נוגדי דיכאון, בנוסף גם מכורה בין אם זה לסמים, אוכל, גברים וכ'ו.
הבחורה מטופלת כבר המון המון שנים, בין אם פסיכאטרים, פסיכולוגים, טיפולים קצת יותר הוליסטיים אבל שום דבר לא עוזר, ואני חושבת ששורש הבעיה היא חוסר ההתמסרות שלה לעניין, כי היא מבחינתה חושבת שהיא יודעת וניסתה הכל ושום דבר לא יכול לעזור.
בעבר היינו חברות מאוד מאוד טובות, ולאט לאט הקשר ממש ניהיה חולה, סוג של אובססיה כלפי אני מניחה וממש לא הצלחנו לנהל מערכת יחסים תקינה.
עכשיו אחרי שאנחנו יותר התרחקנו, עדיין איכשהו אני מקבלת אינסוף האשמות והיא הקורבן. אני מבינה שזו חלק מההפרעה ואני כל הזמן מנסה להזכיר לעצמי שזה לא אישי, אבל זה נורא קשה להכיל את כל הריקושטים, ההעלבות, המניפולציות שאני חווה ,אז שאלה ראשונה:
טיפ כלשהו שאוכל להזכיר לעצמי באותו רגע שריב כזה קורה, מה להגיד לעצמי?
הרבה פעמים הרגשתי שיש לי רצון להוכיח לה שהיא טועה, ואיך היא יכולה לריב איתי על שטויות כאלה, אבל כמובן אי אפשר לדבר להיגיון.
הבעיה העיקרית כרגע ומכאן תבוא השאלה השנייה,
שכחלק מההפרעה היא התמכרות, ואחרי שהיא הפסיקה עם הסמים כי היא הסכימה ללכת לטיפול כלשהו, יש לה חלל מאוד גדול שהיא מנסה להכניס אותו בדברים אחרים, אז היא קונה המון המון אוכל בחוץ, בגדים וכ'ו ויוצא מצב שהיא בחובות מאוד גדולים. היא לחלוטין מודעת לעניין אבל לא יכולה להפסיק, מן אימפולסיביות כזאת וחוסר מחשבה.
אחרי הרבה מאוד פעמים שהמשפחה הלוותה לך כסף, יגיע השלב שאין.
מה עושים במצב כזה?
האם צריך לתת לה להגיע לתחתית ומבחינתם שגם תישן ברחוב או כן צריך לעזור לה ולתת לה את הכסף?
אני מניחה שחלק מהעניין זה גם הצבת גבולות אבל מה הגבול ואיך בכלל צריך להתמודד עם זה?
המון המון תודה מראש.

שלום רב,

בני בן 7 ועדיין עם קשיי דיבור שוטף. אנחנו מטופלים אצל אותה קילנאית תקשורת מגיל 4.
עשינו דרך מעוד ארוכה. הילד פיתח בגיל מוקדם "שפה משלו" בגלל בעיות פיזיולוגיות חולשת שפתים ולשון(עבר ניתוח בגיל 3.5 הסרת פוליפים בגרון). הוא יודע לבטא נכון את כל האותיות (ישנו קושי מסוים עם אותיות ג' ו ק') אך קושי רב בשטף דיבור. עדיין לא מובן בדיבורו. הקלינאית מציינת תמיד שהוא "מתיילד" ואיננו מעוניין להתאמץ. בבית הספר אין בעיה לימודית הוא קורא בצורה מובנת ויפה וכנ"ל בחשבון. אני די מתוסכלת ולא יודעת איך לפרוץ את "החומה". אודה לעזרה בנושא.

הי ליטל,
יש לי בת לקראת יב' שהיתה בטיפול כשנתיים , הפסיקה בתחילת השנה . לפני כשנה התחלנו טיפול פסיכולוגי כהדרכת הורים . האם יש בעיה עם האפשרות שהפסיכולוגית שאנחנו אצלה בהדרכת הורים, תעבור לטפל כעת בה ונמשיך להגיע מידי פעם להדרכת הורים?
ברצוני להבין האם יש אג'נדה ברורה לגבי הזמן שהיינו בהדרכת הורים בלעדיה ופתאום היא באה לטיפול?

ליטל תודה על מילותייך ,

מבלי שאת מכירה אותי או את סיפורי משהו במילותייך אספו לזמן מה ..

כן בהחלט טריגר רציני (עניין הבחינה והצילום) ויחד עם זאת בהחלט יש צורך לעבד את הזיכרון הזה ...כמי שמאמינה שכלום לא במקרה אז , כנראה שהגיע הזמן להתמודד עם הקושי.

הסיפור שלי מורכב , ולא רוצה להיחשף כאן

רק אומר שהזיכרון הזה הוא כנראה רק צוהר לתיבת פנדורה עמוסה בזיכרונות נוספים

הייתי חלק מתעשייה שלמה בתור ילדה נערה

ולמה כותבת כי מאוד מאוד מוצפת וכבר כתבתי מייל השבוע למטפלת אז מאזנת קצת כאן כדי לא להעמיס במקום אחד . בסוף בפגישה הכל חוזר לחדר

מקווה שזה בסדר ..ושוב תודה על מילותייך לא מובן מאליו בכלל

שלום! היכן ניתן למצוא רשימת פסיכולוגים שיקומיים לאחר אירוע מוחי באיזור המרכז? האם יש כאלה שעובדים מול הכללית בהשתתפות עממית של החולה?

בזמן האחרון יש לי זכרונות מעורפלים מאד אבל לא נעימים מהילדות הממש מוקדמת שלי בסביבות גילאי 3 או 4 למרות שבאף אחד מהזכרונות האלה אין משהו קיצוני הם גורמים לי לשקוע בעצב ובבכי. בעידוד הפסיכולגית שלי אני מביאה אותם לטיפול ולמרות שקשה לי מאד להביא אותם אני כן מביאה כי אני חושבת שהרבה מדפוסי ההתנהגות שלי היום קשורים למשהו שקרה אז....
ולמרות שהפסיכולוגית שלי ממש מכבדת וקשובה למה שאני מביאה. קשה לי מאד עם זה בכל פעם אחרי שאני מספרת לה משהו כזה אני מתחרטת וחוזרת הביתה עם תחושה שעשיתי משהו לא טוב שהגזמתי ועשיתי פיל מנמלה.
אני אומרת לעצמי שהיא התייחסה לזה ברצינות רק כדי לתת לי תחושה טובה. אבל בטח בתוך הלב שלה היא לא מבינה מה אני עושה מזה ענין...
לא עוזר לי שהיא בעצמה אומרת לי הרבה שאני נוטה להפחית מערכם של דברים.
היא גם אומרת לי שכל זכרון ורגש שעולה בעקבותיו הם חשובים ורלוונטים.
אתמול שוב היה משהו כזה ומאז עצוב לי ולא טוב לי אני מתחרטת שסיפרתי ואני יודעת שאם לא הייתי מספרת הייתי מרגישה החמצה.
מענין אותי לדעת איך זה עובד בטיפול של אנשים אחרים. אם מטופל מביא סיפור מטופש. המטפל מכבד את זה גם בתוך תוכו? או שאולי לפעמים יש גיחוך? או חוסר הבנה?
אולי אנשי הטיפול מראים לפעמים רק כלפי חוץ שהסיפור משמעותי ובעצם בליבם הם חושבים אחרת?
אשמח לתשובה שתעשה לי סדר בנושא זה מציק לי מאד אני רוצה להיות משוחררת ולהביא את כל מה שמעציב אותי בצורה שתשאיר אותי עם הרגשה טובה
ועוד דבר רציתי לשאול. האם זה באמת חשוב ומשמעותי לדבר כל כך הרבה על הילדות. עברתי אמנם ילדות לא קלה אבל אולי עדיף להתמקד בהווה בלי לחפור כל כך הרבה במה שקרה אז?
תודה רבה

שלום,

2 שאלות:

פסיכולוג/ית רפואי/ית רשאי להציע טיפול

בחרדות?

מה ההבדל בין פסיכולוג שרשום בפנקס

הפסיכולוגים כ"מדריך" ובין אחד שרשום

כ"כמומחה" ?

שלום,

אני רוצה לגשת לטיפול לגבי נושאים שונים ומגוונים שמפריעים לי בחיי היומיום כמו רגישות יתר, עצבנות מהירה מידי, נתינת השפעה גדולה מידי לסביבה על ההחלטות שלי וקושי בקבלת החלטות אישיות, דברים אינטימיים יותר ועוד..

אשמח לייעוץ לגבי לאיזה סוג טיפול כדאי לי לפנות או האם זה בכלל משנה? ואיפה אפשר למצוא מטפל מתאים?

תודה מראש!

הי,
אני חווה סוג של ניתוק רגשי בעקבות תקופה מאתגרת של חרדות ודיכאון.
אני כרגע בטיפול,מפרקת את הרגשות שעומדים מאחורי הנתק,ומעבדת אותם עם המטפלת שלי.
אבל עדיין מרגישה מנותקת מהעולם שמסביב ויש לי מלא מחשבות קיומיות.

זה משהו שאמור לעבור עם הזמן כשהרגשות יקבלו ביטוי?
זה מדאיג אותי ממש שזה ישאר ככה תמיד לכל החיים ולא אצליח לחזור לחיים שפויים

תודה רבה לכם.

היי
אני בן 30
כילד/נער, עברתי תקיפות מיניות במשך מספר שנים ובמהלכן התחיל להתפתח אצלי התנהגות מוזרה של להתנהג כמו תינוק. (זה כלל את הצורך של ללבוש טיטול, לישון עם מוצץ ובובה).
במשך השנים עברתי טיפולים פסיכולוגיים, התחתנתי ויש לי ילדים.
אחרי הטיפולים שעברתי, הפסיק הצורך להתנהג כמו תינוק, אך כאשר יש לי לחץ בחיי היומיום, או חרדה כלשהי, אני מוצא את עצמי בורח לשם שוב.
אשתי הייתה סבלנית לבעיה, אך לפני מספר שנים התגרשתי ומאז אני מוצא את עצמי חוזר אחורה וישן בקביעות עם טיטול, מוצץ ובובה.
אציין כי ההתנהגות המוזרה הזו היא משהו מאוד דיסקרטי מבחינתי ואף אחד לא יודע על כך חוץ מהאקסית שלי. הילדים והמשפחה כמובן לא יודעים על כך ואני ממש מסתתר כשאני תינוק.
ביומיום אני מתנהג בצורה נורמטיבית לחלוטין ומנהל עסקים כרגיל.
מאחרי הגירושין לא הייתי בנוי לטפל בזה, אך בשנים האחרונות ניסיתי כמה טיפולים פסיכולוגיים אך זה לא עוזר לשינוי ההתנהגות וזה מתחיל להרגיש קצת התמכרות.
הפסיכולוגית שלי אמרה שזה נקרא ABDL אך אני לא משוכנע שזה ממש זה. אולי דומה.
האם יש לכם רעיון לטיפול מסוים שיכול לעזור לי?

בזמן שבן זוגי בן 52 צופה בסרט בטלוויזיה הוא כמעט באופן מסונכרן עושה תנועות שפתיים כמו הדובר בסרט ולעיתים אף הבעות פנים. כלומר, אם הדובר מחייך או עושה פרצוף מוטרד או מפוחד גם בן זוגי חוזר על כך. בהתחלה חשבתי שזה חמוד וקצת ילדותי ותמים כי נראה שהוא ממש ׳נכנס׳ לתוך הדמות ומאוד מרוכז בה, אך לאחרונה זה נראה לי קצת מוזר...הערתי לו על כך והוא אינו יודע על מה אני מדברת... האם זו תופעה ידועה? שמתי לב לזה לפני כשלוש שנים בערך

אני בן 47 נשוי כבר 20 שנה ובזוגיות עם אותה אישה 25 שנה.
לאורך כל חיי נמנעתי מעימותים ובחרתי בפשרנות גם כשזה היה לרעתי. חינוך מהבית.
הבעיות נוצרו כשהתחלתי בזוגיות עם אשתי שהיא אדם ישר ומדוייק מאוד. בכל פעם שהיה צורך לבצע עבודה כלשהי עבור הבית, המשפחה וגם הזוגיות, ועל הדרך היה צורך להתקשר עם גורמי חוץ ולעמוד על המקח/ זכויות/ שלמות עבודה של משהו שקנינו או ביצענו עבורנו, ואם אני הייתי מופקד על הביצוע, העבודה לא נעשתה כפי שדיברנו.
אני נמנע מלהתווכח או להעיר לבעלי מקצוע (למשל) ולכן, כשאנו מגדירים עבודה וקובעים את רמת הביצוע שאנו רוצים לקבל, אני מאשר שזה מה שאעשה אבל בהתמודדות מול גורמי המקצוע, אני נאלם ולא מעיר, לא מתווכח ולמעשה לא מקבל תמורה למה שביקשתי. הבעייה הגדולה היא שברוב הפעמים אני לא אשתף את אשתי ואנסה לצאת מהמצב בעזרת שקרים והתחמקויות שרק מגדילים את כעסה ואת חוסר אמונה במה שאני עושה ואומר.
זה גובל גם בפחד מהתמודדות איתה בשאלות קשות ולכן פעמים רבות אני פשוט לא אומר ומקווה שהשאלות יחלפו מעליי מה שלא קורה ובסוף מוביל לפיצוץ גדול עוד יותר.
בכל פעם אני מבטיח להשתפר ומצליח להתמיד בזה תקופה קצרה אבל די מהר חוזר להתנהגות הקודמת.
ברור לי שאין תרופת פלא למצב שלי וההתנהגות הזו טבועה בי חזק מאוד ובכל זאת רציתי לדעת כיצד כן אפשר להגדיל את המוטיבציה הפנימית שלי לא לוותר ולהמשיך לתקשר ולדבר אמת.
תודה.