פורום טיפול נפשי

שלום ליטל.
לפני בערך שבוע שיתפתי אותך בחוויה שלי שהטיפול מגיש לי כ"כ טוב ומרפא כיוון שכנראה זה טיפול בגישתו של קוהוט.
התגובה שלך שטיפול אינו יישום של תיאוריה עלי, אלא איתי ובשבילי, הפתיעה אותי מאוד.
ממש לא חשבתי שיכול להיות דבר כזה שלא "מיישמים תיאוריה" על המטופל...
וזה היה נעים וגם מפחיד.
מפחיד כי המטפלת הזאת כל כך איתי ובשבילי, כל כך מכוונת, מרגישה, מרפאת ונותנת כוח תקווה, ממש אפשר לומר שהרבה פעמים היא עושה לי החייאה.
כשהיא מסוגלת להכיל את הכאב והייאוש, את הרצון העמוק, הכי עמוק שלי, של "לא להיות", ולכבד את זה ולקבל את זה ולהחזיר לי את זה חזרה עם קורטוב של תקווה וחיים, זה כמעט להחיות מתים.
ואם זה אישי ובשבילי, אז מה יקרה אם חלילה יום אחד היא לא תוכל יותר מסיבה כלשהי שאינה תלויה בה לטפל בי?
אפשר לשרוד את זה?
איך מתחברים למטפלת אחרת אחרי כזו התאמה?

היי ליטל.

התחילו לעבוד איתי במועדון על כל מיני משימות שעות פנאי ובשיחה היה משהו שהם הזכירו שנגעה לי מאוד בנקודה מכאיבה שעברתי בעבר. אני חזרתי מבואסת הביתה. איך אני יכולה להקל על עצמי לשיפור המצב רוח בנוסף לפסיכולוגיה חיובית? ממש תודה ושיהיה לך המשך שבוע נפלא

המלצתם לי לכבד את רצונו של אבי שסובל מאגרנות כפייתית.
אבל, בדירתו יש ממש מפגע תברואתי, ובגלל האגרנות נגרמים נזקים קשים ולדוגמה הוא אינו יכול להביא אינסטלטור שיתקן בעיה בצינור המים ולכן חי ללא מים בדירה.
בנוסף, הוא בעצם עובר על החוק, אם שכן יתלונן, העירייה רשאית להגיע ולתת לו קנסות ולכריח אותו לפנות את הדברים שאגר.
האם עדיין אתם ממליצים לכבד את רצונו ולא לעשות דבר (לדבר איתו ממש לא עוזר)?

שלום,
אני חי בסביבה נורא מורכבת. אני אחרי צבא ויש לי שני אחים קטנים. (כ-20 וחטיבה).
האווירה שלנו בבית נורא שלילית, רעילה ועכורה.
אבא שלי בן 60, יצא לפנסיה לפני כ5 שנים ומאז כמעט ללא תעסוקה ביום יום. מיותר לציין שכשהמוח צמא לתעסוקה, כל דבר קטן [שברוב המקרים אפילו לא קשור אליו] הופך לסיפור גדול.
מעבר לזה, בשנים האחרונות נראה שהייתה הדרדרות משמעותית במצב הקוגנטיבי שלו (אני לא מומחה גדול אבל לא ציפיתי שדברים כאלה יקרו בגיל כזה מוקדם יחסית?). הוא לא מפסיק להתבלבל בשמות שלי ושל אחי הקטן וההפך (כשהוא פונה אליי או מדבר עלינו בטלפון), הוא התחיל לקבל התקפי פאניקה קצרים (כמה שניות) ומנסה לברוח מהבית ועוד מקבץ התנהוגיות שמהצד נראות נורא מוזרות.

אמא שלי (כ50) פעם הייתה אדם נורא חיובי, אבל גם היא (ואני אומר את זה בצער רב) בשנים האחרונות הפכה להיות האדם הכי שלילי ורעיל שהכרתי. בכל אינרקציה עם אנשים מחוץ למשפחה הגרעינית, אפילו בטלפון - היא פשוט אדם אחד, אוצר המילים שונה, טונצית הדיבור שונה וכמובן ההתנהגות. היא מנסה לצייר מצג שווא כאילו הכל מושלם אבל ברגע שהאינטרקציות האלה נגמרות והמסכה יורדת כל התסכול מתפרץ ופשוט בלתי אפשרי לחיות איתה. התקפי שנאה וזעם, רצון לריב כל הזמן. וזה שהיא החליטה בשנתיים האחרונות להפוך את הסלון במרכז הבית לחדר העבודה הפרטי שלה ולחדר השינה שלה לא תורם יותר מידי.

רציתי להתייעץ מה אפשר לעשות במצב ואיך אפשר לעזור להם. הם רוב הזמן מוציאים את התסכול שלהם עלי ועם כמה שזה מבאס פשוט התרגלתי לזה ונהייתי אפטי לגמרי לזה. אני רוב הזמן כמו גם אחי הקטנים לא יוצא מהחדר שלי ומנסה להתחכך איתם כמה שפחות. כמובן שבלי להזמין חברים או בנות אליי לבית. אני אדיש ומוכן להמשיך לספוג, אבל מה איתם? איך עוצרים הדרדרות כל כך חריפה בפרק זמן קצר כל כך? בחודשים הקרובים אעזוב את הבית. מה יהיה עוד 5 שנים כשאחי הצעיר יצטרך להתמודד עם גרסא גרועה בהרבה אם המגמה הזאת תמשך?
הם לא מוכנים לפנות לעזרה פסיכולוגית או פסיכיאטרית באופן עצמאי כי לדעתם הכל תקין. הם לא מוכנים להודות שיש בעיה וכשניסיתי להעמיד אותם על התנהוגתם הלא הגיונית תמיד יש תירוצים מופרכים ושקרים כדי להסביר את הסיטואציות.
חוץ מלתפוס את הראש, יש דברים פרקטיים שאשפר לעשות כדי לעזור להם?

תודה רבה.

אני תלמיד ישיבה. לפחות הייתי לפני הקורונה ומאז לא ממש הצלחתי לחזור. הרבה שנים אני בודד ורוצה להתחתן.
קמתי היום יחסית מאוחר, שתיתי קפה חזק. מהבוקר לא עשיתי כלום, ממש שום דבר, ובכל זאת אני גמור מעייפות. אפילו עוד לא קראתי את התהילים של היום, אין צריך לומר שלא למדתי עוד את הדף היומי. דף יומי. זה בגדול סדר הלימוד שלי בחודשיים האחרונים. לרוב יוצר פער של שניים שלושה ימים ומשלים וככה זה גם נראה. המוח כבוי. פסיבי לחלוטין. בקושי מסוגל לקבל רשמים מבחוץ, לא מסוגל בכלל לחשוב בעצמו. לא יודע כבר מה אני רוצה. רוצה לישון. לא מאמין כבר ביכולת שלי לעשות שום דבר אחר. בינתיים אפילו לישון אני לא מצליח.
בכלום אני לא מצליח. לא מצליח ללמוד. לא תורה ולא דברים אחרים. לא מצליח למצוא חברותא שטוב לי איתה. לא מצליח להתמיד בשום דבר. לא לקום בשעה שאני רוצה. לא לארגן את המחשבות. לא להתייצב. לא לקבל החלטות. לא לנהל את עצמי וכל שכן לא אחרים. אני עצלן, רחפן וחסר ביטחון עצמי. כך תמיד היה. ביום אחד בלי מסגרת מחייבת אני אבוד לחלוטין. ואם מצאתי מסגרת אני אבוד רק חלקית, רק באזורי החיים שהיא איננה מכסה. עדיין לא אדע לקנות לעצמי בגדים או לקבוע תור לרופא.
אז באמת שאין מה להתפלא שאני לא מצליח לנהל זוגיות. אין לי את סט היכולות האנושי הבסיסי, ששום כשרון נוסף ומרשים ככל שיהיה לא יוכל לחפות על היעדרו. אני סוג של משוגע שעטה על עצמו מעטה של רצינות, השכלה ויראת שמיים, וחלק מהשיגעון הוא חוסר היכולת להסיר אותו אפילו לרגע קטן. אפילו לא בעזרת חומרים מבחוץ, הוא דבוק בצורה כל כך עקשנית ומשכנעת ועדיין, לי עצמי, הוא מרגיש זר.
פעם דנתי עם חברים, האם השיגעון הוא עניין אקטיבי בפני עצמו, כך טענו כמעט כולם; או שמא השיגעון הוא היעדר של חסמים אקטיביים שמונעים אותו בכוח עצום כל העת. האפשרות השנייה הייתה ברורה לי. כך ברור לי עד היום. אלו כוחות שלפעמים מתעייפים, אבל בלתי ניתנים לעצירה.
אז ברור שהאישה שתתחתן איתי, אם קיימת כזו, תסבול מכל זה. היא כנראה תסבול מבעיות כלכליות. מחוסר ודאות. מההרגשה הפשוטה שעומד מולה סמרטוט. סמרטוט עם הרבה רצונות טובים ואפס יכולות מעשיות. עם נפש מסוכסכת נטולת כל עכבות מחשבתיות, מלאת סתירות ותהיות, בלתי ניתנת לשום שליטה וריסון. שאין כמעט שום מחשבה שאינה מסוגלת לעלות על דעתה ואין כמעט שום מעשה שמסוגל לצאת על ידה לפועל. שאין כמעט שום ודאות שהיא אינה מתאווה לסתור, וגם להוכיח, ודעתה אינה נוחה מכלום. שכל דבר שיש לו כבר איזה שמץ קטן של ממשות נראה לה זר ומפחיד ומעורר סלידה וחרדה.
אני נדרש לפעמים לעשר דקות תכנון בשביל שיחת טלפון פשוטה עם אדם זר. אני מרגיש לפעמים שארגון פשוט של סדר יום, או חישוב קטן הנוגע לכסף, תובעים ממני יכולות אנליטיות אדירות שאיני נזקק לרבע מהם בכדי להבין עניינים הנחשבים בעולם מסובכים בהרבה.
וכולם, כולל כאלה חכמים באמת, מסתכלים עלי כגאון, כאחד שאפשר להתייעץ אתו בכל תחום מקצועי בעולם. אני יודע שאני מטוטמם. שכמעט כל מה שאני יודע קראתי במקרה ומעולם לא הצלחתי ללמוד משהו במסודר. ביחידה הטכנולוגית בה שרתתי הפכתי מהר למוקד ידע לצעירים וותיקים, אבל מעולם לא הצלחתי לבצע את המשימות שהוטלו עלי.
והקושי הגדול הוא חוסר היכולת להיפטר מהתדמית הנורמטיבית. חוסר היכולת להפסיק לשחק את המשחק, מעייף ככל שיהיה. העקשנות של העולם לתפוס אותי כיצור שפוי, בוגר, אחראי ויציב, שיכול להסתדר בסמטאות העולם בכוחות עצמו, כשפועל אני מרגיש כמו תינוק התלוי לחלוטין בחסדי הזולת.
יש איזה חלום, שחלמתי כבר עשרות פעמים, אולי מאות, הפרטים היו כל פעם שונים מאוד. אבל תמיד באיזה רגע שיא בחלום עמדתי בנמל תעופה. מוקף אלפי אנשים, כולם יודעים לאן הם הולכים, למי פונים, על מה חותמים, מה עושים, ואני עומד במרכז משתאה ואבוד לחלוטין. לא מבין כלום. לא מצליח אפילו להסביר לאלו אשר אני מבקש את עזרתם, או לעצמי, מה אני צריך ולשם מה בכלל הגעתי הנה. כמו חייזר שנתלש מכוכב אחד ונשתל באחר. בחלק מהפעמים פשוט חוזר הביתה מרוב יאוש.
באוגוסט האחרון שלי בצה"ל, יצאנו לטיול ענפי. לא אכלתי ארוחת בוקר באותו היום, וגם לא ארגנתי לעצמי מים למסלול. בכלל. לא מצאתי בעצמי כוחות לעשות זאת. חשבתי שאולי זו הזדמנות להצליח להוריד מסכות. לא קיוויתי חלילה שייגרם לי נזק, רק שאצליח סופסוף להתמוטט מול כל הענף, שמישהו כבר יבין שמשהו לא בסדר איתי, שאי אפשר לסמוך עלי, שאני נדרש למבוגר אחראי.
פעם חשבתי שאצל הגוף אין משחקים. שכשאצא ליום שלם של מסלול באמצע אוגוסט בלי מים לא אצליח להסתיר יותר. אז חשבתי. היה קשה. ראיתי שחור בעיניים כל היום. הרגשתי שהקרקע תחתי מתנדנדת. אבל לא היה לי אומץ לעצור. הרגשתי שאני עוד שניה נופל ולא העזתי לתת לזה לקרות בפועל. ברור שלא העזתי לבקש מאף אחד מים.
אם לבקש מים איני יכול, אז ברור שלא עזרה נפשית. לכתוב בפורום בשם בדוי יותר קל. גם זה דרש אנרגיות אין סופיות.
פעם חשבתי שמי שלא יבהל מול חוסר האונים שלי וירפה, ירוויח יכולות אחרות ונדירות. כשפעם אחר פעם אני נתקל בדחייה מבנות על סוגיות של חוסר ביטחון, או חוסר הובלה והתנהלות, אני מבין שמה שחסר לי, נחשב לעמוד שדרה אנושי-יסודי שבלעדיו כל יכולת אחרת יפה אולי כמן מוצג במוזיאון, אבל לא כמשהו שאפשר לעבוד אתו. וזה די מובן. הן כנראה צודקות, ולא מנחם אותי לשמוע שההפסד הוא שלהן. עובדה שהכוחות אצלי שמנסים ללא-הצלחה להסוות את חוסר האונים הזה, כל כך עוצמתיים. כל כך בלתי ניתנים לנטרול. אז סימן שגם אני מבין שאני דפוק. שכנראה תמיד הבנתי.
לפני 3 שנים התחלתי להיפגש רק כי חבר חוצפן כבר הבטיח בשמי לבחורה שאתקשר לקבוע. מאז אני נדחה שוב ושוב ולפני שבועיים החלטתי בינתיים להפסיק. בכל השנים מטביע את הבדידות במוזיקה בימים יפים, אבל לרוב באלכוהול ופורנוגרפיה כפייתיים שרק מעמיקים אותה ואת תחושות האשמה.

אני בחורה בת 19 ממשפחה הרוסה לגמרי, חכמה עובדת לומדת אינטלגנציה רגשית גבוהה ובשנתיים האחרונות אני מוצאת את עצמי בקשר סימביוטי עם חברה טובה מאוד ,אני רואה בה דמות אימהית ומכילה ואני מצפה ממנה הרבה וכועסת ונפגעת כשהיא לא ממלאה את הציפיות שלי[ההזויות לגמרי...,למשל אני רוצה שהיא תהייה רק שלי ושאני אהיה הכי הכי חשובה לה בעולם וכו...]אני יכולה לוותר על הרבה דברים בשביל לתת לה ובשביל להיות איתה...
אני רוצה להחלץ מהמצב הזה מה אני יכולה לעשות?אפשר בכלל להבריא קשר כזה?

אבא בן 85 שמתגורר לבד והוא אגרן כפייתי שממלא את ביתו עד כדי כך שאי אפשר לעבור לרוב חדרי הבית (ואיש לא יכול לבקר אצלו במצב זה).
מעבר לזה אין לו בעיות בריאותיות או נפשיות משמעותיות.
בשיחות איתו הוא אומר שהוא עוד מעט יפנה ומנסה להתחמק מהנושא, אבל במציאות המצב רק מתדרדר והוא כבר לא צעיר ונאלץ לחיות עם המון זבל. הוא גם מסרב להצעות שילדיו יפנו בשבילו או שיביאו חברה שתעשה את זה ופשוט מסרב לכל הצעה.

האם יש הצעה איך לעשות את זה?

בת 38
נשואה. אמא.
רקע- התעללות פיזית הטרדות מיניות ואלימות בילדות.
בטיפול פסיכולוגי שנתיים. לא עוזר כלום (בינתיים?)
מפחיד אותי שאני שונאת אנשים.
את כולם. חוץ מהילדים הביולוגיים שלי.
את ההורים והאחים שלי לא שונאת אבל לא אוהבת. מתרחקת מקשר איתם ועם כולם.
את כל השאר- שונאת!!!!!
חמותי, גיסות, אחיינים, חברים, דודים, בני דודים, קולגות.
שונאת את כולם!
לא רוצה לעשות רע לאף אחד. ואין לי הנאה לדעת שרע להם.
אני רק שונאת! שונאת! שונאת!
מה יש לי?
אני אנטי סוציאלית?

היי.
אני זאת ששאלתי את השאלה שני אנשים באדם אחד?
רציתי לחדד עוד:
בגיל ההתבגרות עברתי כמין חרם חברתי ומשפחתי, האשימו אותי בדבר שהיום יותר מ20 שנה אחרי אני מבינה שלא הייתי אשמה.
לאחרונה קיבלתי אישור מ3 מטפלות (כ"א בנפרד ששמעה את הסיפור בנפרד הגיבה אותו דבר) שלא הייתי אשמה, ההיפך, האשימו אותי כדי להסיר את האחריות מעל מבוגרים אחראיים פוגעים.
האשימו כדי שאפחד ואשתתק.
בתקופה של החרם לא היה לי עם מי לדבר, עברתי תקופה של בדידות קשה מאוד.
לא היה אפילו אדם אחד שאוכל לשתף אותו ולא היה אפילו אדם אחד שניסה לעזור לי.
גם הצוות הלימודי הצטרף לחגיגת ההאשמות והרמות הגבה.
בתקופה קשה זו התחלתי לדבר עם עצמי.
הייתי פשוט נכנסת לשירותים ומדברת עם עצמי.
עד היום אני מדברת עם עצמי.
מדברת בגוף שני בד"כ.
כשאני מורחת זמן/ פוגעת בעצמי (לא באופן מסכן חיים).
אני צועקת על עצמי: תפסיקי כבר! תתביישי לך! תראי מה עשית! כמה זמן בזבזת!
וכו' וכו'.
כמוכ' אני מדברת לעצמי בראש כל היום, הראש שלי מלא בקולות, שחזורי שיחות (אמיתיות) ביני לבין אנשים אחרים, כשאני נכנסת לחוויה לא נעימה/ זכרון לא נוח אני יכולה לומר פתאום משהו בקול לעצמי.
כמוכ' כשאני לבד אני מדברת לעצמי בקול.
יש אותי המתפקדת החזקה, זאת שכועסת על ההיא שמורחת זמן ופוגעת בעצמה.
ויש את החלקים הילדיים המוכחשים והמוחלשים, הבלתי נסבלים.
אני כבר בטיפול, רק מבקשת כיוון נוסף.
תודה!

האם יש הגדרה פסיכולגית להתמכרות לטיפול פסיכולגי?

שלום.
אני תוהה אם להמשיך ולהתעצבן על המטפלת ועל כל מיני אמירות שלה או לסיים את הטיפול. או לחכות שהגל העכור הזה שנקרא החיים שלי פשוט יעבור?

שבת שלום ליטל יקרה
רציתי לעדכן אותך שממש טוב לי במקום שאני נמצאת אני מקבלת טיפול מעולה היה חשוב לי לעדכן אותך על המשך הטיפול. רציתי לשאול עם את מסכימה עם את מכירה פודקאסטים על אושר פסיכולוגיה חיובית? עם כן אני ממש אודה לך מכל הלב . מאחלת לך שבת נפלאה תבורכי.

שלום רב.
בקצרה.בת 48 ,חד הורית לשני ילדים.בן זוג 20 שנה.לא גרים ביחד.קשורים מאד,רגילים מאד.לא מסוגלת לראות את חיי בלעדיו על אף שהזוגיות מאד לא קלה.הוא מבוגר ממני ב 16 שנה ועקב כך ישנם המון פערים וצפיות מצדי שלא ניתנים לגישור.עקב כך אנחנו רבים המון.הוא פתאום מסתובב,ואז אני נאלמת.הוא מסוגל לא לדבר אחרי מריבה שבועיים ,ואז אני מצלצלת.חסר אינטלגנציה רגשית לחלוטין.הבעיה היא שכאשר זה קורה אני לא מתפקדת.יש לי התקפי חרדה,לחץ תמידי בחזה ובגוף,כאבי שרירים.אני כל הזמן בעמדת צפיה שהוא יצלצל.המתח גומר אותי פיסית.ממש התמוטטות עצבים.והדבר היחידי שמעלים את התחושות האלו הוא שאני מתקשרת ומדברת על ליבו ואנו חוזרים.יש לציין שאני טיפוס חרדתי מאד,יש לי התקפי חרדה בנהיגה אני לא טסה.עשיתי מלא טיפולי סי בי טי,שדי עזרו,אבל התחושות הנוראיות בעת ריב,על כך לא מצליחה להתגבר.שואלת ממה זה נובע?זה מרגיש כמו התעללות נפשית.על מה זה יושב אצלי?
תודה רבה

הבת שלי בגיל 18 מתמודדת עם מצבי רוח קיצוניים.
כל דבר קטן שמשתבש (כמו הפגישה שהתבטלה, מישהו אמר לה משהו שהיא לא אהבה לשמוע, משהו שתיכננה ולא יצא לפועל בכוח הנסיבות וכל מכשול אחר שהיא נתקלת בו) גורם לה להתרסקות מנטלית: היא בוכה, נסגרת בחדר, לא רוצה לצאת מהבית, יש לה בחילות, כאבי ראש וכדומה.
היא עוברת ממצב למצב מ-0 ל-100 תוך דקות ספורות.
כרגע היא מתמודדת עם תפקיד מאתגר בשירות הצבאי שרצתה אותו וחיכתה להתחיל. יש לה את כל הכישורים הנדרשים וכל היכולות. עם קושי פיזי היא מתמודדת בקלות אבל מקשיים מנטליים היא מתרסקת. ואז היא מתחילה להגיד שהיא לא רוצה את התפקיד, זה לא מה שהיא חשבה, זה קשה לה מדי והיא לא רוצה להמשיך.
השאלה היא מה עליי לעשות, לעודד אותה להמשיך להתגבר, שחשוב ללמוד להתמודד עם הקשיים, שזה ייחשל אותה לחיים, שהיא יכולה ושיש לה את זה (זה מה שעשיתי עד היום) או להגיד לה אני רואה איך קשה לך, את צודקת אולי תחשבי על משהו יותר קל שיותר מתאים לך, הכי חשוב שיהיה לך כיף ונחמד.

אשמח להכוונה כי אני באמת לא יודעת איך נכון לנהוג כי מצד אחד אני לא רוצה שבגלל הקושי היא תוותר על הדברים שהיא רצתה להשיג, מצד שני אני לא רוצה שייגרם לה נזק נפשי...
תודה מראש.

שלום,
החזרה לשגרה לאחר הסגרי הקורונה גרמה לי לחרדה מוגברת. אני מתגורר עם אוכלוסיית סיכון. התחושה שלי, בניגוד לכל אדם שדיברתי איתו, היא חרדה שאדם חולה ידביק אותי ואני אדביק את המתגוררים איתי. מצב כזה עלול לגרום לי לנשיאת אחריות ואשמה נוראית כמו שאני רואה את זה. אני נזהר במידה מירבית ולפי כל ההנחיות בכל יציאה מהבית, אך חושש מפגישת כל אדם שאינו מתגורר עימי כי אנשים לא נזהרים. אני מרגיש שלאנשים לא אכפת מהמגיפה וחזרו לשגרה כאילו לא קרה כלום.
אני לא יודע מאיזה כיוון לתקוף את הבעייה הזאת: ייעוץ? ישנן קבוצות תמיכה? אפשרות אחרת?
איך אפשר למצוא פשרה בין הנחיות הזהירות הארציות המחמירות (שכמעט כל מי שאני רואה לא פועל על פיהם) לבין דרך התנהלות חדשה בשבילי שתאפשר לי חזרה הדרגתית לשגרה עם שמירה סבירה של הנחיות?
אשמח לכל עצה. תודה מראש.