רציתי לבקש סליחה על ההודעות הקודמות.
אני צריכה את הפורום ואת מה שמתאפשר בו.
אני פשוט מרגישה שהכל קורס מבחוץ ומבפנים אני מרגישה מבולבלת ו"מחוקה"
אני מפחדת מהקורונה אני מרגישה שמעל כל האנשים מרחפת עננה אפורה של מוות שברגע אחד יכולה להעלים אותם
רציתי להרגיש שאני לא צריכה אף אחד
אבל זה לא נכון.אני כן צריכה.
כמובן שבטיפול וגם כאן.
הבטחון שלי התערער ואני לא יודעת על מה להסתמך.הכל מרגיש מסוכן.
אני חושבת שאת מה שאני רוצה וצריכה אי אפשר לקבל, לא יהיה לי אף פעם,אבל אני לא מצליחה להפסיק לרצות והידיעה שאין את זה גורמת לי ממש אימה,כמו פחד מוות.
סליחה בכל מקרה.
אני כן רוצה וצריכה לכתוב כאן לפעמים.
שלום לך.
תודה על המחשבה והמילים, אך את כמובן לא צריכה להתנצל ומוזמנת בחום, כתמיד, להשתמש בפורום כראות עינייך. אני שותפה לתחושה שאת מתארת שהכעס, התסכול והעלבון קשורים- עד כמה שאני יכולה לזהות דרך הפורום- לתקופה הקשה והמטלטלת שאת עוברת, אשר קשורה גם במציאות החיצונית הקשה כל כך, וגם במציאות הפנימית. אני חושבת שהמציאות החיצונית בה אנו חיים כרגע, שאכן מרעידה את הקרקע מתחת לרגליים ושומטת את תחושות הביטחון, השגרה והאמון, היא מציאות יותר מטלטלת ומפריעה מכפי שאפשר לחוות בזמן אמת, ושחשוב לזכור זאת גם כאשר היא מהווה "רק" טריגר לקשיים הרגשיים, הפנימיים. התקופה הזאת תעבור, והמרחב הנקי יותר לעבודה רגשית ישוב. זה קשה, אבל חשוב להחזיק את זה ואת התקווה לימים קלים יותר.
ליטל
