שלום רב,
אני בחורה רווקה בת 26. מטופלת כ-5 שנים.
אני חושבת שעברתי תהליך מדהים ומעצים במיוחד.
אני קשורה למטפלת שלי ברמות על וחושבת שהיא העצימה אותי מאוד ונתנה לי כלים מדהימים לחיים. יש בי אהבה עצומה כלפיה. תחושה שהיא חלק ממני.
במשך שנות הטיפול הרגשתי גם תחושות של תלות, רצון לקשר נוסף מהקשר הטיפולי וכד'...אבל הבנתי שהתחושות שלי בקשר איתה טבעיות לקשר כזה...
מה שלא ברור לי. זה מה שקורה לי עכשיו.
לכאורה ביטלתי את היום הקבוע כי הרגשתי שאין לי כבר צורך בשיחות טיפוליות תכופות וסיכמתי איתה שכשאני ארגיש צורך - אכתוב לה וניקבע.
ובכל אופן אני מוצאת את עצמי חושבת עליה הרבה ביומיום ומתגעגעת אליה
וקצת מתוסכלת שאני לא יכולה לשתף אותה בטבעיות בכל מיני סיטואציות מהחיים שבעצם דיברנו על הנושאים האלה בטיפול ואני רוצה סתם לשתף או לשמוע מה דעתה... אבל זה לא יגמר ככה בחיים כי תמיד יהיה מה ללבן וללמוד על הנפש....
אני מרגישה שאני אף פעם לא יעשה איתה פגישה לסיום הקשר כי אני לא רוצה לסיים איתה ברשמי. זה נותן לי ביטחון לדעת שכשאני אצטרך - היא נמצאת שם בשבילי.
קיצר - אני לא יודעת האם זה מצב נורמלי?
כשדיברתי איתה על זה פעם , היא אמרה שכשאני אתחתן (קשר רגשי זוגי) היא מאמינה שזה יעבור לי. אני גם חושבת.
מצד שני אני לא מבינה. האם זה סוג של "נזק" מקשר טיפולי? כאילו לאהוב ולהתגעגע בלי ביטוי?הרי זה לא תענוג גדול... או שאצלי זה חזק יותר בגלל הרווקות ?
למשל עכשיו אני מרגישה שאני רוצה לקבוע איתה סתם כי התגעגעתי ולא כי אני צריכה לדבר על משהו. אמנם ההבנה הזאת גורמת לי לחשוב שוב ולא לכתוב לה אבל זה קשה לי!
מה דעתך?
שלום ריקי.
פרידה היא היבט מורכב בחיים של כולנו- היא חלק מהתהליך ההתפתחותי (נפרדים מתינוקות, ילדות, התבגרות ומדפוסי היחסים המאפיינים כל שלב), היא דבר שקורה לנו בקשרים זוגיים וחבריים, והיא נוגעת במקומות של חיים ומוות. במובן זה, האפשרות לעבד את הפרידה ממטפל, במיוחד במסגרת קשר מיטיב ועמוק, היא הזדמנות לא פשוטה אבל גם חשובה ביותר להתמודד עם סוגיות הקשורות בפרידה. במובן זה, אני חושבת שיותר חשוב אפילו ממה שתחליטי לגבי ההמשך הוא האפשרות לקיים שיח ולעבד את מה שמתעורר סביב הפרידה, ולא למוסס אותה. יתכן וגם בסיומו של תהליך כזה תחליטו על כך שהדלת תמיד נשארת פתוחה, אבל עיבוד המחשבות והתחושות סביב האפשרות לפרידה הוא בעיני חלק חשוב ביותר בטיפול. לכן, אני חושבת שכדאי לקבוע עם המטפלת לא פגישה חד פעמית אלא פרק זמן בו תעבדו על הנושא. כמובן, המלצתי היא כללית מאוד ולא אישית- לפעמים הנפש פשוט לא בשלה להתעסק בנושא הרגיש של הפרידה ובמקרים אלו אפשר ואף כדאי להשאיר את הדברים פתוחים כפי שעשיתן עד כה.
ליטל
