תפריט נגישות

Psychotherapy - פסיכותרפיה

פסיכותרפיה הינה תורת הטיפול הנפשי, שהחלה עם הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא מי רשאי לעסוק בפסיכותרפיה וגישות מרכזיות בתחום. 

משחר הבריאה פנו בני האדם לאנשים בעלי ידע כאשר חשו במצוקה או נזקקו לעצה, בין אם לאיש הדת, לשמאן או לזקן השבט. עם זאת, הפסיכותרפיה (פסיכו=נפש; תרפיה=ריפוי), תורת הטיפול הנפשי, במתכונת המוכרת לנו היום כחלק משירותי הבריאות, הינה המצאה של העולם המערבי, שהחלה עם הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד. מאז עברו מעל למאה שנה, ואינספור טכניקות טיפוליות הומצאו, נבדקו, נזנחו והושבחו. הבחירה בפסיכותרפיה מסוג מסוים יכולה להיות תלויה בגורמים שונים:

•הגישה של המטפל: הטיפול יכול להיות מבוסס על גישה מסוימת (טיפול פסיכודינמי, קוגניטיבי-התנהגותי, הומניסטי ועוד) או להיות מבוסס על שילוב בין גישות שונות (גישה אינטגרטיבית). 

•הסימפטום / בעיה של המטופל: לאורך השנים נבנה גוף ידע עשיר על טיפול בבעיות ספציפיות כמו דיכאון, חרדה, התמכרויות, הפרעות אכילה, טראומה וכדומה, המאפשר להתאים את סוג הטיפול לבעיה שבגינה המטופל פונה לטיפול. 

•מאפייני המטופל: מגוון השיטות הגדול הקיים היום, מאפשר להתאים את הטיפול להעדפות המטופל, מטרותיו ותכונות האישיות שלו. למשל, שילוב של עבודה גופנית או אומנות בטיפול במידה ואלו תחומים אליהם המטופל מחובר.

•משך הזמן של הטיפול: טיפול קצר מועד, ארוך טווח או בלתי מוגבל בזמן.

•מושא הטיפול: טיפול פרטני, זוגי, משפחתי או קבוצתי.


  • כיצד לבחור פסיכולוג?
  • טיפול מקוון – האם זה באמת עובד?
  • מהי פסיכולוגיה חיובית?

מי רשאי לעסוק בפסיכותרפיה?

בישראל טרם נחקק חוק המגדיר מי רשאי לעסוק בפסיכותרפיה, עקב מחלוקות קשות שליוו את ניסיונות החקיקה שנערכו בעבר. פסיכולוגים מומחים, עובדים סוציאליים קליניים ופסיכיאטרים מורשים לעסוק בפסיכותרפיה במסגרת הרישיון שמעניקה להם המדינה, אולם אין חוק כולל ומקיף שיגדיר אילו מקצועות רשאים לעסוק בפסיכותרפיה ותחת אלו דרישות.

לגבי פסיכולוגים, קובע חוק הפסיכולוגים ע"פ התיקונים משנת 2010 (סעיף 9 ב') כי רק פסיכולוגים מומחים יכולים להציע שירותי פסיכותרפיה בתחום מומחיותם. קיימים 6 תחומי מומחיות בפסיכולוגיה: פסיכולוגיה קלינית, רפואית, שיקומית, חינוכית, התפתחותית ותעסוקתית-ארגונית.

לפי החוק, פסיכולוג קליני מומחה (כלומר, שהשלים התמחות) רשאי להציע שירותי פסיכותרפיה לאנשים הסובלים מבעיות נפשיות. כמו כן, מתמחים בפסיכולוגיה (כלומר נמצאים במהלך ההתמחות) רשאים להציע שירותי פסיכותרפיה בתחומי מומחיותם בהתאם למגבלות הקבועות לחוק - הם יכולים לעסוק בפסיכותרפיה אחרי שנת התמחות אחת ותחת הדרכה של מדריכים מוסמכים.

בהיעדר חקיקה מקיפה, יכולים אנשים שאינם בעלי הכשרה במקצועות האמורים ושלא עברו הכשרה תחת פיקוח לעסוק בפסיכותרפיה ולכנות עצמם פסיכותרפיסטים, מבלי לעבור על החוק. איגודים מקצועיים כמו האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה והאגודה הישראלית לפסיכותרפיה ממוקדת ניסחו תקנונים לגבי מי הוא המוסמך לעסוק בפסיכותרפיה ולהיקרא פסיכותרפיסט. אלא שלמרבה הצער להגדרות אלו אין מעמד חוקי, ומי שאינו מכבד אותן אינו עובר על החוק, אלא על נורמה ציבורית בלבד. לפיכך, חשוב להדגיש כי כאשר ניגשים לתהליך של בחירת טיפול ומטפל, כדאי מאוד לבדוק מה היא הכשרתו של המטפל והאם הוא כפוף לפיקוח של גוף כל שהוא.

הוועדה שעסקה בנושא מטעם האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה התייחסה למקצוע הפסיכותרפיה באופן הבא:

"העוסק בפסיכותרפיה חייב להיות אדם בעל זהות מקצועית המבוססת על ידע תיאורטי נרחב, היכרות והתנסות מעמיקה עם ההתפתחות הנורמלית ועם פסיכופתולוגיות מגוונות, קלות כחמורות, מיומנויות טיפוליות, כפיפוּת לאתיקה וכן איכויות אישיות כגון יכולת ליצירת קשר עם הזולת, יכולת התבוננות בעצמו ובזולת, יכולת אמפתית, יכולת לשאת עמימות, יכולת לזהות תהליכים לא מודעים ולהבין את השפעתם על התהליך הטיפולי, סבלנות וסובלנות לתהליכים מורכבים, קבלת השונה, שמירה על גבולות ביחסים, יכולת להעריך את תוצאות עבודתו, ועוד (...) תפקיד המטפל בפסיכותרפיה דורש איכויות קליניות שהן מעבר לטכניקה טיפולית ספציפית. איכויות אלו מהוות חלק משמעותי מזהותו המקצועית ומבוססות על כישורים קליניים הנרכשים בתהליך הדרגתי הכולל למידה תיאורטית, התנסות במרפאות בריאות הנפש ובתי חולים פסיכיאטריים והדרכה על ידי מדריכים שהוכשרו לכך."

איגודים אלו רואים רק באנשי מקצוע בעלי הכשרה מספקת כמתאימים לעסוק בפסיכותרפיה. אנשי מקצוע אלו הם: פסיכיאטרים, פסיכולוגים מומחים ועובדים סוציאליים קליניים, וכמו כן, יכולים להצטרף לאיגוד עובדים סוציאליים, מטפלים באומנות וקרימינולוגים קליניים, לאחר תואר שני מוכר והכשרה בבית ספר מוכר לפסיכותרפיה.

גישות מרכזיות בפסיכותרפיה

פסיכואנליזה קלאסית

פסיכואנליזה נחשבת למודל הטיפולי הראשון, והיא פותחה על ידי פרויד בסוף המאה ה-19. במסגרת האנליזה שוכב המטופל על ספה, בעוד האנליטיקאי יושב מאחוריו כך שאינו גלוי למטופל. הטכניקה הבסיסית כוללת עידוד אסוציאציות חופשיות מצד המטופל, להן האנליטיקאי מציע פרשנויות.

מלבד לאסוציאציות, בגישה הפסיכואנליטית ניתן דגש פרשני רב גם לחלומות של המטופל, ליחסי ההעברה שנוצרים בחדר (הרגשות שהמטופל מפתח ביחס למטפל, אשר לפי הגישה מבוססים על יחסים מוקדמים מהילדות) ולהתנגדות שמעלה המטופל לתהליך הטיפולי. הפרשנויות מתבססות על ההנחה המרכזית לפיה סימפטומים נפשיים הם תוצאה של דחפים, משאלות או רצונות מודחקים. הריפוי מתאפשר באמצעות העלאת הדחפים הללו למודעות והיכולת לוותר עליהם או למצוא להם ביטוי אדפטיבי בהדרגה.

טיפול פסיכואנליטי כולל לרוב מספר מפגשים בשבוע, 50 דקות בכל פעם, למשך מספר שנים – מה שהופך אותו גם לטיפול יקר למדי. מעמדה של הפסיכואנליזה הקלאסית ירד במאה השנים האחרונות, וכיום מרבית המטפלים בפסיכואנליזה יציעו גם טיפולים בגישות אחרות.

תיאורטיקנים מרכזיים: זיגמונד פרויד, קרל גוסטב יונג, אלפרד אדלר.

טיפול פסיכודינמי

טיפול פסיכודינמי (מכונה גם: טיפול דינמי) הוא שם כולל למגוון שיטות טיפוליות אשר מתבססות על עקרונות בסיסיים של הפסיכואנליזה הקלאסית, אך מבטאות את השינויים שנוצרו עם השנים בתיאוריה ובטכניקת הטיפול. טיפול פסיכודינמי יוצא מההנחה כי המפגש הטיפולי מכוון להרחבת מודעותו העצמית של המטופל, תוך התמקדות באלמנטים מרכזיים כמו עיבוד חוויות מן העבר, חקירה של מערכות יחסים משמעותיות והתנסות בקשר בין-אישי ורגשי עם המטפל.

בשונה מהפסיכואנליזה הקלאסית, בטיפול הדינמי יושבים המטפל והמטופל זה מול זה. הטיפול מתקיים לרוב אחת לשבוע, ואם לא מדובר בטיפול קצר-מועד, לרוב לא תהיה הגדרה מראש של משך הטיפול, שעשוי לקחת בין מספר חודשים למספר שנים.

מגוון זרמים פועלים כיום בתוך הגישה הפסיכודינמית, והם נבדלים זה מזה מבחינת התפיסה התיאורטית והטכניקה הטיפולית. עם זאת, ניתן לומר כי בהשוואה לפסיכואנליזה הקלאסית, ברוב הטיפולים הדינמיים בימינו, המטפל מעורב יותר בטיפול, נוקט עמדה חמה יותר ומתייחס יותר לבעיות חייו העכשוויות של המטופל. חשוב לציין כי מטפלים רבים אינם מזהים את עצמם כמטפלים בהכרח רק לפי זרם אחד מבין הזרמים הבאים, ובהרבה מקרים מטפל דינמי יעשה שימוש בשילוב מסוים בין הגישות.

מספר זרמים מרכזיים בפסיכותרפיה פסיכודינמית

הזרם הקלאסי, הדומה ביותר לפסיכואנליזה במובן המקורי שלה, מתמקד בדחפים גולמיים ולא מודעים המודחקים ללא-מודע. לפי הגישה הצורך בהדחקתם נובע מתוך התנגשויות בין חלקי האישיות (איד, אגו וסופר אגו), המייצרים קונפליקטים בלתי נמנעים ומאיימים, ומעוררים כתוצאה מכך רגשות שליליים עוצמתיים, כמו אשמה ובושה.

פסיכולוגיית האגו (פסיכולוגיית העצמי), מתמקדת במנגנוני הגנה השומרים על האדם מחרדה שיכולה להתעורר כאשר קונפליקטים נפשיים עולים לפני השטח. מנגנוני ההגנה המרכזיים הם: הכחשה, השלכה, פיצול, הדחקה, היפוך תגובה, בידוד, הימנעות, שלילה, רציונליזציה, אינטלקטואליזציה ועידון. המטפל בזרם זה ינסה להביא למודעות המטופל את האופנים בהם הוא מתמודד עם מתח וחרדה דרך מנגנוני הגנה ודפוסי התמודדות.

זרם יחסי האובייקט (Object Relations) עוסק בקשרים מוקדמים וראשוניים של האדם. לפי תפיסה זו, חסך בסיפוק צרכים מוקדמים בילדות מביא להפנמה של ייצוגים לא גמישים ולא יעילים של תפיסת העצמי והאחר. במידה וייצוגים אלו נתפסים כמקוטבים ומפוצלים (טוב או רע, שחור או לבן) ולא מובחנים (ערבוב בין פנים וחוץ, בין רגשות שלי לרגשות של האחר), יחסי האובייקט מתקבעים כנוקשים וחד-ממדיים. כתוצאה מכך לא מתאפשרת הסתגלות למערכות יחסים והקשרים מורכבים.

מטרת הטיפול היא להגביר את המודעות של המטופל למערך הייצוגים המופנמים אצלו של העצמי והאחר, וכמו כן לייצר בהם שינוי באמצעות הפנמות מחודשות הנוצרות במסגרת הקשר הטיפולי. במהלך הטיפול לפי זרם יחסי האובייקט, המטפל ישתמש בתחושות המתעוררות בו על מנת ללמוד על עולמו הפנימי של המטופל או על האופן בו אחרים חווים אותו. כלומר, על פי הגישה, מקור התחושות של המטפל עשוי להיות קשור בין היתר להשלכות של המטופל ולאופן בו המטפל מזדהה עם השלכות אלו.

הזרם ההתייחסותי (Relational Approach) החל להתפתח בשנות ה-90 בארה"ב. בשונה מהדגש בזרמים מוקדמים יותר על מנגנונים תוך נפשיים כמקור המצוקה (דחפים מולדים וקונפליקטים סביב דחף, הגנות שהתבצרו או ייצוגים מופנמים של העצמי, האחר והקשר) הדגש בגישה זו הוא על האופן בו טראומה ודחק יוצרים קיטוע ונתק בחווית העצמי, האחר והקשר הבינאישי. בנוסף לכך, הגישה מתייחסת גם לאופן הלא-מודע בו התרבות והערכים מעצבים את החוויה הסובייקטיבית של האדם.

מטרת הטיפול הינה להרחיב את המודעות של המטופל לחוויה הסובייקטיבית שלו, כמו גם את היכולת לחוות את עצמו כמורכב מייצוגי עצמי מגוונים המשתנים בהתאם להקשר ולמערכות יחסים. גם בזרם זה המטפל מנסה להרחיב את מודעות המטופל, תוך כדי הישענות על תכנים מהעבר וההווה, על פנטזיה ועל הקשר הטיפולי. ההבדל המרכזי בטכניקה הינו המיקוד המוגבר בדיאדה הטיפולית (הקשר בין המטפל למטופל), אשר בוחן את האופן בו המטופל פוגש את עצמו דרך הקשר עם המטפל כמודל לאופן בו הוא פוגש את עצמו דרך קשרים אחרים בחייו. בגישה זו המטפל יהיה לרוב פתוח יותר לגבי תחושותיו, תוך ניסיון לקחת אחריות על האופן בו הסובייקטיביות שלו משפיעה על המטופל.

טיפול פסיכודינמי יכול לסייע בבעיות של טראומה, דיכאון, חרדה, הפרעות אישיות, בעיות של דימוי עצמי ויצירת קשרים, בעיות חיים, קשיי הסתגלות ועוד. הדרמה הישראלית הפופולרית "בטיפול", בכיכובם של אסי דיין וגילה אלמגור, מציגה דוגמא קרובה יחסית למציאות של טיפול פסיכודינמי.

תיאורטיקנים מרכזיים: דונלד וינקוט, היינץ קוהוט, מלאני קליין, אוטו קרנברג, אנה פרויד, וילפרד ביון.

טיפול קוגניטיבי והתנהגותי (CBT)

ראשיתו של הטיפול הקוגניטיבי וההתנהגותי הינה בשנות העשרים של המאה ה-20, והוא החל לתפוס תאוצה משמעותית יותר בשנות ה-60. בפועל, הוא מורכב משילוב בין הזרם ההתנהגותי והזרם הקוגניטיבי, וגם לאחר שאוחד לטיפול-קוגניטיבי התנהגותי הוא הוסיף לעבור טרנספורמציות ושינויים.

הטיפול ההתנהגותי מבוסס על ניסיון לשנות את התנהגותו הבלתי מסתגלת של המטופל באמצעות הכחדת תגובות שליליות, חיזוק תגובות חיוביות ולמידת מיומנויות חדשות. טכניקות מרכזיות בטיפול ההתנהגותי כוללות: הרפיה, התניה חלופית (קישור גירוי נעים לגירוי המעורר חרדה), רישום התנהגויות וניטורן, חשיפה הדרגתית לגירויים מעוררי חרדה על מנת להפחית את עוצמת החרדה, הפעלה התנהגותית (עידוד פעילות למשל במקרים של דיכאון), כלכלת אסימונים (מערך מתן חיזוקים על התנהגות רצויה), ביופידבק (שליטה בתגובות פיזיולוגיות בעקבות גירוי מעורר חרדה באמצעות מערכת המאפשרת מעקב אחרי התגובה הפיזיולוגית) ועוד.

הטיפול הקוגניטיבי ממוקד בהבנת אופני החשיבה הבלתי מסתגלים של המטופל וניסיון לשנותם. הטיפול כולל זיהוי של מחשבות אוטומטיות, אמונות, אמירות פנימיות, ציפיות וסכמות לא יעילות, והחלפתן בתוצרי חשיבה רצויים ומועילים. ממד נוסף הינו איתור דפוסי חשיבה המגבירים מצוקה (חשיבה קטסטרופלית, מקוטבת, ייחוס מצבים שליליים לעצמי, ייחוס מצבים חיובים לסביבה ועוד). היבט אחר עוסק באיתור מערכות של דימויים ועבודה לשינוי החוויה באמצעות טכניקות של דמיון מודרך.

CBT הוא למעשה השם המאוחד של הגישה הקוגניטיבית וההתנהגותית (Cognitive-Behavioral Therapy) וכיום, רוב הטיפולים הינם משולבים וכוללים טכניקות קוגניטיביות והתנהגותיות כאחד. טיפולים אלו הינם תחומים בזמן וקצרים יחסית (לרוב בין 12 ל-30 פגישות), והם נוטים להיות מובנים ולכלול שלבים ברורים ומוגדרים מראש של זיהוי, מודעות ושינוי. כמו כן, הגישה שמה דגש משמעותי על תיקוף מחקרי-אמפירי ופסיכו-אדיוקציה (פסיכו-חינוך) – מתן הסברים למטופל על הבעיה שלו, הרציונל לשיטת הטיפול ואופני היישום. המטפל בגישה זו נוטה להיות אקטיבי ומעורב מאד, לעיתים עד כדי יציאה מחדר הטיפולים וליווי המטופל לחשיפות שהן חלק מהטיפול (למשל, ליווי מטופל עם פחד גבהים למקום גבוה).

הגל השלישי של CBT הוא שם כולל שניתן למודלים טיפוליים שמקורם בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי אך משלבים בתוכם גם עקרונות הומניסטיים, בודהיסטיים ופסיכודינמיים, שברובם התפתחו בעשורים האחרונים. טיפולים אלו משלבים כלים כמו מיינדפולנס או עבודה עם ערכים וסכמות, והם נוטים להיות גמישים יותר מבחינת המבנה שלהם לעומת טיפולי CBT קלאסיים. גישות הגל השלישי, המתוקפות מחקרית גם כן, הן בין היתר ACT, DBT וסכמה-תרפיה.

טיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים יכולים לסייע במקרים של דיכאון, חרדה, פוביות ספציפיות, הפרעות פוסט-טראומטיות, הפרעות אובססיביות-קומפולסיביות, קשיי שינה ועוד.

תיאורטיקנים מרכזיים: בורהוס פרדריק סקינר, אהרון בק, אלברט בנדורה.

טיפול הומניסטי 

הטיפול ההומניסטי, גישת טיפול "ממוקדת באדם", הפך למרכזי החל משנות ה-50 של המאה הקודמת. התיאורטיקן המזוהה ביותר עם הגישה הינו קרל רוג'רס, אשר הדגיש את נטייתו של האדם לצמיחה ולמימוש עצמי. ערכי הטיפול תואמים את התרבות המערבית האינדיבידואליסטית ואת התפיסה האמריקאית כי האדם הוא האחראי למידה בה יממש את עצמו בחייו. יש הקושרים את התפתחות הגישה לחיפוש התרבותי אחר חיוביות ונחמה שהתרחש בקרב רבים בעקבות מלחמת העולם השנייה.

רוג'רס טען כי האדם נולד עם עצמי השואף למימוש ואותנטיות. על מנת לממש את עצמו, העצמי זקוק לסביבה אמפתית המקבלת אותו ללא תנאי. לטענתו, במידה והאדם לא יחווה סביבה כזו הוא יתנתק ממרכז החוויה העצמית שלו, יסבול מחוסר הלימה בין העצמי לבין הסביבה, ויתחיל להתאים עצמו לדרישות ולציפיות ללא יכולת להתחבר אל עצמו. לפיכך, המטפל ההומניסטי מנסה לייצר סביבה אמפתית ומקבלת, דרכה הוא מנסה לחבור לרצונותיו ולשאיפותיו האותנטיות של המטופל. כלי העבודה המרכזיים הם שיקוף רגשי, חזרה על תוכן, חקירה רגשית, העצמה ותמיכה.

תיאורטיקנים מרכזיים: קרל רוג'רס.

טיפול אקזיסטנציאליסטי

שורשיה של הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית הם בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית של מרטין היידגר ופרידריך ניטשה. במרכזה עומדת התפיסה כי הפסיכולוגיה האנושית מונעת מתוך המפגש עם הסופיות והמוגבלות. המפגש החוויתי עם ההכרה בסופיות של החיים (מוות, חולי, אובדן), מוביל את האדם לחוויה של אימה וחוסר משמעות. לפי הגישה, על מנת להיחלץ מתחושות אלו על האדם לקחת אחריות על חייו, לקבל החלטות ובחירות, ולייצר משמעות אישית. המשמעות נוצרת תוך כדי פעולה ועשייה, והיא תהליך ארוך, מתמשך ואין סופי. בטיפול, המטפל האקזיסטנציאליסטי מנסה למצוא ביחד עם המטופל משמעות לחייו מתוך הקשבה עצמית, כמו גם דרך אישית, מקצועית וחברתית, עימה הוא ירגיש בנוח, ושתהווה עבורו מקור לסיפוק.

תיאורטיקנים מרכזיים: ויקטור פרנקל, רולו מאי וארווין יאלום.

טיפול אינטגרטיבי

מתחילת דרכה של הפסיכותרפיה, דומה כי תמיד התקיים מתח בין מטפלים הנאמנים לגישה אחת ובין אלו שנוטים לשלב בעבודתם גישות שונות או לאמץ מודלים המשלבים מספר גישות. פסיכותרפיה אינטגרטיבית קיימת כיום במגוון וריאציות, אשר נבדלות זו מזו בסוגי הפסיכותרפיה שמשולבים יחד, וכמו כן באופן בו כל פסיכותרפיה אינטגרטיבית משלבת יחד היבטים של תיאוריה וטכניקה.

פסיכותרפיה אינטרגרטיבית יכולה להתבסס על ארגז כלים רחב שנמצא ברשות המטפל ומותאם למטופל לאחר תהליך של הערכה. כמו כן, פסיכותרפיה אינטגרטיבית יכולה להתבסס על תיאוריה אינטגרטיבית מקיפה שנבנתה מתוך שילוב של גישות טיפוליות שונות. מטפלים רבים נוקטים בגישה שלישית, שהיא הנפוצה יותר, בה קיימת גישה מרכזית איתה המטפל מזדהה יותר, ולתוכה הוא משלב טכניקות שמקורן בסוגי פסיכותרפיה אחרים.

טיפול מערכתי – זוגי ומשפחתי

לצד הטיפול הפרטני, המציע טיפול של "אחד על אחד" לאדם יחיד, ישנן גישות טיפול המתמקדות במערכת אליה שייך האדם הסובל ממצוקה או נותנות מענה למשפחות וזוגות הסובלים מקשיי תקשורת ותפקוד. גישות טיפוליות אלו מנסות לאבחן ולטפל בדפוסי תקשורת בעייתיים במערכות משפחתיות, לשנות את מבנה מערך היחסים במשפחה או בזוגיות, ולנקוט התערבויות התנהגותיות המערבות את שני בני הזוג או כלל המשפחה.

טיפול זוגי ומשפחתי יוצא למעשה מתוך נקודת הנחה כי מעורבות של שני בני הזוג, או של המשפחה כולה, בתהליך הרגשי, תביא לתוצאות טובות יותר, גם אם הפנייה לטיפול נעשית סביב קושי של בן משפחה אחד במיוחד. כפועל יוצא, המטפל הזוגי או המשפחתי (ולעיתים יהיה זה צמד מטפלים העובדים ב"קו" – שותפות), ינהל פגישות שמטרתן לסייע לכל הצדדים המעורבים להביע את עצמם, מבלי ליפול לדפוסים בלתי אדפטיביים של תקשורת אשר לרוב מביאים את הצדדים לקונפליקט בלתי פתיר.

תיאורטיקנים מרכזיים: וירג'יניה סאטיר, ברט הלינגר, סלבדור מינושין, הרוויל הנדריקס.

טיפול בילדים ובבני נוער

הטיפול בילדים ובבני נוער הוא לרוב וריאציה מסוימת של אחד מהטיפולים שתוארו לעיל. היות שילדים אינם ברשות עצמם אלא מונחים בידי הוריהם, אחיהם ומוריהם, הטיפולים יכללו במקרים רבים גם הדרכות הורים והתערבויות מערכתיות במעגל המשפחתי ובבית הספר. באופן כללי, ככל שהילד צעיר יותר כך יגבר שילובם בטיפול של המעגלים הקרובים של הילד.

תת-קטגוריה של הטיפול בילדים הינו הטיפול במשחק, המשלב את המשחק ככלי ליצירת הקשר בין המטפל לבין הילד, כדרך להכרת עולמו הפנימי של הילד וכמנוף מרכזי לפרשנויות על התכנים שעולים. גישה זו כמובן נמצאת בשימוש רב יותר ככל שגילו של המטופל צעיר יותר.

תיאורטיקנים מרכזיים: אנה פרויד, מלאני קליין, דונלד ויניקוט, ג'ון בולבי.


ביבליוגרפיה

אורן, ד. (2014). הפסיכותרפיה בישראל: על תהליך הרחבת הקריטריונים של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה כמייצג שינוי. פסיכולוגיה עברית. נדלה מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3116

מיטשל, ס.א. ובלאק, מ. ג׳. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תרגום: עמית פכלר. תל-אביב: תולעת ספרים (פרסום מקורי: 1995)

McLeod, J. (1997). Narrative and psychotherapy. Sage

Wampold, B. E. (2010). The basics of psychotherapy: An introduction to theory and practice (theories of psychotherapy). Washington, DC: American Psychological Association

אנשי מקצוע בתחום

פסיכותרפיה