חיפוש

Kohut Heinz - קוהוט היינץ


קוהוט היינץ - Kohut Heinz

בן 24 ושבור ממותו של אביו, הגיע היינץ קוהוט לאנליזה אצל פסיכואנליטיקאי וינאי בשם אוגוסט אייכהורן. גישתו האבהית, החמה והלא פורמלית של אייכהורן קסמה לקוהוט, ובין השניים נוצרו יחסים הדוקים ביותר. זמן קצר לפני בריחתו של קוהוט מוינה עקב השתלטות הנאצים, נותן לו אייכהורן מתנה מיוחדת: תמונה שלו שוכב על הספה האנליטית, עליה בילה קוהוט זמן רב כמטופל. כאשר נולד בנו היחיד מחליט קוהוט לערוך מחווה לשני האנשים הנערצים עליו, וקורא לו בשם תומס אוגוסט קוהוט: תומס, על שם הסופר האהוב עליו תומס מאן, ואוגוסט, כאות הערכה לאנליטיקאי שלו, אותו מעולם לא שכח.

רקע

היינץ קוהוט (1913-1981) נולד בוינה שבאוסטריה למשפחה יהודית מתבוללת. הוא גדל כילד יחיד לאב ששאיפותיו להיות פסנתרן קונצרטים נקטעו בעקבות מלחמת העולם השנייה ולאם שתוארה כמרוחקת. את שנות ילדותו הראשונות העביר בבית, בשל החלטתם של הוריו שלא לשלוח אותו לבית-ספר ציבורי, אלא להשאיר אותו במסגרת של חינוך ביתי. בהמשך הוא השלים לימודים במסגרת הציבורית, סיים תיכון והחל את לימודיו באוניברסיטת וינה, שם קיבל תואר דוקטור ברפואה ב-1938. שנה לאחר מכן ברח קוהוט מאירופה בעקבות עליית הנאצים לשלטון. בשנת 1940 הוא הגיע לשיקגו, ארה"ב, שם השתקע עד ליומו האחרון.

בשיקגו הצטרף קוהוט כחבר פעיל באגודה הפסיכואנליטית המקומית וכמטפל גילה מסירות גדולה לטכניקה הפסיכואנליטית המסורתית. התלהבותו מהפסיכואנליזה היתה כה גדולה, עד שהתחיל לכנות את עצמו בבדיחות "מר פסיכואנליזה". יחד עם זאת, העלייה של הזרם ההומניסטי בפסיכולוגיה, לצד התגובות שהוא קיבל מהמטופלים שלו לאורך השנים, שכיוונו אותו להקשיב למה שהם באמת אומרים במקום להסתפק בפרשנויות אדיפליות סטריאוטיפיות, הובילו אותו לפתח נקודת מבט חדשה על הפסיכואנליזה. החל מאמצע שנות ה-60 הוא שקד על כתיבתם וניסוחם של הרעיונות התיאורטיים שלו, דרך הסתכלות מחודשת על הנרקיסיזם, אותו ראה פרויד ככשלון בתהליך הבריא של הפניית האנרגיה הליבידינלית מהעצמי אל האובייקט. לעומתו, העביר קוהוט את הדגש לאופן שבו מתפתחת החוויה הנרקיסיסטית הבריאה, דרך סביבה התפתחותית המאפשרת לילד חוויות זולתעצמי חיוביות. בשנת 1971 פרסם קוהוט את ספרו המשמעותי הראשון, "The Analysis of the Self", ובו הציג את תפיסתו התיאורטית והטיפולית, שזכתה לכינוי פסיכולוגיית העצמי. באותה שנה התבשר כי הוא סובל מלוקמיה. 10 השנים הבאות בחייו סימנו התדרדרות הולכת וגדלה במצבו הבריאותי, עד שנפטר בשנת 1981. עד יומו האחרון המשיך לכתוב ולשאת נאומים בכנסים.


פסיכולוגיית העצמי (Self Psychology)

בניגוד לתיאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית של פרויד, שהדגישה את המאבק בין יצריו החייתיים של האדם לבין המגבלות שמעמידה החברה בפני ביטוים, עיקר הדגש של פסיכולוגיית העצמי הוא בחוויות הבידוד והניכור של האדם המודרני במאה העשרים. פסיכולוגיית העצמי טוענת כי גורמי הטראומה המקשים על התפקוד בחיים אינם דחפים פרימיטיביים המתעוררים מבפנים, אלא כשלים בסביבה ההתפתחותית של הילד בשנותיו הראשונות. קוהוט טען שלא מספיק שהילד יעבור התנסויות שיאפשרו לו לגדול להיות אנושי, אלא שהוא זקוק גם לתחושה של היות אנושי, וכתביו מהווים נסיון לזהות את התנאים הסביבתיים ההכרחיים לכך בחייו המוקדמים של הילד.

את העקרונות הבסיסיים העומדים מאחורי פסיכולוגיית העצמי ניתן לחלק לשלושה מרכזיים: הפרספקטיבה האמפטית, רעיון העצמי ולכידות העצמי (self cohesiveness), ומושג הזולתעצמי.

*הפרספקטיבה האמפטית - קוהוט הגדיר אמפטיה בתור הבנת הצרכים והחוויה העצמית של הזולת, וכן היכולת לחוות הדהוד של תחושותיו של הזולת ולהגיב בהתאם. אחד האלמנטים המשמעותיים ביותר בהתפתחות הבריאה היא חוויה של הילד שהדמויות המטפלות בו מגיבות אליו מתוך אמפטיה, כלומר, מתוך הבנה אמיתית של צרכיו, ותגובה מותאמת אליהם. כמו כן, האמפטיה הינה כלי מרכזי בטיפול על פי פסיכולוגיית העצמי.
*העצמי ולכידות העצמי (self cohesiveness) - העצמי הינו הליבה של האישיות. הוא משקף את המאפיינים המבניים של האישיות וכן את היכולת ההסתגלותית למצבי חיים בשלבי ההתפתחות השונים. העצמי נוצר ונתמך באמצעות אינטראקציות בלתי פוסקות בינו לבין הסביבה. תהליך התפתחותי בריא (ראו שלבי התפתחות העצמי) מאפשר יצירה תחושה של עצמי לכיד (קוהסיבי) ועקבי לאורך זמן.
*זולתעצמי - זולתעצמי מוגדר בתור מישהו או משהו שאנו חווים אותו או נעזרים בו כאילו הוא היה חלק מאיתנו, ומטרתו לתמוך בתפקודים פסיכולוגיים החיוניים עבורנו. ההורים הינם הזולתעצמי הראשונים והמרכזיים שחווה הילד בשנותיו הראשונות, והם קובעים במידה רבה את האופן שבו הוא מסוגל להפנים לתוכו חוויות זולתעצמי חיוביות אחרות לאורך החיים.


שלבי התפתחות העצמי

ניתן לחלק את שלבי התפתחות העצמי ל-7 שלבים מרכזיים:

*החודשים הראשונים של החיים - התינוק חווה את עצמו כממוזג באופן מושלם עם העולם, ובעצם לא קיימת חוויה של עצמי מופרד. האמפטיה שזוכה לה התינוק הינה מושלמת, היות שכל הצרכים והתחושות שלו מובנים ונענים באופן מיידי.
*השלב האדיפאלי - הזהות המגדרית מתפתחת דרך האפשרות לעשות האדרה (אידיאליזציה) להורה בן המין השני, תוך הצבת ההורה בן אותו המין כיריב או כ"אלטר-אגו".
*שלב החביון - בשלב זה הילד זקוק להוריו כמודלים אותם הוא יכול להאדיר ולחקות.
*שלב ההתבגרות - הנער מכיר בפגמים של הוריו ומפנה את צרכי הזולתעצמי שלו בהדרגה לעבר קבוצת השווים.
*שלב ההורות - בשלב זה של הבגרות, אם העצמי של ההורה חזק מספיק, הוא יכול לאפשר לעצמו להגמיש את גבולות העצמי שלו על מנת שיוכל להכיל את ילדיו בתור זולתעצמי, ולאפשר להם להיפרד ממנו באופן עצמאי.
*שלב אמצע החיים - הזמן שבו נעשית הערכה של העצמי, מתוך התבוננות אחורה.
*שלב הזקנה - צרכי ההאדרה מופנים מאחרים כלפי הקהילה, ההופכת לזולתעצמי בפני עצמה.


בריאות ופתולוגיה על פי קוהוט

קוהוט טען כי לילדים יש צורך טבעי לראות הן את עצמם והן את הוריהם כמושלמים או כל-יכולים, ואל להוריהם לשבור להם את הפנטזיה הגרנדיוזית הזו. למשל, ילד שמתעופף בבית עם גלימה של סופרמן, זקוק להורים שייהנו משמחת החיים ומהיצירתיות שלו, ולא לכאלה שיעמידו אותו במקומו על חוסר ההתאמה שלו למציאות. את מה שפורש בידי תיאורטיקנים קלאסיים כתחושות כל-יכולות ושאיפות גרנדיוזיות, אותם גוררים המטופלים מהילדות בצורה בלתי מותאמת אל תוך חייהם הבוגרים, ראה קוהוט כשמחת חיים ויצירתיות אישית, שנעדרו לעיתים תכופות בקרב אנשים בוגרים שחיים בניתוק מהתרגשות וממשמעות.

קוהוט טען שעצמי בריא צומח דרך שלושה סוגים של התנסויות זולתעצמי בילדות. הסוג הראשון של ההתנסויות הינו השמחה והאישור שמקבל הילד ממבטיהם של הוריו, המאוששים את תחושותיו הראשוניות של עוצמה וחיוניות. הסוג השני הינו ראייה של הילד את הוריו כרבי עוצמה, זאת על מנת שיוכל לשאוף להידמות אליהם ולקבל מהם איכויות של ביטחון ושלווה. הסוג האחרון הינו התנסויות עם זולתעצמי, המעוררות בילד תחושות של דמיון ושיוויון. כלומר, לשם ההתפתחות הבריאה, זקוק האדם הן לעצמי גרנדיוזי, הן לזולתעצמי אידיאלי והן לתחושה של דמיון, המאפשרת השתייכות לקהילה כלשהי. האדם שמצליח לגבש בתוכו את כל שלושת המרכיבים האלה הינו האדם הבריא והמסתגל, אותו כינה קוהוט העצמי התלת-קוטבי ((The Tripolar Self.

לעומת זאת, במידה והצרכים המתוארים לעיל אינם מסופקים במהלך ההתפתחות, עלולות להתפתח מספר הפרעות עצמי, אותן חילק קוהוט לכמה קטגוריות:

*פסיכוזה - מאופיינת בפרגמנטציה (התפרקות) קבועה או מתמשכת של העצמי, או בעיוות משמעותי בתחושת העצמי, ללא פיצוי הגנתי כלשהו.
*מצבים גבוליים - מאופיינים בהתפרקות קבועה או מתמשכת של עצמי, או בעיוות משמעותי בתחושת העצמי. העצמי מצליח להיות מוחזק באמצעות מבנים הגנתיים במידה כזו או אחרת.
*אישיות סכיזואידית ואישיות פרנואידית - שני ארגוני אישיות, המאפשרים הגנה מפני התפרקות העצמי באמצעות מרחק רגשי בטוח מאחרים.
*הפרעת אישיות נרקיסיסטית - מאופיינת בהתפרקות זמנית של העצמי או בעיוות משמעותי בתחושת העצמי, הבאים לידי ביטוי ברגישות יתר לפגיעה בערך העצמי, בהיפוכונדריה או בדיכאון.
*הפרעות התנהגות נרקיסיסטיות - מאופיינות בהתפרקות זמנית של העצמי או בעיוות משמעותי של העצמי, הבאים לידי ביטוי בסטיות, בעבריינות או בהתמכרויות.


על פי קוהוט, שלושת המצבים הראשונים אינם ניתנים לטיפול אנליטי. השניים האחרונים ניתנים לטיפול, היות שהם מאפשרים יצירה של העברה טיפולית. הפרעת האישיות הנרקיסיסטית חמורה פחות מהפרעות ההתנהגות הנרקיסיסטית, היות שהיא מצב שבו קיומו של הורה אחד שסיפק את צרכי הזולתעצמי ההכרחיים הובילה להיווצרות של אחד מהאלמנטים של העצמי התלת-קוטבי. לעומת זאת, במקרה של הפרעות ההתנהגות הנרקיסיסטית, שני ההורים לא שימשו כזולת עצמי מספק, ולכן אף אחד מהחלקים של העצמי הבריא לא הצליח להתפתח.

טיפול על פי פסיכולוגיית העצמי

על פי קוהוט, מהותה העיקרית של הסיטואציה האנליטית היא בנסיון של המטופל להחיות תהליך התפתחותי שהופרע או שנכשל ברמה כזו או אחרת. המטפל משמש עבור המטופל זולתעצמי, ותפקידו לספק את צרכי הזולתעצמי שהמטופל לא הצליח לקבל בילדותו מהוריו. בתחילת התהליך האנליטי נזקק המטופל להאדרה של המטפל, כחלק אינטגרלי מהתהליך ההתפתחותי הבריא. תפקידו של המטפל הוא לאפשר לו לבצע את ההאדרה הזו, ולצפות מהצד כיצד המציאות שנכנסת אט אט לחדר הטיפולים מביאה את המטופל להבנה שהמטפל אינו כל יכול, וכי אין באפשרותו לשנות עבורו את המציאות. האכזבה האיטית אך הגוברת הזו מאפשרת למטופל להמיר את הנרקיסיזם הלא בריא לתחושת עצמי ואחר מציאותית יותר, אך עדיין חיונית ואיתנה.

כאמור, אחד המרכיבים החיוניים בתהליך הזה הוא האמפטיה, המאפשרת למטופל לשמר ולפתח את הערך העצמי שלו. בניגוד לסיטואציה הפסיכואנליטית הקלאסית, שבה המוקד העיקרי הוא בפרשנות של המטפל על דברי המטופל במהלך זרם האסוציאציות החופשיות, הרי שהיינץ קוהוט ראה את המהלך הפרשני של המטפל כתהליך דו-שלבי: בשלב הראשון, הבנת המטופל ותקשור ההבנה הזו באופן אמפטי ("אני שומע שאתה מספר לי על הקושי שחווית כאשר..."). מקומם של ההסברים ושל הפרשנויות מגיע רק בשלב השני, אחרי שמתבססת אצל המטפל הבנה אמיתית וכנה לקשייו של המטופל.

לקריאה נוספת אודות קוהוט

היינץ קוהוט ופסיכולוגיית העצמי: סקירת מערכת

נרקיסיזם על פי פסיכולוגיית העצמי של קוהוט: תקציר מאמרו של Liberman משנת 2013

המשגה וטיפול בזעם על פי פסיכולוגיית העצמי תקציר מאמרו של Ornstein, 1999

הלב עודנו צייד בודד – לפי קוהוט


ביבליוגרפיה

מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.

קוהוט, ה. (2005). כיצד מרפאת האנליזה? תל-אביב: עם עובד.

Baker, H. S. (1991). Short-term psychotherapy: A self psychological approach. In: P. Crits-Christoph, & J. P. Barber (Eds.). Handbook of Short-term Dynamic Psychotherapy (pp. 287-322). New York: Basic Books.
Siegel, A. M. (1996). Heinz Kohut and the Psychology of the Self. London: Routledge.
Strozier, C. B. (2001). Heinz Kohut: The Making of a Psychoanalyst. New York: Farrar, Straus and Giroux.