חיפוש

Freud Anna - פרויד אנה

כאשר נולדה בתו השישית והאחרונה, כתב זיגמונד פרויד לאחד מידידיו הקרובים: "אילו נולד לי בן, הייתי מודיע לך במברק. אך זו בת... אז הידיעה תגיע אליך מאוחר יותר". למרות אכזבתו מכך שנולדה לו בת ולא בן, במהרה נתחבבה אנה פרויד על אביה, והיא מצידה גילתה מגיל צעיר עניין רב בתיאוריות ובטכניקות של אביה. כאשר התבגרה ערכה שינויים מהותיים בתיאוריה הקלאסית אותה גיבש, בעיקר סביב המרכזיות של האגו בהבנת האישיות וחשיבותם של מנגנוני ההגנה להתפתחות ולתפקוד תקינים.

רקע

אנה פרויד (1895-1982) נולדה כבת הזקונים, השישית במספר, של אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד. לידתה ושנות חייה הראשונות הקבילו במידה רבה לאלו של הפסיכואנליזה. אמה התעברה בשנה שבה גילה פרויד את הפסיכואנליזה, ואת פועלו של התת-מודע חשף פרויד לראשונה 4 חודשים לפני לידתה. כבר מגיל צעיר הראתה אנה עניין במועט בעיסוקים נשיים מסורתיים, אך נמשכה מאוד לעבודתו של אביה. הוא מצידו הוקסם מהשובבות ומ"התוקפנות הגברית" שלה, וביסס חלק ניכר מספרו "פשר החלומות" על החלומות שסיפרה לו כאשר היתה ילדה. לאחר סיום הלימודים החלה אנה לעבוד כמורה בבית-ספר ובתחילת שנות ה-20 לחייה החלה להיכנס לתחום האנליזה. ב1922 היא הצטרפה כחברה מן המניין בחברה הפסיכואנליטית והחלה לעבוד כאנליטיקאית לילדים.

בתחילת עבודתה הייתה אנה מסורה לטכניקות האנליטיות הקלאסיות של אביה, בעיקר סביב פירוש חלומות, אך בהדרגה הלכה וגיבשה לעצמה שיטת עבודה משלה. שיטות אלו כללו, למשל, היענות לבקשותיהם של מטופליה הצעירים ואפילו "פיתוי" מצידה על מנת שיגיעו לטיפול, בניגוד לדעותיו הנחרצות של אביה בדבר הריחוק והניטראליות שעל המטפל לשמור במסגרת האנליזה. בנוסף, היא השתמשה בפרשנויות לא רק לחלומותיהם של הילדים אלא גם לציורים שציירו, ונתנה פחות מקום לאסוציאציות החופשיות, שהיוו את לב ליבו של הטיפול הקלאסי. בחלוף הזמן התפתח סכסוך מקצועי חריף בכל הנוגע לפסיכופתולוגיה ולטכניקה האנליטית בינה לבין מלאני קליין, מייסדת זרם יחסי האובייקט, מה שאיים לפצל את החברה הפסיכואנליטית לשני זרמים נפרדים. ב1936 היא פרסמה את ספרה החשוב ביותר, "האגו ומנגנוני ההגנה", ובו הרחיבה את המודל המבני של אביה בדבר חלוקת הנפש לאיד, אגו וסופר-אגו, והכניסה לזירה רעיון שהיה מהפכני לזמנו: ההשפעה החיובית שיש למנגנוני ההגנה על התפקוד וההסתגלות. זאת, בניגוד לדעה המקובלת, שקבעה כי ההגנות הן תמיד פתולוגיות.

ב-1938 עברה משפחת פרויד ללונדון בעקבות פלישת הנאצים לאוסטריה, ושנה לאחר מכן נפטר אביה של אנה. בלונדון השקיעה אנה את עיקר מרצה בהקמת מעונות לטיפול בילדים במלחמה. בנסיונה בטיפול בילדים שננטשו למדה על החשיבות הקריטית שיש לקשר הראשוני שיוצר הילד עם אמו ובכך הצטרפה לקו בפסיכואנליזה (שאחד ממוביליו המרכזיים היה דונלד וויניקוט), של מעבר מהתמקדות באב להתמקדות באם. במהלך השנים שלאחר מכן זירת פעילותה העיקרית היתה בארה"ב, שם לימדה והרצתה על טיפול בילדים.

גישה תיאורטית

אנה פרויד קיבלה באופן בסיסי את התיאוריה הפסיכואנליטית המסורתית של אביה, אך הביקורת המרכזית שלה, כפי שהוצגה בספרה "האני (האגו) ומנגנוני ההגנה", נגעה לדגש המוגזם ששמה הפסיכואנליזה על הדחפים, למרכזיות של האיד ולמשקל הפתולוגי המוגזם שניתן למנגנוני ההגנה:

איד ודחפים מול אגו ו-וויסות: התיאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית שמה במרכזה את האיד וניסתה באמצעות מספר טכניקות בסיסיות (פירוש חלומות ואסוציאציות חופשיות) להגיע לדחפים המיניים והתוקפניים הרוחשים בו ומניעים את ההתנהגות האנושית. אנה פרויד הפנתה את תשומת הלב לכך שניתן ללמוד על הדחפים של האיד, כמו על המגבלות המוסריות שמציב הסופר-אגו, רק בדרך עקיפה, כאשר הם באים לידי ביטוי באגו. לפיכך, מוקד התצפית מבחינת האנליטיקאים צריך להיות בחלקים המודעים של הנפש והמטרה צריכה להיות להחזיר את האגו לתפקוד תקין, על מנת שיוכל לווסת כראוי את האיד ואת הסופר-אגו ולהחזיר לאדם את השליטה בחייו. למשל, בשעת כעס, דוחפים הכוחות של האיד להוציא החוצה את התוקפנות בצורה מיידית ופרועה. תפקידו של האגו במקרה כזה הינו לשמור את הכעס בגבולות ההתנהגות המקובלת בחברה, וכדי לעשות זאת יש להדחיק באופן חלקי את הרגש השלילי.

מנגנוני הגנה: פרויד ראה את מנגנוני ההגנה כפתולוגיים מטבעם מאחר והאנרגיה הנפשית הרבה שהם צורכים במטרה למנוע מתכנים מאיימים לעלות למודעות, מקשה על היכולת של האדם להתמודד כראוי עם המציאות. לפיכך, אחת המטרות המרכזיות של הטיפול הפסיכואנליטי היא בהסרתם ההדרגתית של מנגנוני ההגנה, על מנת שניתן יהיה לצפות בדחפים כמות שהם. כנגד גישה זו טענה אנה פרויד כי מנגנוני ההגנה הם מרכיב עיקרי של האישיות ובמקום לנסות להסיר אותם, יש לנסות להבין אותם ואת אופן הפעולה שלהם עבור היחיד. כמו כן, המנגנונים אינם תמיד ובכל מצב פתולוגיים, ומטרת הטיפול היא לעודד את האדם להשתמש במנגנוני ההגנה התורמים לו, ולוותר על אלה אשר פוגעים בו. אנה הדגימה את התרומה החיובית האפשרית שבמנגנוני ההגנה דרך המקרה המפורסם של הנס הקטן. פרויד טען כי הפוביה של הנס בן ה-5 מסוסים, שבגינה נמנע מלצאת מהבית, היתה תחליף לפחד שלו מסירוס בידי אביו, כחלק מהתסביך האדיפאלי הלא פטור שלו. אנה, לעומת זאת, הפנתה את תשומת הלב לפן החיובי והמסתגל שבפוביה של הנס, בכך שהיא אפשרה לו להישאר במחיצתו של אביו.

תוספות למנגנוני ההגנה

מנגנוני ההגנה הם הדרך שבה האגו מגן על עצמו מפני רעיונות, מושגים או דחפים אשר עלולים לגרום לו כאב. פרויד שם בכתביו את עיקר המשקל על מנגנון ההדחקה, אך הזכיר באופן לא שיטתי גם מנגנוני הגנה אחרים, כמו ביטול, היפוך תגובה והשלכה. בספרה מ-1936 "האגו ומנגנוני ההגנה" ערכה אנה פרויד רשימה מסודרת של מנגנוני ההגנה שנתקבעו בתיאוריה הפסיכואנליטית עד לאותו השלב, ומתארת מספר מנגנונים נוספים, אותם זיהתה מתוך נסיונה הקליני בעבודה עם ילדים ומבוגרים: פנייה נגד העצמי, דחיית צרכים (סגפנות), כניעה אלטרואיסטית והזדהות עם התוקפן.


ביבליוגרפיה

ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

סירס, ג'. (2000). אימהות הפסיכואנליזה: הלן דויטש, קארן הורני, אנה פרויד ומלאני קליין. תל-אביב: דביר.

פרויד, א. (1977). האני ומנגנוני ההגנה. תל-אביב: דביר.