תפריט נגישות

Anna Freud - אנה פרויד

אנה פרויד היא פסיכואנליטיקאית ומובילת גישת פסיכולוגיית האני, אשר מתבססת על עקרונות הפסיכואנליזה הקלאסית של אביה, זיגמונד פרויד. בעמוד הנוכחי, תוכלו לקרוא על הרקע של אנה פרויד, והגישה התיאורטית שפיתחה.

אנה פרויד היא פסיכואנליטיקאית, מובילת גישת פסיכולוגיית האני (פסיכולוגיית האגו) וחלוצת פרקטיקת הטיפול בילדים. מלבד היותה פסיכואנליטיקאית משפיעה בפני עצמה, פרויד היא בת הזקונים של אבי הפסיכואנליזה – זיגמונד פרויד. אף שתחילת דרכה הייתה תחת חסותו, לאורך השנים היא גיבשה עמדה טיפולית עצמאית שעיקרה מרכזיות בהבנת האישיות וחשיבותם של מנגנוני ההגנה להתפתחות ולתפקוד תקינים.

רקע

אנה פרויד (1895-1982) נולדה בווינה והייתה בתם השישית של זיגמונד פרויד ואשתו מרתה. פרויד גדלה לצד התיאוריה הפסיכואנליטית, שכן אביה החל לנסח ולפתח אותה במהלך שנות חייה הראשונות.

כבר מילדותה המוקדמת פרויד הייתה ביחסים קרובים עם אביה, בעוד הקשר עם אמה היה קרוב פחות. היא מתוארת כמי שמאז ומתמיד התרחקה מעיסוקים נשים מסורתיים ונמשכה לעבודתו של אביה. את העניין בפסיכואנליזה הראתה כבר בגיל 14. פרויד האב מצדו הוקסם מהשובבות ומ"התוקפנות הגברית" שלה, וביסס חלק ניכר מספרו "פשר החלומות" על החלומות אשר שיתפה עמו לאורך ילדותה.

כשהייתה בת 22 החלה פרויד לעבוד כמורה בבית ספר יסודי. באותן שנים עברה אנליזה אצל אביה, והחלה לקרוא את כתביו וספרות מקצועית. מתוך כך, החליטה פרויד כי ברצונה להפוך לאנליטיקאית בעצמה, ובשנת 1922, כאשר היתה בת 27, התקבלה כחברה מן המניין לחברה הפסיכואנליטית, והחלה לעבוד כאנליטיקאית לילדים.

בשנת 1923 אובחן אביה עם סרטן, דבר שגרם לפרויד להיכנס לעמדות מפתח משמעותיות יותר בתוך החברה הפסיכואנליטית, ובשנת 1925 הפכה למזכירה הכללית של החברה הפסיכואנליטית העולמית. בעקבות הפלישה הנאצית לאוסטריה, עברה משפחת פרויד ללונדון בשנת 1938 ושנה מאוחר יותר מת זיגמונד.

בשנת 1941 הקימה פרויד יחד עם חברתה דורותי קולינגהם, את The Hampstead War Nurseries, מעונות לתינוקות, פעוטות וילדים צעירים, שהופרדו ממשפחותיהם בעקבות המלחמה. צוות המעון, שעבר הכשרה צמודה על ידי פרויד וקולינגהם, נדרש לכתוב באופן מפורט תיאורים של התנהגותם היום יומית של הילדים, תצפיות אשר נידונו בכל ערב עם השתיים. מתצפיות מעמיקות אלו הרחיבה פרויד את חשיבתה בדבר ההתפתחות הנורמלית והפתולוגית של ילדים, וכמו כן הן היוו בסיס לכתבים שפרסמה בנושא – "ילדים צעירים בזמן מלחמה" (1942) ו"פעוטות ללא משפחה" (1942). מתוך ניסיונה הטיפולי בעבודה עם ילדים שננטשו כתוצאה מהמלחמה, התייחסה פרויד בכתיבתה לחשיבות הקשר הראשוני עם המטפל העיקרי.

אף ששתיהן עסקו בטיפול בילדים, אנה פרויד ומלאני קליין הגיעו למחלוקות תיאורטיות אשר הביאו לסכסוך מקצועי שהוביל להתפצלות של זרם יחסי האובייקט ופסיכולוגיית האני. בשנת 1936 פרסמה פרויד את ספרה החשוב ביותר, "האגו ומנגנוני ההגנה", בו הרחיבה את המודל המבני של אביה בדבר חלוקת הנפש לאיד, אגו וסופר-אגו, והכניסה לזירה רעיון שהיה מהפכני לזמנו: ההשפעה החיובית שיש למנגנוני ההגנה על התפקוד וההסתגלות. זאת, בניגוד לדעה המקובלת, שקבעה כי ההגנות הן תמיד פתולוגיות.

גישה תיאורטית

כיאה לבתו של אבי הפסיכואנליזה, פרויד החלה את עבודתה כאנלטיקאית כשהיא מסורה לטכניקות האנליטיות הקלאסיות שפיתח אביה – שיטה שכללה עבודה עם פירוש חלומות, אסוציאציות חופשיות ועוד. עם זאת, בהדרגה, פרויד הלכה וגיבשה זהות מקצועית משל עצמה, תוך שהיא מגבשת טכניקות טיפוליות משלה.

כך למשל, נהגה פרויד להיענות לבקשותיהם של מטופליה הצעירים, ואפילו יצרה מעין "פיתויים" מצידה על מנת שיגיעו לטיפול. כל אלו, בניגוד לדעותיו הנחרצות של אביה, שכן לפיו היה על המטפל לשמור על ריחוק וניטראליות במסגרת האנליזה. בנוסף, פרויד הרחיבה את הפרקטיקה הקיימת, כאשר הרחיבה את מלאכת הפירוש גם אל הציורים שציירו הילדים ונתנה פחות מקום לאסוציאציות החופשיות, שהיוו את לב ליבו של הטיפול הקלאסי.

כך, פרויד ביססה עמדה תיאורטית משל עצמה, אשר מתבססת על עקרונות התיאוריה הפסיכואנליטית המסורתית שניסח אביה. עם זאת, היא גרסה כי גישתו מעניקה דגש מופרז לדחפים, למרכזיות האיד במבנה הנפש ולמשקל הפתולוגי של מנגנוני ההגנה. ובספרה "האני ומנגנוני ההגנה", אותו פרסמה בשנת 1936, הציגה ביקורת על משנתו. בתוכו, היא הציגה עמדות חדשות בנוגע לעמדת האנליטיקאי בתוך הטיפול.

איד ודחפים מול אגו ווויסות

התיאוריה הפסיכואנליטית הקלאסית העמידה במרכז הטיפול את הניסיון להגיע אל האיד, כאשר באמצעות פירוש חלומות ושימוש באסוציאציות חופשיות מנסה האנליטיקאי להתחקות אחר הדחפים המיניים והתוקפניים השוכנים באדם, ומכוננים את התנהגותו. בשונה מכך, פרויד נקטה בגישה חדשה, אשר שמה במרכז העבודה הטיפולית את הניסיון ללמוד על דחפי האיד ועל איסורי הסופר אגו באמצעות האופן בו האגו מביא אותם לידי ביטוי.

לפיכך, מבחינתה התצפית שמבצע האנליטיקאי צריכה להיות על החלקים המודעים של הנפש. כמו כן, מטרת הטיפול מבחינתה אינה פורקן דחף, אלא החזרת האגו לתפקוד תקין, על מנת שיוכל לווסת כראוי את האיד ואת הסופר-אגו ולהחזיר לאדם את השליטה בחייו. כך, בעוד פרויד האב שם את הדגש על הדחפים ופורקנם, פרויד הבת הסיטה את הזרקור לעבר איכויות הוויסות של האגו.

הרחבת תיאור מנגנוני ההגנה

מנגנוני ההגנה הם הדרך שבה האגו מגן על עצמו מפני רעיונות, מושגים או דחפים אשר עלולים לגרום לו כאב בלתי נסבל. בכתביו, העניק פרויד האב את עיקר המשקל על מנגנון ההדחקה, אך הזכיר באופן לא שיטתי גם מנגנוני הגנה אחרים, כמו ביטול, היפוך תגובה והשלכה. בספרה "האגו ומנגנוני ההגנה" ערכה אנה פרויד רשימה מסודרת של מנגנוני ההגנה אשר נוסחו בתיאוריה הפסיכואנליטית עד לאותו השלב, ואף תיארה מספר מנגנונים נוספים, אותם זיהתה מתוך ניסיונה הקליני בעבודה עם ילדים ומבוגרים: פנייה נגד העצמי, דחיית צרכים (סגפנות), כניעה אלטרואיסטית והזדהות עם התוקפן.

מנגנוני ההגנה – מפתולוגיה להסתגלות

על פי התאוריה הקלאסית, מנגנוני ההגנה היוו גורם פתולוגי, מאחר ופעילותם נתפסה כדבר הגוזל אנרגיה נפשית רבה אשר מגבילה את התנהגות האדם. לכן, כחלק מן הטיפול הפסיכואנליטי הקלאסי התבצע ניסיון להסיר את ההגנות באופן הדרגתי, בכדי להביא לידי ביטוי את הדחפים השוכנים באיד ולראותם כפי שהם.

כנגד גישה זו טענה אנה פרויד כי מנגנוני ההגנה הם מרכיב עיקרי של האישיות. היא ראתה לנכון כי במקום לנסות להסיר אותם, יש לנסות להבין אותם ואת אופן הפעולה שלהם על האדם. כמו כן, היא גרסה כי המנגנונים אינם מהווים בהכרח מצב פתולוגי, שכן הם מאפשרים לאדם להסתגל למצבים שונים ולשמור על יכולת תפקוד. מתוך כך, מבחינתה מטרת העבודה עם מנגנוני ההגנה בטיפול היא לעודד את האדם להשתמש במנגנוני ההגנה התורמים לו, ולוותר על אלה אשר פוגעים בו.

פרויד הדגימה את האפשרות של תרומה החיובית של מנגנוני ההגנה דרך המקרה המפורסם של הנס הקטן. בעוד אביה טען כי הפוביה של הנס בן ה-5 מסוסים, אשר מנעה ממנו לצאת מביתו, היתה תחליף לפחד שלו מסירוס בידי אביו, כחלק מהתסביך האדיפאלי הלא פטור שלו. אנה, לעומת זאת, הפנתה את תשומת הלב לפן החיובי והמסתגל אשר היה בפוביה של הנס, בכך שהיא אפשרה לו להישאר במחיצתו של אביו.


מקורות

ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.

מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.

סירס, ג'. (2000). אימהות הפסיכואנליזה: הלן דויטש, קארן הורני, אנה פרויד ומלאני קליין. תל-אביב: דביר.

פרויד, א. (1977). האני ומנגנוני ההגנה. תל-אביב: דביר.

אנשי מקצוע בתחום

פסיכותרפיה