פורום טיפול נפשי

היי ליטל, מה שלומך?

אני פונה אליך לקבלת עצה,
אחותי (בת 32) בחורה חרוצה ומשכילה נרשמה לפני כחודש לסדנת גמילה מעישון דרך קופת החולים, במסגרת הסדנא על המשתתפים ליטול כדורים המסייעים לגמילה מעישון, הכדורים שהיא נטלה הם צ'מפיקס, כידוע לכדורים הנ"ל ישנם תופעות לוואי של דכאונות פרנויות וכ"ו ,
כאמור לפני כעשרה ימים אחותי החלה להיכנס לדכאונות קשים שבהמשך הפכו להזויות חמורות ביותר, היא פשוט מדמיינת דברים .. שאנשים רוצים לפגוע בה בעבודה ובכל מקום אחר, היא שומעת קולות מבולבלת מאוד וכבר לא ישנה בשלושה ימים האחרונים.

אני אשמח לשמוע ממך קודם כל מה דעתך על הכדורים הנ"ל? איך ניתן לסייע לה בדרך טבעית ולא ע"י כדורים נוספים שיחמירו את מצבה יותר לטווח הארוך.

ממש אודה להתייחסות ולעזרתך, תודה רבה רפאל

היי,
אני בחור בשנות ה-30, מוצלח ונהנה מהחיים וללא זוגיות.
אני שמתי לב לתופעה שקיימת אצלי והיא , במידה ואני נמצא בחברה של
אנשים שמביטים לא לא בעין נעימה או לא באתי אליהם ככ בטוב, אז אני פחות
מרגיש בנוח ואני לא במיטבי ונחלש כוחי לעומת כאשר מישהו אחר מביט בי בצורה
מכבדת ונעימה, אזי האני האמיתי שלי בתפארתו, וכך גם חדות המחשבה, וטון הדיבור.
אשמח לדעת מה שמה של תופעה זו?
אשמח להסבר. וסופש נעים. תודה

מה הולך, יוצא לי הרבה לבכות/ או להחנק מדמעות שעומדת לצאת תוך כדי שיחה (בעיקר עם אנשים בעלי מעמד כביכול יותר גבוה ממני, לדוג: בוסים, מורים, מפקדים בצבא)
עכשיו זה לא דברים שיש לי סיבה לבכות מהם אבל כל דבר קטן שאומרים לי פשוט דמעות מציפות אותי וזה ממש ממש מפריע לי, ברמה שאני לא מצליח לעלות נקודות שחשובות לי בשיחה כי אני פשוט נחנק מהדמעות.
באופן כללי אני לא בוכה מדברים גם הרבה יותר קשים (מוות של קרוב וכו'...)

מה זה יכול להיות? איך אפשר לפתור את זה?

היי ליטל,
תודה רבה על האמפתיה וההתייחסות המפורטת, קלעת מדוייק ונכון גם לסיטואציה וגם איך היא מתפרשת אצלי.

עם כל המצב הזאת באמת ולאור ההבשלה הנפשית שלי בצורה איטית אבל בטוחה,
ולא צפיתי לכזו "כאפה" דווקא מהמסגרת הטיפולית, ובאמת עצם השלילה, יותר מכעיס מאשר החוסר תמיכה של הקופה,

אומנם לא התייעצתי עם המטפלת שלי, אבל סיפרת לה שאני יותר נוטה דווקא לנסות לפנות למשרד הבריאות מאשר לקופת חולים,
תחילה חששתי שאולי אני כופה עליה בעל כורחה ומערב אותה בסוג של "מלחמה" עם המערכת, שהיא לא בהכרח רוצה, ובסוף זה אולי עלול להתנתכל בה,
אבל היא לכאורה "פתרה אותי מכל החששות" השיבה כמובן שאני רשאי לעשות כרצוני.
(אולי זה התשובה הנכונה מקצועית שהיא לא יכולה להגיד לי או לייעץ יותר מדיי מה לעשות, אבל לא האמיתית)
אז כאילו מרגיש לי "שנשארתי לבד", אבל אפילו ההרגשה הזאת באמת היא עוד נושא שכדאי לי לחקור בטיפול.

הסיבה שאני פחות מתלהב מלפנות לקופה היא:
שאולי וזה טעות לחשוב ככה, אבל מרגיש שהערוצים שעומדים ברשות המטפלת שלי שפנתה לקופת החולים, הם בין כה וכה יותר משמעותיים מהערוצים שעומדים ברשותי.
ומראש אם היא לא הצליחה, אז כמובן שאת ה"אזרח הקטן ינפנפו שסובל מהפרעה שעוד לא רשומה ב DSM"
ואולי זה גם נאיבי לחשוב ככה, אבל אולי בדרך נס פנייה למשרד שיתן דעתו ויוציא הנחייה חדשה שתעזור לנוספים, ותוביל לשינוי קטן:
ומצד שני מה שאני מבקש זה לא הרבה - אם הקופה לא מוכנה לתמוך אז לפחות שלא ימנעו ממני טיפול נוסף בשבוע באופן פרטי, אם הלוז של המטפלת מאפשר זאת.
ואילו אם זה יסגר בקופה, גם אם באמת יבואו לקראתי וימצא פיתרון מיוחד עבורי, לפה או לשם, זה יסגר רק עם המקרה שלי....

בקיצור מהבחינה הפרקטית לעתיד הקרוב אין לי פיתרון,
למעט אולי לעבור קופת חולים ולבצע את כל הטיפול בצורה פרטית דרך המטפלת הנוכחית שלי, רק אז היא תוכל לקבל אותי

אבל אולי אני ימתין בינתיים חודש חודשיים ונראה אם הפנייה שלי אולי תישא פרי.
למורות שזה גם אולי טעות, לתלות תקוות שווא, במקום לדאוג לעצמי בינתיים.

חשבתי שאולי כדאי לנסות להתסייע ולהתייעץ באחד מהאיגודים או מהעמותות בישראל בנושא בריאות הנפש, שמתעסקים
שאולי יש להם רעיון איך אפשר להבטיח שהפנייה לא תלך לאיבוד, אם יש לך במקרה הצעה לגורם המתאים ?

בגדול ברמה האישית מסכים שזה עוד חוויה שאפשר לחקור וללמוד ממנה, אני חושב שהתבטאות של לזרוק שנתיים לפח, הינה יותר להמחיש את האבסורד של הפיתרונות המנותקים מהמציאות שהקופה מציעה,
אבל בפועל מציעה אותם רק בשביל להתנער.

שלום,
אני בת 24 ומעולם לא חווית חוויה מינית עם אדם אחר. עד הצבא לא הייתי בחברת בנים ולא עברתי שום דבר טראומתי כמו תקיפה מינית או משהו כזה, אבל עם זאת אני לא מסוגלת ליצור מגע (זה משהו שמאוד קשה לי איתו, אפילו חיבוק מחברה גורם לגוף שלי להתקשח) במיוחד מהמין השני. זה לא הגיוני שאחרי נשיקה אני מרגישה כאילו חיללו אותי.
אני לא מפסיקה לבכות ולחוות שוב ושוב את הרגע של המגע שלו (אציין שהוא בחור טוב והוא הפסיק ברגע שהבין משהו לא בסדר).
מה יכולה להיות הסיבה לכך אם לא עברתי שום דבר טראומתי בחיי?

הכרתי לאחרונה בחור באתר היכרויות והתחלנו לדבר כל יום וכל הזמן.
יצאנו למספר דייטים שהוא יזם, בהתחלה התחלקנו ולאט לאט הוא התחיל לשלם ובדייט האחרון הוא קנה לי בושם כמתנה,ללא סיבה כלשהי.
מבחינתי,אם מכירים באתר דייטינג מן הסתם שמחפשים לצאת... ואם ממשיכים להיפגש ולהקדיש זמן וכסף, מדובר בחיזור.
הוא סיפר לי מספר דברים אישיים וציין שהוא לא נוהג לספר אותם,וכן אמר שהוא מוצא את עצמו מדבר איתי יותר מאשר עם כל אחד אחר מהמשפחה או החברים שלו.
השבוע שאלתי אותו אם הוא חושב שהקשר יוכל להפוך לרציני,(אחרת אני מעדיפה לחתוך ולא לפתח רגשות) .הוא אמר שאם אחליט לחתוך הוא מכבד את ההחלטה,אבל זה יתסכל אותו כי הוא מאד מחבב אותי.הוא ניסה לשכנע אותי שניקח את הזמן,שקשה לדעת כרגע,שהוא "לא טוב בדברים האלה" ולבסוף התחיל לכעוס וצעק עלי "אז אנחנו רק ידידים, טוב לך?! שמחה?! ". הוא לא דיבר איתי יומיים ואז חזר לדבר איתי כאילו כלום לא קרה וחשבתי טוב אולי הוא נבהל מעצמו שהוא ככה איבד את זה.הוא העלה את נושא השיחה ואמר שהייתי להוטה לתשובות שעדיין אין לו, ושוב אמר שהוא "גרוע בדברים האלה".אמרתי לו שאני מבינה שאולי נפגע בעבר ושאולי קשה לו לבנות אמון ומבחינתי נמשיך ונזרום,והוא פשוט ענה "בכנות, במאה אחוז, זה אפלטוני".אחרי זה הוא הציע שנבלה את יום שבת ביחד בטיול...ובאמת ביום שבת נסענו לטייל ומכיוון שאנחנו עכשיו "רק ידידים" הוא סיפר לי שהוא פגש ערב קודם בחורה שהכיר באתר לפניי ודיבר איתה חודשיים. הוא אמר שהבהיר לה שיהיו רק ידידים ושהוא בכלל לא מחפש כרגע קשר. אחרי זה הוא אמר לי שקל להשיג דייט ראשון אבל לא פשוט להשיג דייט שני, ואני לא מבינה מה אני מפספסת... הוא באתר היכרויות, הוא פוגש בחורות, אבל הוא אומר לכולן שזו רק ידידות?! אז איך זה אמור להתקדם לדייט שני?
מאז השיחה שהוא התעצבן עלי אני מרגישה שהוא מנסה להקטין אותי עם הערות על המראה שלי או העבודה שלי, דברים שבחיים לא הייתי אומרת למישהו. ובכל זאת, הוא רוצה להיפגש ולשמור על קשר. היום הוא שוב "הכניס לי" וכבר לא יכולתי יותר ואמרתי לו שהוא פחדן וילדותי ולא רואה שהוא הורס בעצמו את הדברים הטובים שקורים לו! שהוא חושב שהוא "לא בחור כזה" אבל הוא כן ועודה כל מה שהוא מטיף נגדו! בתגובה הוא פשוט ניתק לי וחסם אותי בכל אמצעי תקשורת. ממש עצוב לי שבחור שעשה לי כל כך נעים וטוב התהפך ככה ואני בעיקר לא מבינה למה?
חשוב לציין שלא היה סקס עדיין, התמזמזנו אבל הרגשתי שזה עוד לא נכון ועצרתי אותו, ועכשיו אנחנו "רק ידידים" והוא טוען שלא נמשך אלי. חשוב לי לומר שהוא מעיד על עצמו שעבר התעללות רגשית מצד הוריו כנער, שסבל מחרדות קשות ואכילה רגשית ועד היום עוד יש לו קצת להוריד, כך שכשהוא מעיר לי על המשקל אני יכולה להעיר לו בדיוק את אותו הדבר...
האם יש לו בכלל רגשות כלפיי? הוא כ"כ מנסה" להכניס" לי שאני לא מבינה... האם מדובר בהרס עצמי שלו? האם הגזמתי עם מה שאמרתי ואני צריכה להתנצל?

היי ליטל,

אני שוקל ללכת לטיפול פסיכולוגי עקב עניינים מסוימים שגורמים לי משברים בחיים. בתוך כל הסיפור הזה יש לי דילמה, והיא שחלק מסוים ממה שתכננתי לדבר עליו עם הפסיכולוג (ולא הדבר המרכזי בהכרח...) יכול להוות עבירה פלילית. מבלי להרחיב, מדובר בסוג של התחזות מצדי. אני נוטה לחשוב שזה ממש לא מעניין את המשטרה, אבל אני חושש שזו עבירה פלילית שעברתי. למעשה, גם אם מדובר בעבירה פלילית החשש שלי הוא שאם אחשוף זאת לפסיכולוג הוא יילך לדווח למשטרה. חשוב לי לציין שאני בכלל לא בטוח שאכן מדובר בעבירה פלילית, ויכול להיות שאני ממש מגזים, אבל האם יש סיכוי כלשהו שהפסיכולוג ידווח למשטרה? היה סיפור לפני כמה שנים על אתיקה של פסיכולוגים אחרי שפסיכולוג דיווח על מעשה סדום שמטופל אצלו עשה, אבל מה שאני מדבר עליו הוא הרבה הרבה פחות מזה כמובן, אם בכלל יש משהו כאמור. אתמצת את שאלותיי: 1. מתי פסיכולוג חייב לדווח למשטרה על עניינים פליליים שצצו במסגרת הטיפול? נניח שאני עדין עובר את העבירה הפלילית הזו, שכאמור איני בטוח שמדובר בכלל בעבירה. 2. האם יש הבדל בעניין הזה בין פסיכולוג של הקופה לבין "רגיל"? אציין שהטיפול נועד למנוע ממני לעשות את המעשים שייתכן שהם אסורים (לא מסיבות משפטיות כמובן, אלא מסיבות של תיקון הנפש שלי).

תודה רבה.

שלום לכולם,
אני צריך עזרה.

אני מחפש מטפל שיעזור לי בבעיית חוסר ביטחון שמונעת ממני למצוא זוגיות.
אשמח להמלצות בהקדם.

תודה רבה,
שי

שלום,
יש לי פוביה מתיקנים.
לכן אני תוהה מה יכול להיות מקור הפחד, ההיגיון אומר לי שהם לא מסוכנים אבל התגובה מוכיחה לי משהו אחר לגמרי. אני כל הזמן חרדה, הסיוטים מונעים ממני לישון!
מה כבר יכולה להיות הסיבה לפוביה כל כך הזויה?

נשמע תנאי תמוהה, ביחוד שכל בר דעת בתחום מבין שמרכז הטיפול טמון במערכת יחסים והאמון בין המטפל למטופל תהליך ארוך, ביחוד לאדם שסובל מקשיים כמוני.
אז מה פתאום הדרך היחידה עבורי לקבל טיפול של פעמיים בשבוע אחרי שנתיים, יהיה לעבור לקלינקה ציבורית עם מטפל אחר ? או מעבר לטיפול פרטי.
הרי ההיתי אמור לצפות זאת בתור מטופל שאני אגלה על עצמי מה שלא רציתי לדעת ואבקש טיפול אינטנסיבי יותר ?
וכמובן שלא יכולתי שלא לצאת עם התחושה של כאילו הטיפול של פעמיים שבוע יבוא בא על חשבון אחרים

קשה לי לקבל את ההיגיון שבזה, אני מבין שקופת חולים לא אוהבת לשלם, אבל האבסורד שפגישות של פעמיים בשבוע אינם אומרות בהכרח שקופת חולים במצתבר תשלם יותר על הטיפולים שלי,
ובכלל יכול להיות שפעמיים בשבוע היו רק מאיצים את הטיפול שבין כה וכה נמשך....
ואם מכלילים את זה על כל המערכת בריאות הנפש בישראל, אולי זה היה חוסך למדינה בחיי אדם, כסף באישפוזים וצרכים של מטופלים אחרים שהיו יכולים לקבל את אותו המענה במקום....
ומי מחליט מתי יש הצדקה טיפולית ?
שהמטופל יודע לצעוק יותר, או רק שהוא בחוסר תפקוד ?

עוד יותר מכעיס אותי, שאני קורא באינטרנט באנגלית בפורטלים ופורמים בתחום הפסיכודינמי, ואני מגלה דווקא פגישות של פעמיים בשבוע זה לא בקשה מופרכת, ולמעשה זה די נפוץ בעולם הפסיכודינמי,
ויש הטוענים שפגישות של פעם בשבוע הינם רק לנוחות של קופות החולים/חב' ביטוח, פסיכולוגים, ולא לתהליך הטיפולי כשלעצמו.
וגם כמובן שנשלל ממני לראות את המטפלת שלי פעם נוספת בשבוע אפילו באופן פרטי, או בתעריף מוגבר, אופצייה שההיתי מוכן לה....

אז אני חושב לעצמי בצורה היפותתית שאם ההיתי יודע בתחילת הטיפול מה שאני יודע עכשיו, אולי מלכתחילה הייתי פונה לטיפול פרטי,
אך ברור שלא הייתי יכול לדעת זאת לפני, ובתור חייל קרבי משוחרר טרי מהצבא (כשהתחלתי את הטיפול)
לדעתי אין הרבה שהיו מתחייבים לטיפול פסיכולוגי פרטי ועוד בפעם הראשונה בחייהם, ללא סביבה תומכת, ושהם לא יודעים "בכלל למה הם נכנסים", "ורק בקושי מעיזים להתנסות."

ולדעתי שקופת החולים מאשימה אותי שאם אקבל טיפול של פעמיים בשבוע זה יבוא על חשבון מטופלים אחרים,
זה חוצפה או נבזות, ובגדר הסחת דעת, ותירוץ לכסות על הכשלים והלקויות של המערכת - ומנותק מלהיות הוגן.

נכון אולי הפחד הזה "מתקרת זכוכית" ושאני מתנוון ושהחיים זולגים לי מהידיים הוא השלכה ולא פחד ראציונלי,
וגם להיפגש פעם בשבוע זה אפקטיבי, אבל כרגע זה ההרגשה שלי, שאני הולך איתה יום יום לעבודה ולישון, ומעיקה עליי.
פרט שמצדיק התייחסות....

אני מתנצל על הפוסטהארוך כל כך,
תודה אם החזקתם מעמד עד כה, אני ממש מעריך את זה....
מעניין אותי לשמוע האם עוד מישהו נתקל באטימות כזו של הקופות חולים עם "הרפורמה "החדשה בתחום בריאות הנפש ?
אני מאוד מתוסכל, ולא יכול שלא להרגיש כמו ששמו לי רגל, ואני משלם מחיר על "טעות" שבחרתי לקבל טיפול דרך הרפורמה ולא בצורה פרטית שלא יכולתי לצפות.

והשורה התחתונה בעצם היא שאם אני ארצה טיפול פסיכודינמי פעמיים בשבוע אצטרך להתחיל מחדש, עם מטפל/ת אחר/ה באופן פרטי או בקליניקה ציבורית,
"כאילו שנתיים הלכו לפח"...

שלום אני בחור בן 24, אשר נמצא בטיפול פיסכודינמי פרטי בהסדר של אחת מקופות החולים עם מטפלת איתה אני נפגש פעם בשבוע מידי כשנתיים...
ויש לי חוויה מתסכלת עם קופת חולים שלהרגשתי פשוט שמה רגל"

בכל אופן הצלחתי להתמיד עם הטיפול במשך תקופה שכזאת, אפילו שלא היה פשוט עבורי ועדיין לא, ושבהתחלה ההיתי סקפטי...

וגיליתי על עצמי הרבה בשנתיים הללו...
והגעתי לידי תבונות ומסקנות נפשיות בזכות הליווי שלה, ועבודה פנימית בין המפגשים, אבל תמיד זה היה בצורה עצמאית ולא שהיא "שתלה לי"

היא פחות ממליצה לחפש או להתקבע על איבחונים כאלה ואחרים "שרק באים לתייג" ולא להגדיר את עצמי על פי תוויות כאלו ואחרות...
אבל שזה היא חשוב שלי לי כחלק מהתהליך רק אז היא חשפה את ההאבחנה שלה תמיד בעדינות
אבל יותר היא הכוווינה אותי יותר לגלות בעצמי, או שזרמה איתי כשניסתי לעבוד על האינטואיצייה שלי.
בכל אופן ההיתי מעלה השערות ותובנות
והיא בד"כ והייתה מסכימה איתי או, "שלא שוללת שזה כיוון אפשרי"

תובנות כמו: שאני סובל מפוסט טראומה מורכבת מהילדות מגיל מאוד מוקדם, עקב גדילה בבית עם הורים עם הפרעה נרקיסיסטית, או עם קווי אישיות כאלו, שהותירו בי צלקת עמוקה...
שנים של גימגום שלא ידעתי לקשר מאיפה הגיע ועד כמה הוא ריגשי, ואותו דבר לגבי אכילה ריגישית ועודף משקל מהילדות, דימוי עצמי נמוך, ושנאה עצמית, "תחושה של להיות פגום מהשורש"
פחד מאינטמיות וקושי בלתת אמון כלפי נשים ובני אדם בכלל, חרדה חברתית, קושי בליצור קשר עין, ריקנות וחוסר משמעות, דיאסוסיאצייה, יחסי אהבה ושנאה עם התבודדות, פחד מדחייה וביקורת,
קווי אישיות סכיזואידים, עצמאיות יתר והימענות מתלותיות, בושה רעילה, מחשבות פנטסטיות על מוות, וקצת מחשבות אובדניות על קצה המזלג, (לא שאף פעם ההיתי קרוב - אך לולא - הטיפול מי יודע מה היה קורה) וכו'....
ואפשר גם לציין שלא ההיתי בזוגיות מימיי, חשק מיני מאוד נמוך, ולא "קובנציונלי שגם כמובן השפיע על הדימוי העצמי שלי"...
אי אפשר להכחיש שאלו פוגעים ברמת חיים, ותיפקוד, ובבריאות הנפשית שלי.
ולעיתים הטיפול הביא למודעות אך החמיר את הכל, שלב נורמלי בטיפוך שאני מקבל

ואבל הסיבה שאני מלאה אותכם בכל זה, כיוון שרציתי לשמוע את חוות דעתכם, עצות ואולי חצי נחמה אם מישהו חווה חוויה דומה לגבי ההמשך -

עלתה לי תהייה במהלך הטיפול שהעזתי לבטא רק בשבועות האחרונים, והיא האם בכלל פגישה של פעם בשבוע יכולה להספיק כדי "לעבוד על" וליצור אינטימיות בטיפול, ובוודאי ביחוד שזה אחד מהקשיים שאיתם אני מנסה להתמודד,
ובכלל איך והאם ניתן לעשות עבודה משמעותית על טראומה כה עמוקה שמתעוררת לי מחדש מידי יום ויום, (אני עדיין חי אצל ההורים ואף עובד איתם באינטנסיביות בעסק משפחתי - בעצם עם אות האנשים אשר גרמו לי לטראומה)
ואיך אפשר לחקור לעומק נושאים שההיתי רוצה לדבר עליהם ואני לא מספיק במשבצת של פעם בשבוע....

אמרתי למטפלת שלי שמרגיש לי שיצרתי לעצמי בצורה אבסורדית "איזור נוחות חדש" של לבוא פעם בשבוע לדבר עם נושאים שהכנתי מראש וכמעט לא להצליח ליצור קשר עין עם המטפלת שלי, מרוב בושה (עוד אחד מהקשיים שלי)
"ובעצם פשוט להקיא את הבעיות שלי לחלל האוויר" ...
ואולי פעם בשבוע זה במסגרת "תקרת זכוכית" להתקדמות עבורי שאולי שאני לא אצליח לשבור את התקרה שבכלל מנוונת אותי ולא רק תוקעת....

המטפלת שלי שלמדתי כן להעריך ולהוקיר תודה, ולהתמסר לטיפול - (שמראש ללכת לטיפול עבורי לא היה מובן לי מאליו, ובטח לא לרכוש אמון לאף אחד או ביחוד לאישה לאחר הילדות עם אמא שלי)
היא הציעה (או יותר נכון דובבה אותי) שאולי אני מתכוון שההיתי רוצה להיפגש פעמיים בשבוע...
וזה אכן סיקרן אותי והפחיד אותי ביחד ללכת על זה, להודות בזה שאולי אני יותר תלותי ממה שחשבתי ומתיימר, אבל בכל מקרה אמרתי לעצמי אפילו שלא היה לי קל:
"לעזאזל עם זה", מספיק עם המגננות "ולמה לא לנסות לשבור עוד אזור נוחות ? במטרה להתקדם בטיפול"

אז סיכמתי עם המטפלת שזה מה שאני רוצה, וביקשתי ממנה שתנסה לברר ולראות בשבעות הקרובים איך זה מסתדר לה מבחינת שעות ביומן פגישות.
ולתומי ולא חשבתי לעצמי שדווקא קופת החולים "תשים לי רגל."
כמה שבועות אחרי, הפסיכולוגית שלי הצטערה לספר לי שאף על פי שכבר שיצא לה בעבר לקבל מטופלים פעמיים בשבוע, קופת חולים מטילה "וטו" חד משמעי בגלל הרפורמה החדשה,
ולא מאשרת טיפול של יותר מפעם בשבוע - אפילו לא בצורה פרטית או בתעריף מוגבר !

כי אז זה לא יהיה "אתי" מבחינת ההמחוייבות בין המטפלת - לקופת החולים...
(וזה אולי נאיבי להגיד, אבל עם כבר מדברים על "אתיקה" אז למה לא לתת לבעל/ת המקצוע את שיקול הדעת ?
הרי יש סיבה טובה למה אני נפגש איתה כבר שנתיים בהשתתפות של קופת חולים.)

בכל אופן התאכזבתי קשות מהמערכת ולקבל את הבשורה הזאת, ואני עם תיסכול ומועקה שמלווים אותי מאז...
חשוב להגיד שהכעס שלי הוא לא על המטפלת שרק ניסתה לעזור "אף על פי שאולי היא השלתה אותי", הרי זה לא במזיד, וכמובן שאין לה באמת סיבה לעשות כן, והיא לא ידעה באותו רגע.
והרי וכבר יצא לה לקבל מטופלים פעמיים בשבוע, בעבר...

הכעס של הוא על הקופת חולים ו"הרפורמה"
מרגיש לי כמו ניבזות, בורות, וצרות עין מצד קופת החולים.
ששמות לי רגל

הסיבות שקבילתי מהמטפלת שלי למה הקופה מסרבת, הם בסגנון שקופת חולים רואה את זה בסגנון של:
זה שאני רוצה להיפגש פעמיים שבוע רק כדי "לפתח את עצמי" זה נחמד והכול, (המטפלת שלי: "באמת מאמינה באמת ובתמים שכל אחד צריך"),
אבל מבחינת קופת חולים אין "הצדקה טיפולית לזה", והמצב הנפשי שלי אינו בגדר "חירום", וההיתי צריך לחפש את המענה שלי דרך טיפול פרטי.
ואם ההיתי צריך טיפול חירום שכזה ההיתי צריך לקבל אותו מלכתחילה בקלינקה ציבורית, ולא בקליניקה בהסדר.

ראו בבקשה חלק 2

אני רוצה להתחיל טיפול ואני מקווה שיקבלו אותי. בלי שום קשר אבא שלי חולה מאוד ואימא עצבנית כולם מנסים להוציא עלי את התסכולים בלי שאני רבה להיפך אני מנסה לעזור לאימא כמה שיותר אבל האחיות שלי מתוסכלות גם מזה שאני הולכת לטיפול וגם מהמצב של אבא את כל התסכולים תמיד מוציאים עלי וזה מאוד מעליב אני יושבת ובוכה אני כבר כל כך רוצה להתחיל את הטיפול אבל עד שיקבעו לי תור כואב לי שהמשפחה חושבת עלי דברים לא טובים רק בגלל שאני רוצה טיפול נפשי גם לי קשה עם אבא ואני מבינה את אימא ואת האחיות שלי שכואב להם על אבא אבל זה מעליב שבכוונה הם מחפשים אותי. אני משתדלת לא לענות ולא לריב איתם כואב לי המצב הזה נכון שאני גרה עם ההורים ולא הם אבל הם גם כועסים שאני הולכת לטיפול ומוציאים את התסכולים עלי בגלל אבא שלי במיוחד האחיות שלי המצב של אימא שלי לא כל כך טוב ועצבנית בגלל אבא כמה שאני מנסה לעזור היא מנסה לריב למרות שאני לא עונה לאף אחד אני לא עונה אני יושבת בחדר עד הטיפול מה לעשות? זה כואב ומעליב ובאמת עם זה ככה אני כבר לא יודעת עם באמת כדאי לי להתחיל טיפול הם כל כך לחוצים מזה וגם בגלל אבא הם נגד טיפולים אני פגועה מה עושים?

תודה על המענה המהיר.
זאת בדיוק הבעיה, לשתף את המטפלת!
לא מרגיש לי נוח!
לכן אני דוחה את הנושא ומדברת על דברים ליד.
מרגיש מאוד רע ותקוע, אבל לא מרגישה שיכולה לשתף אותה!

מה עושים?

היי, אני בטיפול פסיכולוגי כחצי שנה. אני מחבבת את המטפל ולמדתי לסמוך עליו, למרות שזה לא היה פשוט לי. במהלך הטיפול עלה נושא של התעללות מינית שחוויתי לפני שנים רבות. אציין, שלא זו הסיבה שהגעתי לטיפול, הגעתי מסיבה שונה והנושא הזה צף במהלך הטיפול. מעולם לא דיברתי על הנושא עם איש בעבר. וזה נושא שלא פשוט לי לשוחח עליו. המטפל רוצה שנמשיך לדון בנושא, הוא משאיר זאת לבחירתי והוא לא לוחץ עליי לעשות זאת. ואני מאוד מתלבטת האם להיכנס לזה או שהזמן עדיין לא מתאים. כי זה מאוד לא נעים לי לדבר על כך. אבל אני משערת שזה נושא שתמיד יהיה לי קשה לשוחח עליו, השאלה היא האם לדחות את הנגיעה בתחום, או לנסות וכן לדבר על זה.
מה דעתך? מודה לך מקרב לך.

יש לי פסיכולוגית כבר שנתיים . לפעמים אנחנו נפגשות פעם בשבוע ולפעמים תדירות נמוכה יותר בהתאם לבקשתי . בשבועיים האחרונים נאלצתי לבטל את הפגישות בשל מצב רפואי של ילדי . ציפיתי (ואולי טעיתי) לקבל הודעה בסגנון מה נשמע ? הכל בסדר ? ואת האמת לא קיבלתי .
אני כל כך מאוכזבת אני הרגשתי שבנינו יחד מערכת יחסים תומכת , כתף להישען עליה . וכאילו אני מרגישה שזה התאים לה שבטלתי את הפגישות .. מה שנותן לי להרגיש שכנראה בזבזתי את זמנה בפגישות שלנו .
אני כל כך נעלבת ואני באמת תוהה אולי אני מגזימה ? למרות ששוב בהרגשה שלי ציפיתי ממנה להתעניינות .
האם אני מגזימה ?