פורום טיפול נפשי

שלום,

רציתי להתייעץ בנוגע לחברה קרובה שלי מזה שנים.
מאז שאני מכירה אותה, ובעיקר מהגיל בו הייתה צריכה להחליט החלטות רציניות יותר בחיים (בגרויות, שחרור מהצבא וכו') היא נכנסה לחרדות, בכי, ולא תיפקדה כמו שצריך, והייתה תלותית ו'נזקקת'. היה עבר אלים מצד אביה. גם חרדתי ופרנואידי. וכועסת מאד על 'אדישות' מצד אימה.
מאד 'ילדותית' באופיה. היא לא הצליחה להשיג קשרי חברות יציבים, זוגיות שרצתה כל כך, עבודה שהיא שלמה איתה, ובגיל מבוגר יחסית הביאה ילדה לבד, מתוך החשש לפספס את ההזדמנות ומלחצים סביבתיים.

בעבר הצעתי לה לשקול טיפול תרופתי ותמיד התנגדה והתרחקה מתוך חשש שאני מעוניינת 'להרעיל' אותה.
היא הייתה בעבר בשיחות, חלקן עם פסיכולוגים וחלקן עם יועצים מהתחום. חלקם ויתרו עליה, עד שלא תיקח תרופות..

היום כאמא היא אוהבת את הבת שלה אך חרדתית מאד כלפיה, ובכללי חשה תמיד קורבן ופספוס (שאין לה חיים יפים כמו לכולם ושאף אחד לא מבין מה היא עוברת), לא מתמודדת עם הילדה, נעזרת אך ורק באמא שלה והמון, כי לא סומכת על אחרים ויש לה מעט הכנסה, ומאידך היא אלימה כלפי האמא (מילולית בד"כ, מול הילדה) כי היא חייבת שליטה וקשה לה שהיא עושה משהו לא כרצונה, ובוכה מול הבת כמעט כל יום (בד"כ כחלק מפאניקה - למשל אם הקיאה או אם קשה לה עצמה), אומרת מילים קשות לאמא שלה לידה ("את שונאת אותה").
הבת שלה נכנסה לגן פעם ראשונה וכבר אלימה כלפי ילדים וכן כלפי האמא.

אני אבודה כי מרגישה שחייבת לעשות משהו, אם לא בשבילה אז לפחות בשביל הבת. היא עדיין לא מוכנה לקחת שום תרופה ואני מנסה לרמוז לה שהילדה עלול להיפגע קשות. אין לי הרבה הזדמנויות לראות אותה אבל קשה להיות לידה כי היא בוכה וצורחת יחסית הרבה לגילה, ולא מתחברת כל כך.

מה ניתן לעשות במצב כזה שבן אדם מסרב? היא סיימה עכשיו עם מטפלת שהמליצה לה להמשיך טיפול ואני מקווה שהיא לא תוותר מסיבה כלכלית.

המון תודה מראש.

שלום.

הבן שלי בחופשת שחרור מהצבא היום.
בעבר עלה אצלו נושא של חרדות בערך בגיל 12, מאז עם תמיכה שלנו נראה שהמצב השתפר והוא התמודד עם זה יפה. סיים לימודים עשה בגרויות והתגייס לשירות קרבי.
בשיחה איתו הוא מספר לי דברים שהסתיר כבר מעל כשנה. הוא עדיין מתמודד עם החרדות ויש לו שאלות קיומיות על משמעות החיים, דבר שקשור גם במחשבות אובדניות לפעמים. הוא גם מספר לי שניסה (פעם אחת) סמים קלים ( "עוגיה?") לדבריו זה עשה לו קצת טוב לאותו רגע אבל מאז חזרו החרדות והלחץ שוב.
היום הוא מתמודד עם חרדה שמשפיעה עליו לעיתים גם פיזית: הזעה ,בחילות בעיה לישון , ודאגת יתר.

אני שמחה ששיתף אותי, אך לא יודעת מה לעשות.
כיצד יש לטפל?

איך אפשר לפתח חשיבה חיובית ולא כל הזמן להתעסק במחשבות מדכאות ושליליות?
תודה
בברכה
תמי

אמי חלתה לפני שנה, אני רווקה, האחים שלי נשואים,אני חושבת שפתחתי חרדת נטישה,אני פוחדת שחס וחלילה עם יקרה משהו אשאר לבד אני מטופלת אצל פסיכיאטור אבל רוצה לעזור לעצמי בעצמי לבד איך אדע מה לעשות ואיך לשפר את מצב הרוח שלי הנפשי שלי לבד?
בברכה,
תמי

התחלתי טיפול פסיכולוגי לפני שנתיים בעקבות דיכאון . הפגישות היו על תקן שבועי . לא היה קל אבל הדיכאון חלף לו והפסקנו טיפול. לא מזמן חידשתי את הפגישות כי אני מרגישה שהן עושות לי טוב לנפש ואני מרגישה שהן משמשות לי כרשת ביטחון ואת האמת אני לא רוצה להפסיק.

המטפל שלי מאמין בטיפול cbt כך שלפעמים אני חשה לא בנוח שאני שם .

האם זו התמכרות ? האם נכון להמשיך טיפול גם שאין בעיה קונקרטית ?

שלום,
אני סובלת מדיכאון ומחרדות.
בחודשים האחרונים אני ממש מתקשה לישון, בלילות שאני נרדמת זה לשעות בודדות ובדרך כלל בליווי סיוטים.
חוסר השינה משפיעה מאוד על התפקוד שלי, אני עייפה בשעות היום ומתקשה להתרכז.
מה אני יכולה לעשות?

שלום,
לא מזמן חזרתי מטיפול אצל הפסיכולוגית שלי
והיה רגע שדיברנו על עניין כואב ומכעיס כאחד...
נתנו פרשנויות וניתחנו את הרגשות והמחשבות וכשהפסיכולוגית שלי סיימה לדבר פתאום הייתה שתיקה לכמה רגעים ואז פשוט התחלתי לצחוק .
ממש צחקתי משום מקום על שום דבר .
הרגשתי צורך לצחוק.
זו לא פעם ראשונה שלפתע אני מתחיל לצחוק בטיפול .
היא שאלה אותי למה אני צוחק ולא ידעתי לענות .
פשוט לא יודע...
אני מנסה להבין מה גרם לי לצחוק באותם הפעמים ...
כזה צחוק מתגלגל כאילו שסיפרו לי בדיחה ...
מה יכול לגרום למטופל לצחוק כך בטיפול ?

תודה
ויום נעים

היי
רציתי דעת איך מתבטא אוטיזם אצל נשים?

שלום ליטל:
אז ככה אני נמצא בטיפול קרוב לחצי שנה,
הבעיה היא שאינני מצליח לדבר במהלך כל הפגישה.
הפגישה מתחילה ואני מרגיש כאילו הגוף שלי נכנס לסוג של ״טרנס״ ופשוט מסרב לשתף פעולה, אינני מצליח להוציא אף לא מילה אחת.
העיניים שלי לא מצליחות ליצור קשר עם העיניים של המטפל, בתוך תוכי אני מתאמץ בכל הכוחות שלי מה שגורם לי להתשה פיזית.
אני רוצה לספר, לשתף את המטפל אבל נראה כאילו הגוף שלי לא מוכן לשתף איתי פעולה.
המטפל ניסה הכל: תקשורת דרך הפלאפון, מכתב אבל משהו לא מצליח לשחרר.
מרגיש כאילו הגוף שלי קשור והקשירה רק מתהדקת סביבו, אני לא יודע מה אני יכול לעשות.
האם המטפל הוא הבעיה או אני?

בילדותי עברתי פגיעה מינית מתמשכת וטופלתי לפני כ 5 שנים בערך עם פסיכולוגית מנוסה
בזמנו הרגשתי שהיא ממש עזרה לי אך היום אני כבר שנה פלוס מינוס מרגישה כמה מחסומים בחיים האישיים שלי וגם המקצועיים ואני מרגישה רייקה מבפנים
רוב היום אני שורפת על הטלפון או המחשב ולא מצליחה להניע את עצמי לעשות דברים שאני רוצה לעשות בתחום המקצועי
השאלה שלי האם אני יכולה למצוא מטפלת שתוכל לעזור לי בכל התחומים גם בטראומה מהילדות וגם כיום במחסומים המקצועיים שיש לי (שאני בכלל לא בטוחה שזה קשור אחד לשני)


תודה רבה

היי ליטל,
אני לא שמנה ואף פעם לא הייתי, לפחות בעיניי אחרים.
אני נגעלת להסתכל על עצמי במראה, בוכה שאני עולה במשקל ואז הולכת לאוכל עוד.
אני יודעת שמה שאני עושה זה לא בריא, אבל אני מרגישה שאני כן יכולה לשלוט על המצב בעזרת הקאה.
אני יודעת שזה לא תקין ואפילו מזיק, אבל אני לא עושה את זה תמיד אך לעיתים די קרובות, תלוי באיזה תקופה אני נמצאת מבחינת נפשית (אני סובלת מחרדות ודיכאון תפקודי) אני מרגישה בשליטה על מה שיוצא אבל לא על מה שנכנס.
את חושבת שפתחתי הפרעת אכילה?

היי, אני בת 21 ומאז שאני זוכרת את עצמי (לפחות מגיל 14) אני חי בדיכאון,הפרעות אכילה, חרדות וכל מיני 'מתנות'
רק לארונה התחלתי לטפל בזה רציני..
אני מרגישה שכל החיים אני במן מאניה דפרסיה רק שאצלי בשונה ממה שקראתי על זה שזה קיצוני בטירוף המצבי רוח וזה הולך יותר לפי תקופות
אצלי זה מתבטא יותר בדברים קטנים- אני ב'היי' על משהו מסוים וזה יכל להיות כל דבר הכי מפגר וקטן או הכי גדול ומשמעותי
ובראש שלי זה הדבר הכי טוב שקרה לי, הכל בהקשר הולך להיות פשוט מושלם לגביו, אני בטוח אצליח, יהיה לי כיף, יהיה לי טוב ועוד מחשבות כאלה ואחרות ואז אחרי כלום זמן,זה יכל להיות פחות מיום וגם סביב השבוע ויותר פתאום הכל יורד לי,פתאום אני בדאון מטורף ובמחשבות שליליות.
זה גם יכל לקרות בלי קשר לכלום סתם פתאום דאון מטורף אחרי ובלי היי מטורף לפני.. זה גם מתבטא ברגשות כלפי אנשים ופשוט בכל דבר!
קווה שהצלחת להבין ואשמח לדעת האם גם זה נכנס בתוך ההגדרה של מאניה דפרסיה?
כלכך קשה וזה מרגיש שכל החיים של נדפקו בגלל זה ואם משהו לא ישתנה בעתיד המידי אני םשוט לא אגיע לשום מקום בחיים ולא אוכל לעשות כלום בחיים

שלום אנסה לעשות זאת בקצרה. כיום אני בת 37 אם מאושרת לקטן בן 8 חודשים.תמיד אבל תמיד הרגשתי שאני לא מרוצה לא אוהבת לא מקבלת את הגוף שלי "עסיסית" סקסית" אישה" כך מגדירים אותי כל החיים. בקיצור אני מלאה ותמיד הייתי.עם הזמן נהייתי מאמנת כושר ובדימוי עצמי זה שינה קצת משהו...אבל לפעמים זה חזר לאותה דפיקות. נכון הגוף שלי נהיה מוצק חטוב אבל עדיין הייתי מלאה, בעניי אנשים יש לי גוף יפה וסקסי ומוצק.אבל לא אני רוצה רציתי להיראות מגיל נערות,בעניי אישה צריכה. להיראות עדינה רזה ואף קצת שברירית במראה.לא מנטלית . ואני חזקה פיזית גדולה סוסה ואני גבוהה..את זה דווקא אני אוהבת. אני מציינת שגדלתי תמיד באווירה כיפית בבית ואף פעם לא דיברו על זה במשפחה על משקל עודף ..זה בכלל לא היה נושא חשוב ביניהם ולא הבינו מאיפה זה באמת לי האובססיה על המשקל שלי.מנש הייתי בוכה בחדר אם יום אחד הייתי מרגישה רע.ועד היום זה קורה.בוכה על איך שאני נראית ואיך שהייתי רוצה כל חיי להיראות .ועכשיו תוסיפו 10 קילוגרמים מהלידה.
אני לא מבינה דבר אחד : למה אם זה כל החיים מפריע לי למה אף פעם לא הצלחתי לעשות משהו בנדון?
תמיד זיגזגתי התפריטים תזונתיים שנתנו לי,אין לי משמעת עצמית, אני מוותרת בקלות כשקשה, אני כבר רואה איזה דרך ארוכה מוותרת.לא אוהבת לבשל, אין לי חשק לספורט כי מהלידה אני קצת מוגבלת בסוג הפעילות .לא יכולה לקפוץ כמו פעם בגלל הגב ..וזה מה שהכי אהבתי לעשות.לרקוד ולקפוץ.על זה מאוד מדכא אותי.אין לי מוטיבציה לכלום.ואני בן אדם מאוד אוהב את החיים..יצירתי...אוהב את האנשים ...אבל אם בטעות אומרים לי "אז מה אם את מלאה זה יפה" או כמו שאמרו לי לא מזמן עם חיוך,"נו בינינו את אף לא היית שק עצמות" זה יכול לדכא אותי ברמות ואני יכולה לפתח "סינטה" לאותו בן אדם.חא אלייך אליו פעם הבאה זו הכוונה.
למה בן אדם( אני) מכתר שנים על הגוף שלו ורוצה ובוכה לשנות אותו כרוצונו עד כמה שאפשר (במיוחד שיש לי את הכלים בתור מאמנת) מצד שני סותר את עצמו ולא עושה כלום בכדי לשפר את זה ! ? איפה ההגיון ? למה אני לא מצליחה להתניע ..אני עצלנית פי שתיים ממה שהייתי.אני מתביישת לחזור לאמן במכון כי בוחנים אותי כל הזמן .ואני תמיד הולכת אף למעלה אבל בתוך תוכי אני לא מרגישה טוב עם עצמי בכלל. זה מבייש אותי לאמן ,נהייתי כבדה, מתקשה לבצע תרגילים מסויימים בביסיים ועם זאת יש מאמנת אחת שילדה פעמיים והיא רזה רזה מקל נראית טוב מלידה ללידה. וכל הזמן אומרים לי: נו מה לעשות את ואני לא אירמה (שם בדוי כמובן) וזה צובט לי.ברור שהיא ואני שונות מבנית.אבל עדיין כואב לי שאני ככה בטטה.קשה לי לחזור לעבוד. אני לא החזקה והתותחית שהייתי.אני מרגישה רע.ומיגמ פעם אומרת לעצמי ,בריאות הכי חשובה ואת נראית מעולה! יש לך הן מדהים וההריון היה מדהים הכל טוב! דיי לראות שחור.
למה קשה לי כל כך לתקן משהו שאני מאוד רוצה לתקן?למה אני לא עוד. וזהו.אני בוכה בוכה שאני שמנה ואוכל שוקולד באותו רגע.זה לא מסתדר לי,אני אמורה לקום חלשים לזה קץ ולהתחית לזוז ולאעול בריא אבל אין לי שום חשק מוטיבציה.אשמצ לעזרה.

שלום..
אני חושב שאני משתגע, אני מרגיש שאני לא מצליח לשלוט במחשבות שלי.
אני בקושי ישן כי המחשבות לא מאפשרות,
אני מרגיש את הדופק שלי דוהר כמעט במהלך כל היום!
אני כבר לא יכול.. זה נמשך קרוב לשנה וזה רק מחריף מיום ליום.
מה קורה לי?

היי,
אני מרגישה שאני מזוכיסטית!
כל היום רק ״מגלגלת״ בראש את כל התרחישים והדברים הרעים שקרו לי ויראו לי בעתיד, כל מקרה רע שקרה לי במהלך החיים, כל תרחיש שיקרה ויחזור על עצמו. כל התקף חרדה, כל פגיעה שלי באחר, הרצון לפגוע בעצמי (שמתחזק כל שנייה שחולפת)!
אני משחזרת את הכל!! חייה כל שנייה מחדש, גל עצום של רגשות שליליים מציפים אותי עד שנגמרים לי הכוחות.
למה זה קורה לי??
למה אני עושה את זה לעצמי???
אני יודעת שזה מחשבות, ואני באמת מנסה להעלים אותן! אבל הן חזקות ממני.
אני עייפה מתחושת הרדיפה של העבר,
ההתנגדות למחשבות האלה גובה מחיר עצום.
אני כל הזמן עייפה, חסרת מוטיבציה כמובן, איך זה הגיוני שתהיה לי מוטיבציה אם כל מה שאני מרגישה הוא שלילי, שחור, ואפל.
אני בקושי קמה בבוקר, לא מוצאת את הכוחות לצאת ולהכיר אנשים (למה? אני גם ככה אפגע בהם או שהם יפגעו בי), אני רק רוצה לכבות את ״האור״ הגדול ולהישכח.
קשה לי להתנגד, השליליות של העבר רודפת אותי- אני רואה, שומעת ומרגישה אותה מחזקת את האחיזה שלה בגרון שלי. אין לי אוויר! אולי זה הזמן שלי לשחרר, לוותר, לתת להן לנצח.
זה לא מרגיש שווה את המאמץ...