נמאס לי להיות אדם כאוב. בחיים שלי ידעתי מצבים מסובכים ומסוכנים. הנפש שלי עברה דברים מזעזעים וקשים שהשפיעו לי על ההתנהגות ועל החיים עצמם. אמא שלי לא מובנת לי.
אני לא יודעת אם היא רעה או טובה. אני לא מבינה את
הצד שלה. לא מבינה שום דבר בה. לא מצליחה לזהות
איך היא מסוגלת להיות בנאדם כלכך מתוסבך מחד ונורמטיבי מאידך. ההתפרצויות שלה חולניות ואין עוררין על כך.
יש בי תהיות, האם התנהגותה נובעת מטוב אינסופי או מרוע אינסופי. מה שבטוח שבעניינה ובעניין התחושות שלה כלפיי זה הכל או כלום. מצד אחד היא נותנת לי סימנים שהיא כביכול אוהבת אותי ודואגת לי ורוצה בטובתי, מצד שני היא מתנהגת אליי בכזאת שאט נפש, ממש לא סובלת אותי, מכאיבה לי בנקודות הכי כואבות מתוך עיוורון מוחלט לפגיעה או כוונה מוחלטת לפגוע. אני לא מסוגלת להבין אם היא מסכנה או מסוכנת. וישנו אבי. איש רע את זה אני יודעת בוודאות. איש אכזרי במיוחד, מהפסיכופתים האמיתיים של העולם הזה. אין לי עניין באיש הלקוי מוסרית הזה, ולכן אני לא מסוגלת להקדיש ולו שנייה מזמני/כוחי בהתעמקות מדוע הפך לכזה. מה שבוודאות אני יודעת, שגילויי הרוע שחוויתי מצידו היו רעים באינסוף אחוז. אני נפצעתי ונפגעתי והצטלקתי ממנו פעמים רבות, באופן קיצוני והרסני בתקופת התיכון. בגלל הבטחות שווא, הוטעיתי בסוף החטיבה שלא אלמד בבית הספר יותר, הבטחה שהשאירה אותי עם ציונים גרועים שנייה לפני התיכון. התיכון לא היה לי קל. התמודדתי עם בעיות הורמונליות ספק גנטיות ספק כתוצר מרכבת ההרים הנפשית ביחסים הקלוקלים עם אמי. למדתי שמסע אחרי האמת המלאה והמדויקת הוא כמעט בלתי אפשרי. מלבד החושים שלי והאינטואיציה שלי, אין לי באמת דרך ודאית לדעת איך ולמה הכל קרה, בעיקר בשל המסרים הסותרים שאני מקבלת על ימין ועל שמאל בבית המשוגע הזה. יש לי קשיים תפקודיים
שמתחילים בחוסר אנרגיה והמון עכבות מפה עד להודעה חדשה, חלקם מבוססי מציאות וחלקם מבוססי טראומה/מנגנוני הגנה/עניינים של הנפש שיכולתי להבינם בצורה הראויה לכך
מושגת מידי. זה קשה ועמוק ושוב, אינטואיציה עובדת ועובדת טוב, אך חוקי המשחק משתנים כאשר הסביבה מטעה ומעוותת מלכתחילה, וכן נעלמת תחושת הביטחון ונכנסת
אי הוודאות לדברים הכי פשוטים קטנים בסיסיים וברורים שיש.
אמא שלי פוגעת בי בין אם במודע/לא במודע/בכוונה תחילה.
אבי ואחיותיי פוגעים בי בכוונה תחילה. כאשר אני נעדרת
מצב תפקודי תקין יומיומי על מנת להתחיל חיים כראוי,
והסיבה שהגעתי למצב הזה תלויה באופן ישיר בתלאות הנפש והגוף שבני משפחתי הביולוגית עוללו לי, אני נותרת חסרת
אונים כמעט לגמרי. האופציה היחידה שיש לי היא להיעזר באימי, קצרת הרוח, הסבלנות, היציבות הנפשית או טוב הלב
(ראה מסכנה או מסוכנת) ואני מנסה להיאחז בתמיכתה
גם במחירים נפשיים ותדמיתיים קשים מאוד. מצבי הוא תוצר של האנשים הרעים שמטילים את צילם ומדכאים את ליבי בשפע גילויי רוע חוזרים ונשנים שרוצחים את נפשי ומתירים אותי לדמם דמעות כאב מתוך עומקי נפשי. הכנות והפגיעות שלי הם לא מצב של בחירה, הם מצב בלית ברירה, המוח שלי מתוסכל מחוסר הבנה של המצב ביחד עם הלב שלי שפשוט כואב ועצוב. במצב כזה הקשב שלי אינו פנוי לקלוט ולהפנים כיצד בדיוק ראוי להתנהג, לדבר ולהגיב למידע שאני קולטת מהסביבה האנושית בקרבתי. אני מותשת ועייפה, מתקשה להקדים את האנשים שרוצים ברעתי ולנטרל את השפעתם על נפשי. אני הופכת לרגישה מאין כמותי, חסרת נשק בשדה הקרב. לא יודעת כיצד להרים את ראשי.
.jpg)
