פורום טיפול נפשי

הייתה לי זוגיות שנגמרה לפני שנתיים אחרי אהבה גדולה ומריבות גדולות גם כן ובעיקר מערכת יחסים שעשתה לי רע והורידה אותי למטה. 9 חודשים לאחר מכן נכנסתי לקשר הבא שהראש שלי עוד לא נקי. עברה מעל שנה בזוגיות והיינו אמורים לעבור לגור ביחד. לפני שבועיים החלטתי לסיים את הקשר בגלל שהרגשתי שזה לא זה עם הבחור הנוכחי ואני לא שלמה עם צעד כזה גדול (בעיקר הרגשתי שאין אהבה גדולה מהצד שלי) עכשיו אני מרגישה חלל עצום והבחור הקודם עוד בראש שלי משום מה (הוא בקשר) אני לא מסוגלת להשלים עם העבר וקשה לי לפרגן. אני חוששת שלא אצליח להתאהב ולהיפתח ככה יותר. ממש אובדת עצות.

שלום ליטל יקרה,
איבדתי את המוטיבציה.הייתי בדרך הנכונה וויתרתי על הכול. כל מה שאהבתי לעשות בעבור עצמי ונתינה לאחרים למשל התנדבות,חברים,תחביבים שנתן לי אושר כבר נגמר רק בדידות ועצב


אני רוצה להחזיר את מה המוטיבציה את מה שוויתרתי עליו,אבל זה כבר בלתי אפשרי חלק מהן וגם אין לי את המוטיבציה. אניפשוט חסרת מוטיבציה.


מה אני עושה במצב זה.


איך אני חוזרת לתלם? האם יש לך עצה פרקטית בשבילי?
משהו קטן בלי פסיכולוג משהו קטן מנסיונך לעצה עזרה

שלום ליטל.
היאוש עוטף, נמאס לי מהכל!
כל כך הרבה שנים של טיפול ועדיין כשקשה ואני שוקעת זה יכול לקחת ימים ושבועות עד שעובר!
אולי אני לא ברת טיפול?
אולי כל כך דפוקה מהיסוד ששום דבר לעולם לא יעזור?
יאוש נוראי!
אין לי כבר חשק וכח, מרגישה שהכל גדול עלי!!!

שלום רב
שמי יעל. בת 45 גרושה+2 ילדים בוגרים.
לפני 4 שנים פגשתי גבר גרוש+1 שכבר בתחילת הקשר הודיע לי שלא יצא כלום ביננו, והקשר היינו זמני היות והוא נמצא במקום אחר בחיים, והשאיפה שלו להכיר מישהי ולהקים משפחה. בכל זאת, נשארתי איתו. כל הקשר היה חד צדדי לחלוטין, אני נותנת, משקיעה ויוזמת, והוא מבחינתו אף פעם לא הראה שום רגש, אף פעם לא הפתיע, לא השקיע..פשוט כלום. הקשר היה עם חוקים מאוד ברורים, היתה מחויבות אחד לשני, טלפונים יומיומיים, בילויים יחד, סה"כ היהי כייף, אף פעם לא רבנו, היה לנו כייף יחד, אבל אף פעם לא הכרנו בין הילדים או שעשינו משהו שיכול להראות שהקשר הוא זוגי ורציני. נפרדנו מספר פעמים מיוזמתו במהלך התקופה, בטענה שהוא רוצה להתקדם, רוצה להתנקות ולכן מבקש נתק, כמובן שכל פעם הייתי לוקחת את הפרידה קשה.. אך איכשהו אחרי חודשיים היינו חוזרים.
לפני כחודש שוב הודיע שמבקש להתנתק. שוב אותה סיבה. אני יודעת שהקשר לא היה טוב לי.. יכול להיות שמבחינתו זה היה נוח.. אבל אני פיתחתי רגשות.
אני מתקשה להבין כמה דברים.. למה אני לא מצליחה להוציא אותו מהראש שלי? למה, למרות שאני יודעת שסבלתי בקשר הזה מבחינה רגשית, אני עדיין מחכה שיתקשר ואולי נחזור? למה אני לא מפנימה שזהו.. צריך למחוק אותו? למה קשה לי להבין שהוא לא מתאים לי ושבאמת אנחנו במקומות שונים בחיים?

שלום,
אני סטודנט לתואר ראשון, אני מצליח להתרכז רק אם החומר מאתגר. אם החומר כבר מאתגר ואני מגיע לנקודת שיא - בה מחליט שאני יודע את החומר ברמה גבוהה, אז זה כבר לא מאתגר אותי ואני שוכח מהר מאוד את החומר ומגיע למבחן ומקבל ציון במקרה הטוב - סביר. זה מלווה אותי מאז שאני זוכר את עצמי. אבל עכשיו באוניברסיטה זה יותר בעייתי. לפעמים אני מצליח לזכור לפעמים לא.

אני חושב שיכול לעזור לי -
1)לחפש פתרון לבעיית ריכוז - ככה אוכל ללמוד גם שהחומר פחות מעניין.
2)מודעות לבעיה - השאלה איך להתמודד איתה? פה צריך חיזוק איך לעשות את זה.
3) יש הצעות נוספות?

מה דעתך? המטרה כמובן לעלות הישגים לימודיים, הבעיה היא מה שתיארתי.

*מלבד רעיונות פרקטים ופשוטים גם כיווני חשיבה יעזרו - כמו למשל מה שכתבתי על הריכוז - אני קבעתי פגישה להשבוע עם מי שמתמחה בנושא שיעזור לי להתקדם.

תודה רבה.

שלום. אני בת 32. בסופי שבוע ישנם שעות במיוחד בערב בהם אני חשה דכאון(לפעמים יותר או פחות) בגלל חוסר חברים ושעמום ואין לי עם מי לצאת ועם מי להיפגש אפילו לא אחד או אחת(רחמים עצמיים) לעיתים גורמות למחשבות כמו כולם יוצאים ואני לא,או לא אוהבים אותי לעיתים גורמות לי לחוסר תפקוד.שישי שבת בערב בתחילת שבוע אני מתחילה שוב בסדר יומי כרגיל,פעילות מלאה בעבודה וכו'.. נאמר לי בין היתר שזה גם תופעות הורמונאליות, ואני מניחה שישנו קשר. מכיוון שבשנים לפני לא סבלתי מדבר כזה וגם כן הבדידות בשנה האחרונה גורמת לי לזה אודה לך על כל הכוונה בנושא.

הייתי בטיפול פסיכולוגי בעקבות דיכאון שתקף אותי במשך שנה וחצי. לאחר הפסקה של 4 חודשים חידשתי שוב את הפגישות עקב רגרסיה במצבי ושינויים במצבי רוח.
היום אני יכולה לומר שאני חשה הרבה יותר טוב ואולי זה המקום להפסיק את הטיפול למי שמביט מהצד אבל השעה הזו עושה לי כל כך טוב לנפש מכניסה בי איזון .
האם נכון להמשיך בטיפול גם כאשר אין בעיה ממשית ?

מאז שהילדים שלי לא גרים בבית כי בגרו אין בי שום תחושה של געגוע או רגש לא נראה לי שזה מצב נורמלי כאילו שהם כבר לא קיימים ואפילו אני לא עושה מאמץ להיות בקשר למה זה קורה

שלום רב.
אני מחפשת הרצאות על פסיכולוגיה חיובית או חברתית הרצאות ted בעברית כמו כן אני מחפשת ללמוד פסיכולוגיה חיובית באיזור תל אביב והסביבה או בכלל באיזור המרכז אשמח למענה.
תודה רבה

שלום,
בשלוש שנים האחרונות אחרי שתי תקיפות מיניות (בהפרש של כמה שנים, האחרונה הייתה הרבה יותר קשה), אני מתמודדת עם דכאונות קשים, קצת נטיות אובדיות, ובעיקר המון פגיעה עצמית כמו חבלות, שריטות וכוויות.
תמיד זכרתי את עצמי קצת "אפלה" ועם נטיה למצבי רוח קיצוניים מגיל צעיר, אבל לא התייחסתי לזה יותר מידי. והתקופת דיכאון עכשיו אני מנחשת שזה בגלל התקיפה המינית ששברה אותי.
לפני כמה ימים היתה לי שיחה עם אמא לגבי פסיכולוגית שנזכרתי שהייתי הולכת אליה בגיל 8-9. שאלתי את אמא למה היא שלחה אותי בגיל צעיר לפסיכולוגית, ומתברר שמגיל 7 בערך התחלתי להבריז מבית הספר, והיו כמה ריבים שהייתי מאיימת שאני אפגע בעצמי. המקרים הזכורים לה שבאחד מהם איימתי לקפוץ להתאבד מקומה רביעית, והדבר שגרם לה לשלוח אותי לטיפול בגיל צעיר זה בגלל שלקחתי סכין באחד הריבים ואיימתי שאחתוך לעצמי את היד.
הייתי בהלם שהייתי כזאת ילדה, קצת משוגעת.. וסיפרתי לחברה והיא אמרה שזה דווקא משהו שכיח אצל ילדים קטנים.
מאוד מעניין אותי, ואני מקווה שפניתי למקום הנכון. אמא שלי חד הורית וגידלה אותי לבד, והיא סיפרה גם שהיה לה קשה לתקשר איתי.
אבל יש הבדל בין חוסר תקשורת לדעתי, לבין ילדה בת פחות מ10 שמאיימת להתאבד.
השאלה שלי, האם זה משהו שבאמת שכיח אצל ילדים אולי למשוך תשומת לב? או מה זה יכול להעיד עלי עכשיו שאני לא מצליחה להתמודד עם החיים האלה ונוטה למחשבות אובדיות? או שאין קשר בין הדברים?
מאוד מבולבלת, ואשמח לכל עצה.
אם זה לא הפורום הנכון, אשמח מאוד להכוונה לאן אוכל לפנות לקצת תשובות.
תודה מראש!

כבר כמה ימים שאני מתמודדת עם הרעה במצבו הבריאותי של אבי.
אשפוזו בבית החולים השפיע עלי, ועל אף שחזר הביתה אתמול, אני עדיין מרגישה רע מאד. היחסים בינינו לא טובים בלשון המעטה והוא מדבר אלי בצורה לא מכבדת ובטונים מזלזלים. אני יודעת שאני חייבת לעזוב את הבית אבל לקום וללכת, במיוחד שהוא ואמא שלי זקוקים לי...
הם אמנם זקוקים לי אבל מתים שאני יעוף משם, אבא שלי כי מבחינתו אני "מנצלת אותם" (אני לא משלמת שכירות ובקושי משתתפת בהוצאות), ואמא שלי
אמנם מודה שזה מאד נוח לה ועוזר לה, אבל היא יודעת שזה לגמרי תוקע לי את החיים...
ולמרות כל האמור, אני לא מצליחה לעשות את הצעד הזה, וברור לי שזה יעשה טוב לכולם... בנוסף למגורים המשותפים אנחנו גם עובדים יחד... אני ואבא... בהחלט סיטואציה לא בריאה... ובעבודה אין לי ברירה ואני חייבת להיות אתו באינטראקציה כל הזמן כי אני המזכירה שלו...
בבית יש לי את היחידה שלי אז עוד איכשהו אני יכולה לסגור את הדלת ולא לבוא במגע... אז אני גם נמנעת מאינטראקציה עם אמא שלי אבל אין ברירה...
אז מה בעצם אני מנסה לשאול:
מבחינה תרופתית אני מטופלת בלוסטרל 50 מ"ג אבל אם בימים רגילים הוא מחזיק אותי ומאזן אותי, אז במצבים כאלה, שהמתח מאד גדול, המחשבות האובדניות חוזרות... אני לא בטוחה שאני מסוגלת לעשות את זה, אבל התחושה היא שהכל פשוט גדול עלי... שאני לא מספיק חזקה כדי להתמודד עם העולם הזה... שכל דבר מצליח לחדור אלי ולפגוע בי, ואני מידי יום חווה מול אבא שלי תחושות של פגימות וחוסר אהבה...
האנשים האחרים שבאים איתו במגע בעבודה, ואינם קשורים אליו משפחתית, זוכים ליחס טוב יותר... אליהם הוא לא מרשה לעצמו לדבר בצורה כזו ולהעביר עליהם ביקורת כל הזמן...
השאלה היא האם לגשת למיון? או להמשיך להיעזר בסרטוני העצמה ביוטיוב...
ביום ראשון אחרי כמעט שמונה חודשי המתנה (!!!) אני סופסוף מתחילה טיפול פרטני עם פסיכולוגית קלינית במרפאה לבריאות הנפש, זאת לאחר שהעובדת הסוציאלית של קופת החולים התעקשה שתהליך של 12 פגישות בלבד לא יספיק ולכן לא כדאי להתחיל...
אני חוששת שפסיכולוגית קלינית תתחיל לעשות איתי תהליך של "חפירות" שייקח שנים, ואני זקוקה לעזרה מיידית ופרקטית של "מה לעשות מחר"!
כמו כן, היא צעירה ואני חוששת שהיא לא תצליח להתמודד איתי: בת 40, עובדת סוציאלית בעצמי (לא עובדת בתחום כבר כמה שנים לאחר כמה הליכי פיטורים ממקומות עבודה בהם עבדתי כעו"ס), בחורה מאד אינטליגנטית וחריפה, והיא בוודאות צעירה יותר ממני... אני מקווה שהיא תצליח להתמודד איתי וגם באמת לעזור לי... אבל זה רק ביום ראשון והיום יום שלישי (כמעט רביעי)... האם לגשת למיון?... תודה רבה וסליחה על האריכות...

שלום ליטל,
אני בת 30, עובדת בעבודה זמנית כבר יותר מדי זמן, ובימים האחרונים חווה לחצים וממש מרגישה שאני קרובה לאבד את השפיות שלי. אני מאוד רוצה לעשות שינוי. רוצה לעבוד במשהו יותר רציני, רוצה למצוא זוגיות... אך הקשיים הרגשיים שלי מונעים ממני מלהתקדם. אני עברתי פגיעה מינית בילדות ועוד פגיעות נוספות. כל פעם שאני מנסה לעשות שינוי, יש משהו בתוכי שמתנגד לשינוי וגורם לי לחרדות. בגלל שאני רוצה להתפטר מהעבודה, אני מתחילה להרגיש אשמה, מרגישה קטנה ודחויה. הרבה תחושות של חוסר אונים. בנוסף לכל, הפסיכולוגית שלי יצאה לחופשה... קשה לי מאוד. אני כן מתפקדת, אבל יש הרבה הצפות מבפנים. אני לא מוצאת את עצמי. פוחדת שאשאר לנצח בעבודה זמנית ולא אקים משפחה. חוסר אונים גדול. בחיים לא הרגשתי כלכך פחד שאני עומדת להשתגע, פחדים שאגיע לאישפוז. האם אני משתגעת?
תודה רבה

שלום רב

אני מתמודד עם בעיה רפואית. ונכנס לסוג של חרדות יום יומיות שמקשות על הבעיה הקיימת. בתודה

היי,
לא פעם במסגרת עבודתי עם אנשים, יוצא לי להכיר בני אדם או בעלי עסקים.
לא פעם, אני מבחין בבני אדם שהם סגורים, בעלי דימוי עצמי נמוך. אבל! הם מקסימים מאוד ואני פתוח לרשותם ומסייע להם.
שמתי לב לתופעה, ואשמח לדעת מה הסיבה בה בני אדם מטיפוסים כאלה נוטים להעלם סתם ככה ביום בהיר? לא לענות לשיחות, להודעות ופתאום ממשיכים הלאה בחייהם. האם זו נטייה של בני אדם עם דימוי עצמי נמוך אם לא אז של מי דפוס התנהגות כזו?
תודה

שלום רב.
אני בת 46 רואה תמיד את חצי הכוס המלאה- משפחה מדהימה,חברים מדהימים,בית מקסים רק דבר אחד חסר לי וזה מסגרת של עבודה. אני פוטרתי לפני כמה חודשים והייתי קמה בבוקר בסטרס וישר מחפשת עבודה כל יום לא ויתרתי אבל עד היום לא מצאתי כלום, גם התנדבות בעבר התנדבתי אבל כרגע זה לא בשבילי. בזמן האחרון בגלל הסטרס והלחץ לחיפוש עבודה אני קמה עם חוסר אנרגיה מוטיבציה מין עייפות נפשית לפעמים דכדוך קל לא קשה ומחשבות טורדניות לא קשות במשך היום זה עובר לי ואני חוזרת להרגיש טוב. אשמח כעזרה ראשונית מה אפשר לעשות כהתמודדות אישית כדי להתמודד בבוקר עם כל התופעות שתיארתי לך?
אני ממש מודה לך אני רוצה לקום עם אנרגיה ומוטיבציה וזה רק בבוקר קורה לי.