פורום טיפול נפשי

שלום,

אני לעולם לא אובחנתי ע"י גורם מקצועי אבל מאמינה שאולי סובלת מהפרעת אכילה של אכילת יתר ודיכאון.

לגבי הדיכאון, אני לא יודעת אם זה באמת מתאים לאבחנה אבל מרגישה שדי כל החיים שלי מלווה אותי תחושה של חוסר משמעות, ריקנות ואדישות כזאת להכול.
יש תקופות שזה פחות יש תקופות שזה מאוד חזק אבל זה תמיד שם ברקע.
הייתה תקופה לאחר שחוויתי מוות במשפחה ששקעתי עמוק בתוך זה והיו לי מחשבות אבדניות רציניות. ז"א מחשבות אבדניות הן גם תמיד די שם ברקע, אבל התקופה הזאת חידדה אצלי את ההבדל בין שזה ברקע לבין שזה דבר מאוד מוחשי.
איכשהו הצלחתי לצאת מזה ולחזור לשגרה שזה פשוט ברקע.

אבל אני מרגישה שאני חייבת לטפל בזה כבר, אני בזוגיות בפעם הראשונה בחיי וזה מפריע לזוגיות. זה גם לוקח מחיר מתחומים אחרים בחיי- חוסר מוטיבציה, אין לי חברים ועוד.

קראתי על טיפול CBT וביופידבק ורציתי להתייעץ האם זה באמת הטיפול שהכי יעיל במקרה שלי?

אציין גם שבילדותי היה לי OCD די חמור ואיכשהו גם הצלחתי לצאת מזה, אבל עדיין יש לי מחשבות טורדניות ברמה מסוימת שמתחזקות בעיתים של לחץ ובמידה הרבה פחותה גם התנהגויות קומפולסיביות (מניחה אולי אכילת יתר גם קשורה לזה? זה עוזר לי להרגיע מחשבות טורדניות וnumbs me when I feel overwhelmed).

תודה.

שלום,
לפני חודשיים הופסק טיפול פסיכולוגי בו הייתי שארך כ3 שנים. הטיפול הופסק בשל מחלת המטפלת בסרטן באופן פתאומי. לא נעשה תהליך פרידה, הגעתי כרגיל לפגישה ונודע לי על סיום הטיפול באותה הפגישה.
הומצאה לי מטפלת חלופית, אך איני מצליחה להתחבר אליה היות ואני מאוד מאוד קשורה למטפלת הקודמת שחוותה איתי תהליכים מאוד משמעותיים בחיי. מיותר לציין שהיא מכירה אותי מצוין ויודעת עליי ממש הכל, דברים כמוסים ביותר ומאוד משמעותיים הובאו רק מולה. אני מוצאת את עצמי מאוד לבד כעת, לא מצליחה להתנתק ממנה, כאובה ועצובה, עורכת השוואות בין המטפלת הקודמת לחדשה ומחפשת ורוצה רק את המטפלת הקודמת שתמיד הורגשה נוכחותה וידעה מה לומר לי בעוד שזו מרבה לשתוק...
אין באפשרותי להיות בקשר עם המטפלת.
הפרידה מאוד קשה לי ואני עסוקה הרבה במחשבות עליה ועל מצבה, כשאני חושבת עליה מיד עולות לי דמעות והכאב גדול בעקבות הגעגוע למקום המיוחד שהיא נתנה לי ולאישיות המיוחדת שלה. אני מרגישה שאיבדתי דבר כ"כ יקר שאין לו תחליף ואינני מצליחה להמשיך הלאה.
אציין שאני עובדת ונשואה עם ילדים, אך היא והטיפול היו לי משמעותיים מדיי ומאוד שמרו עליי וכרגע אני בריגרסיה רצינית.

אשמח לקבל עצות איך אוכל להמשיל הלאה על אף הכאב שבפרידה, איך אוכל להשאיר את הפרק המשמעותי הזה מאחוריי ולתת הזדמנות למטפלת חדשה ששונה ממנה לחלוטין...?

האם יש באינטרנט איזשהו פורום של חרדה חברתית שאני יכולה לפנות בנוסף לטיפול פסיכולוגי? עם את יודעת אשמח מאוד עם תוכלי לתת לי שם של פורום או אתר שאוכל לפנות לעזרה. תודה

שלום ליטל.
בקשר לחרדה חברתית הפנית אותי לטיפול פסיכולוגי האם את יכולה לתת לי עצה לאן כדאי לי לפנות? חשבתי על זה אני רוצה ללכת לטיפול. תודה ליטל יום טוב

אני לא בטוחה אם אני בפורום נכון..
אני בת 25 עם עבר בחרדה חברתית קלה שהיום מתבטא בבישנות לא מוגזמת (לדעתי לפחות), ברור לי שיקח זמן עד שאהיה בעלת בטחון עצמי אבל שמה לב לשינויים קטנים וסה"כ מרוצה מהשינויים.
במהלך החודשים האחרונים הבנתי כמה שאני תקועה בחיים, אני יודעת שאני רוצה ללמוד, אבל לא יודעת מה. לא חוויתי כלום ומרגישה שבעקבות זה אני גם לא מתפתחת : סיימתי תיכון, עברתי לשירות לאומי, סיימתי שירות ומאז אני עובדת בעבודה משרדית וחוסכת כסף למטרה שאני אפילו לא יודעת מה היא.
במהלך ההתחבטות הזו החלטתי להתפטר מהעבודה שהפכה אותי לאדם ממורמר ולעבוד בעבודה זמנית שאני אמורה להתחיל חודש הבא, אפילו שהמשכורת בסוף יוצאת 40% פחות (ככה גם אוכל להתפנות אולי לדברים אחרים שארצה לנסות).
בנוסף, יש לי חלום ישן לטייל בדרום אמריקה למשך חודשים ומעדיפה לעשות את זה לבד, אני מרגישה שאני אלמד על עצמי הרבה ומפחדת שלא אגשים את זה בגלל הנטייה שלי לחשב כל מסלול מיליון פעם ואף פעם לא לקחת סיכון.

השאלה שלי היא איך טיול כזה יכול להשפיע על בחורה כמוני, שאף פעם לא יצאה מאזור הנוחות , מהסוג של בית-עבודה עם אופי ביישני (לא קל לי מצבים של small talk ובמפגשים עם אנשים חדשים) ושאף פעם לא טסה לחו"ל.
הם זה יכול להיות רעיון טוב או שזה מוגזם?
אני פשוט מרגישה שאני נחנקת מהמצב הזה של לקפוץ ממסגרת אחת לשנייה בלי להינות מהחיים.
אין לי ספק שזה מה שאני רוצה לעשות ב-100%, אבל מנגד לא רוצה להכניס את עצמי לצרה ובסופו של דבר לאכזב את עצמי..

האם לנראות הקליניקה הטיפולית יש השפעה על המצב הנפשי של המטופל? חדר טיפולי הנראה מוזנח יכול לגרום לחרדה ובעקבות כך גם לחוסר נוחות עם אותו המטפל?
אשמח לתשובה.

שלום וראשית תודה על הנכונות לעזור.
יש לי אח בן 24 , שלעיתם מתנהג כילדותי ועם פערים חברתיים .
גדלנו במשפחה עם קשיים , כאשר אחי חווה את עיקר חוסר היחס ותשומת הלב וכך עם השנים נוצר פער, בתחילה דיבר מאוד מאוחר ,לאחר מכן בעיות בלימודים , ועם השנים גם פערים חברתיים . לאחי אין חברים בגילו , הוא מתקשר בד"כ עם ילדים בני 14-18 , או עם אנשים מבוגרים . וגם זה לא כשיחות רציניות אלא כבדיחות ושיחות ילדותית.
אחי התחיל לעבוד לא מזמן , ושיש בזה משהו מאוד משמח אבל חוזר לפעמים עם סיפורים שאני מבין שיש לו פער בהבנה בחיים, ובבגרות .

מצד אחד יש לו פוטנציאל , מצד שני זה לא ממומש בגלל אותם פערים שמקשים עליו מאוד בחיים . כמובן זה בא לידי ביטוי שהוא לא מודע לאותם פערים ביחס לגיל שלו.

אשמח לעזרה והכוונה איך כן אפשר לעזור לו , בהנחה שהוא לא מודע לפערים ואם זה טיפול פסיכולגי איך כן משכענים אותו ללכת בהנחה שהוא לא רוצה . (היה פעם ועזב).

תודה רבה

אני מטופלת כבר קרוב לארבע שנים באחת ממרפאות בריאות הנפש של הכללית בעקבות טראומה ממקום עבודה, אחרי ניסיון התאבדות... טיפלו בי פסיכולוג ופסיכיאטר במשך 3 שנים, אבל לפני כשנה הם החליטו שזמן הטיפול הפסיכולוגי בי הסתיים, אחרי כמה הארכות שקיבלתי לאחר שבעלי התערב. מחוסר ברירה, נשארתי מטופלת רק אצל הפסיכיאטר. לזה אין תוקף מסתבר... בחודש האחרון המצב שלי החמיר שוב, אני בלי טיפול פסיכולוגי, ועם הפסיכיאטר אני ממש לא מרגישה שיש נכונות מצידו לטפל בי בכלל. הוא נראה תמיד משועמם ולא קשוב בכלל. רושם תרופות באדישות מופגנת והשיא הגיע אחרי שבפגישה האחרונה הוא הודיע לי שבכוונתו דווקא עכשיו להפחית את מינון התרופות הקבועות!!! אני מרגישה שלא רק שאין לי שם אוזן קשבת, אלא שמנסים לחסוך בכסף על חשבוני! מה אני עושה? אני כבר בלופ של עצבנות, חוסר שינה וייאוש, לא מצליחה לתפקד ורע לי מאוד. אין לי עם מי לשתף במצב. יש לי ילדים לחיות בשבילם, אחרת מזמן לא הייתי כאן בכלל!... מה אני אעשה? בעלי כבר לא רוצה בכלל להקשיב (וזה לא שהוא קשוב מטבעו, הוא אחת הסיבות למצב שהגעתי אליו...)אחרי שכמעט פיטרו אותו בגלל הישגים נמוכים שקשורים למצב שלי. רע לי, אני בלופ של עצבנות, חוסר שינה והכי גרוע שהייאוש בכלל מטורף! הצילו!!!

יש לי בעיה שיש לי חרדה חברתית. למשל עם מישהו קובע איתי אני ישר נלחצת וחושבת ומפחדת שבסוף אותו בן אדם לא ירצה אותי ולא יקבל אותי כמו שאני יש לי חרדות נטישה אני עברתי שתי פרידות קשות עם בני זוג וברגע שמישהו רוצה להכיר אותי אני חוששת שאני התאהב ואחר כך הוא לא ירצה או יבגוד. בכלל יש לי חרדה חברתית שנגיד אני אקבע עם חברים ועם אני יגיד שאני לא יכולה בסוף להיפגש אני מפחדת שהם ינתקו איתי את הקשר אני לא רוצה להישאר בלי חברים בכלל אני גם מחפשת חברים מתחת לאדמה מה לעשות?

שלום,

אני בתקופה האחרונה מרגיש שאני לא מסוגל יותר לראות אנשים (אני לא מדבר על אנשים ספציפיים) אם זה בלשמוע אנשים אם זה לראות אותם או לדבר איתם אפילו בהודעות בוואטצאפ.
פשוט מרגיש שכל הקשרים שהיו לי עד היום היו פשוט מזוייפים בעלי אינטרסים כל שהם ושבסופו של דבר לא באלי יותר לצאת ולהנות עם אנשים שכאלו.

לדוגמא הייתה לי ידידה ממש אבל ממש טובה שפתאום ביום בהיר לא רצתה יותר לדבר נעלמה לחודש חזרה דיברנו קצת יצאנו ואז אני נעלמתי קצת לתקופה בגלל הלימודים והיא אפילו לא שלחה הודעה ואז שדיברתי איתה אחרי התקופה היא משחקת אותה "קשה להשגה" ומאז אותו יום הקשר הוא חד צדדי לא שולחת הודעות לא מתקשרת אלה אני מתפעל את כל הקשר שלנו עד שפשוט היה נמאס לי וניתקתי איתה קשר לגמרי.

השאלה שלי היא האם זו תקופה או שזה יכול להוביל אותי למקומות חשוכים? למחשבות כל שהם? לבעיות שיוכלות להיווצר?
בסופו של דבר אני ניתקתי קשר עם כולם (פשוט הם לא שולחים הודעות ואני לא שולח הודעות אז יצא מצב שפשוט הקשר נאמר נותק)

לא מרגיש שצריך את זה לא מרגיש שרוצה את זה אני בן 23 שלומד כרגע ומעדיף לשקוע בלימודים מאשר לצאת מהבית.

תודה על העזרה..

שלום,
אסבחר מי אני בגדול ושאלות אשאל בסוף בבקשה .
אני בחורה מאוד חייכנית, אוהבת את החיים, אוהבת חיוביות ואוהבת לצחוק והרבה.אבל....
כמו שאני שיש לי צד מאוד מאוד חיובי לרוב יש לי גם צד מאוד שלילי.אמנם עובר מהר ..אבל תמיד ..כל החיים חוזר. אסביר את עצמי.
יש פחדים וחרדות, ערך עצמי נמוך, אני מאמנת כושר ומגיל קטן חלמתי להיות רזה, מוצלחת.בעניי אנשים אני מדהיצה ומוצלחת...בעיניי כל כך לא.א י כ3 חודשים לאחר לידה עם 10 קילו יותר ואני מרכישה רע מאוד אבל לא עושה כלום בנדון ומודעת לזה.
תמיד הייתי בןכה על מה שאין לי אבל לא מצליחה לעשות משהו עם זה.
פרפקציוניסטית, אם לא הולך כמו שרציתי אני לוקחת את זה קשה. לא מרוצה מעצמי, ישלי תקופות שהכל ורוד, ותקופות שפחות כמו כולם אבל משום מה אני מרגישה שלא מצליחה להחליט לצאת מזה.כשרע לי או אני עצבנית אני בוכה, נגעלת מעצמי פיזית ונפשית, וגם לא נעימה לאנשים..מעדיפה להיות לבד באותורגע כדי לא לפגוע.אני עושה פרצופים ומאודשלעלית כאילו סוף העולם..ומצד שני מודעת היטב שזה לא בסדר ושזה לא יקדם אותי לשום מקום, ושאני חייבת להגבר על כל זה במיוחד שזה שטויות כי יש אנשים במצב הרבה יותר גרוע ממני ואני צריכה לומר תודה .
אז אני אומרת. לא יודעת מה לעשות עם עצמי מאיפה להתחיל תהליך...תמיד האמנתי שהכל אפשרי בחיים ושאין באמת לא סתם אומרים אין דבר העומד בפני הרצון! מדברנת את האחרים ככה , לחשוב חיובי, פחות להגיג אלא לפעול....אבל לא מיישמת לעצמי..לא מצליחה וגם לא רוצה.אין לי משמעת עצמי זה נורא!
מגיל צעיר היה לי תמונה בראש לאיזו אידה אני רוצה להיות:פיזית: רזה, חטובה, בלי צלוליט, וחזקה בטירוף באימונים.
מנטלית:נשית, עוצמתית, בעלהבוסטית כזאת.
מה אני : נשית, מצחיקה, מתלוננת כל הזמן, מאמנת שמנמנה, דוחה משימות כל הזמן במיוחד אלה שאני שונאת , בוכה לא מעט לאחרונה,ועצבנית גם הרבה.בקיצור מה הבעיה שלי???

אתמול גיליתי שבעלי שאני איתו כבר 5 שנים ונשואה לו חודשיים בלבד, נכנס לאתרי הכרויות למטרות סטוצים. מיד כשגיליתי שאלתי מה פשר העניין. אני אדם שקשה לו לא להראות שהוא כועס או פגוע, לכן החלטתי להעלות את הנושא מידית.
הוא בשניות הראשונות הכחיש ואמר זה לא אני, אבל אמרתי לו שיש תמונה שלו, איך הוא אומר שזה לא הוא? הוא מיד פרץ בבכי וכיסה את פניו בבושה ואמר שהוא מתנצל ושהוא בזמן האחרון עובר משבר שלא קשור אליי ויצר הרע משתלט עליו. הוא ממש התנצל והבטיח שלא קרה כלום מעבר לשיחות באתר.. אני נוטה להאמין לו כי הוא לא אדם רע, לא אדם שקרן, בנוסף הוא דתי. אני רואה את האהבה שלו אליי מדי יום וזו אותה האהבה שהייתה אצלו עוד כשהכרנו. לא השתנה שום דבר ביחס. עם זאת, אחרי שעודדתי אותו במשך כשעה שאנחנו נשואים כה מעט זמן וצריך לעבוד על הכל ולא להסתיר כשמשהו לא מוצא חן, ואחרי שהסכמתי לסלוח אבל הבהרתי שבפעם הבאה אני לא אבליג, קשה לי לסלוח... אני לא יודעת איך לתת אמון שוב באדם שחשבתי שהוא הכי נאמן ולעולם לא יפגע בי והנה הוא פגע. הכל אצלנו בסדר מבחינת היחסים.. ועדיין אני מתקשה להבין איך הוא עשה לי את זה.. ואיך אני יכולה לסמוך עליו שוב.

שלום,
אבי בן כ-80, לאחר אירוע מוחי ומאובחן כדמנטי.
בדיעבד הסכיזופרניה אצלו הייתה שנים אחורה, ורוב הזמן שתפתי פעולה עם מחשבתו בנסיון להרגיע ולפייס את האווירה. בחודשים האחרונים מצבו הנפשי החמיר. תחושת הרדיפה וההרגשה שרוצים לפגוע בו התעצמה, ואני הפסקתי לשתף פעולה וניסיתי לדבר איתו בהיגיון, אך רוב הזמן זה לא צלח. למחשבתו, המשטרה רוצה לפגוע בו בעזרת השכן שלנו והעובדת הזרה בביתנו.

רציתי להתייעץ, אני מעוניין להביא הביתה שוטר במדים, כדי שידבר "מטעם" המשטרה וירגיע אותו שלא רוצים לפגוע בו. מהכרותי איתו הוא יהיה רגוע במצב זה, אך עדיין אני חושש לגרום לתוצאה לא רצויה במהלך זה.

חשוב לציין כי אני מתנגד לאשפוז או העלאת מינון הטיפול התרופתי.

אשמח לשמוע את דעתך בנושא, תודה רבה.

היי,
תהייה שעולה לי הרבה לאחרונה:
למה הרבה יותר פשוט וקל לי לשתף בחוויות קשות או ברגשות בטלפון או בכתב מאשר שיחה פנים מול פנים?
ואיך מתגברים על הקושי הזה?

ובאותו עניין, למה יותר קל לשתף ולדבר שיחות נפש/ רגש עמוקות בלילה?