תפריט נגישות

פורום פסיכולוגיה

  • נכתב ע"י לא בחרתי ב - 05/01/2019 23:04:59

    היי מיטל, יש לי בעייה/ שאלה/ התייעצות, אני לא באמת יודע.ת איך לקרוא לזה.

    הייתה לי בבית הספר סדנה שנקראת "מפתחות" (אם את מכירה..)
    בכל מקרה, המדריכים של הסדנה הזו הם מטפלים (אני משערת שזה פסיכולוגים) והמטרה של הסדנה הייתה לגבש את הכיתה, שנכיר אחד את השני ושנקבל "ארגז כלים לחיים"... אני פחות בקטע של לשתף את הכיתה, בעיקר בגלל שאני לא מתחבר.ת לאף אחד שם פרט לילדה אחת.
    למרות שאני לא אוהב.ת לשתף, תמיד הרגשתי שאנשים שגדולים ממני בכמה שנים מבינים אותי יותר טוב..

    *יש לי פסיכולוגית כבר כמעט חצי שנה, והיא באמת לגמרי בסדר, היא אמרה שעומק ורמת החשיבה שלי היא יותר גבוהה משל אחרים בגילי(בערך 15) ואף משל גדולים ממני, ובגלל זה אני מתחבר.ת יותר לכאלו שהם גם אינטיליגנטים וגם מבוגרים/גדולים ממני..

    בכל מקרה, יצא לי לדבר קצת עם אחד המדריכים, והרגשתי משהו שהרגשתי רק פעם אחת בחיים.
    הרגשתי שקל לי לשתף אותו.
    אז דיברתי איתו קצת, שיתפתי אותו בדברים שאמרתי רק לפסיכולוגית שלי, אמרתי דברים שאני חושב.ת שלהגיד אותם לפסיכולוגית שלי לקח לי כמעט שלושה חודשים אם לא יותר, ויש דברים שאני חושב.ת שאמרתי לו שלא אמרתי לה (אין לי מושג איך זה קרה)..
    דברים שהייתי בטוח.ה שכל אדם אחר יצטרך לאיים עלי עם אקדח כדי שאגיד אותם, הוא "שידר איתי על אותו גל" .. הוא הבין נורא מהר מול מה הוא יושב..
    הכול פשוט זרם לי מהפה, הצלחתי לדבר את הרגשות שלי בצורה כל כך טבעית.. בחיים לא דיברתי את הרגשות והתחושות והמחשבות שלי בכזו אמת וקלות..
    הוא אמר שבפעם קודמת שניסיתי לדבר איתו התנהגתי כמו ילד.ה בכיתה ו', שאי היה אפשר לדבר איתי בכלל,שהתפתלתי וזזתי ורק חיפשתי לברוח, שהילדה שהייתה איתי בפעם הקודמת הייתה צריכה לדבר בשבילי, ושהוא חושב שמה שהיה שם בפעם הקודמת היה די נורא.. ושהיום (באותו יום שדיברנו) הוא רואה מולו אדם אחר לגמרי.
    הסתכלתי לו בעיניים כשדיברתי, נשמתי, אמנם רעדתי בטירוף אבל היה אפשר לדבר איתי, עניתי לו, ניהלתי שיחה ולא ברחתי.. הוא אמר שהוא ראה שיש עם מי לדבר, יש לי מילים, אפשר לנהל שיחה.. " זה מדהים, תראה/י מה קרה לך, נשמת שניה, והצלחת לדבר, אני כבר מרגיש שמשהו השתנה בך"

    (בלב ידעתי שהתשובה לזה היא שהרגשתי שאם אני לא אנסה לדבר איתו שוב אני אתחרט על זה לעוד הרבה זמן, אז פשוט ניסיתי ככל יכולתי להשתיק את החרדות וגלי הדיכאוניות שהציפו אותי (כמו בכל אינטרקציה אחרת בחיים שלי) )

    הצלחתי לדבר..הוא לא התייאש מהדקות הראשונות של השתיקה המפוחדת שלי, ואחרי כמה דקות משהו השתחרר, הצלחתי להרגיש את הריאות שלי נושמות שוב, ממש הרגשתי את השקט.
    כמובן שזה נורא הבהיל אותי והתחלתי לרעוד עוד יותר, ואני יודע.ת שהוא שם לב לזה, אבל הוא התעלם באלגנטיות והמשיך לדבר..
    לקראת הסוף, לטעמי די ברגע שבו התחלתי להרגיש שיש לי עוד משהו להגיד,קצת אחרי שדיברתי על דיכאוניות ופסימיות בכל אספקט בחיים שלי, הוא הוציא מהתיק שלו ספר שנקרא "האי אפשר" הוא נתן לי אותו ואמר " קח.י, זה ספר די אופטימי, תסתכל.י בו, כשתסיים.י שים.י אותו במשרד של המנהלת, אני אמור לבוא לשם השבוע" ואני פשוט הרגשתי שכל העולם קפא, ואני ישבתי שם עם הספר ביד, והוא עמד בערך מולי ואני פשוט הרגשתי שזה היה פרק זמן כל כך ארוך שפשוט הסתכלתי עליו במבט מבוהל.. ואז הוא פשוט הלך.

    אני לא יודע.ת אם אי פעם אראה אותו שוב כי זה היה המפגש האחרון של הסדנה... אבל החלטתי לקרוא את הספר (שהוא די ספר ילדים) וכשסיימתי, לא ידעתי מתי הוא מגיע לקחת אותו, אז החלטתי לכתוב על פתק קטן שהייתי שמח.ה לדבר איתו שוב, ושאם נוכל ליצור קשר דרך המחנכת שלי או דרך המדריך השני (שיש לו את המספר שלי כי כתבתי לו משהו) אני יותר מאשמח ליצור קשר.

    ועכשיו אני לא יודע.ת מה לעשות, כי מצד אחד לדבר איתו היה אחד הדברים שהרגישו לי יותר נכונים בחיים, ואני ממש ממש ממש רוצה לדבר איתו עוד, ומצד שני זה גם נראלי נורא מוזר שאני שוקל.ת לנסות לראות אם במקרה יש סיכוי שהוא מטפל פרטי, ואם כן אני חושב.ת שאשמח ללכת אליו, אבל זה ממש מוזר.. ורק לחשוב על זה גורם לי לרצות לקבור את עצמי..וחוץ מזה, הפסיכולוגית שלי, שהיא ממש סבבה (אני לא באמת יודע.ת להגיד אם היא טובה או לא כי אני לא באמת יודע.ת איך או מה אמור להיות בטיפול פסיכולוגי..)

    עם המדריך השני גם יצא לי לדבר אבל פחות, וגם אותו היה לי יחסית יותר קל לשתף בכל מיני דברים, אמנם פחות קל מאת המדריך הראשון, אבל עדין יחסית קל..יש לי את המספר שלו (של השני) וכתבתי לו הודעה כל כך ארוכה שבסופה שאלתי אם הוא יגיע לבית ספר שוב מתישהו כי הייתי שמח.ה לדבר איתו.

    הוא ענה לי שהוא יוכל להתייחס לדברים שכתבתי בזמן אחר, ועניתי שאני אבין גם אם הוא לא יענה כי יש דברים שאי אפשר להתייחס אליהם.

    הוא לא חזר אלי מאז, ואני לא מצליח.ה להירגע.
    כמות בפעמים שפתחתי את הווצאפ ביום האחרון עולה על אלף, ואני לא מגזים.ה בכלל, אני פותח.ת אותו כמעט כל דקה מפוחד.ת ומתוח.ה לדעת אם הוא ענה..

    מה לעשות..?

    אני לא יודע.ת מה לעשות עם עצמי.

    אני לא יכול.ה לישון, ואני בקושי מתפקד.ת מרוב מחשבות..

    תשובה: אני לא יודע.ת איך לקרוא לזה
    נכתב ע"י ליטל פלג ב - 06/01/2019 16:35:06

    שלום לך.
    נשמע מדבריך שהחוויה של מפגש עם אדם אחד שיש איתו חיבור חזק ומשמעותי כל כך היא חוויה מטלטלת עבורך. אולי חוויה שאינך רגיל/ה אליה. במובן זה, זה אכן מפגש דרמטי וייחודי שלא פלא שמביא לתגובה רגשית עוצמתית. אני מבינה מדבריך שכרגע הדבר היחיד שמרגיש נכון הוא למצא דרך ליצור עם המדריך איתו נוצר החיבור החזק, אך אני חושבת שמאחר ואת/ה נמצאת/ בטיפול, כדאי לשתף את הפסיכולוגית ברגשות ובתחושות שנוצרו. לפעמים השיח על מה שהתאפשר דווקא עם אדם בוגר אחר שאינו המטפל/ת יכול לייצר שיח משמעותי על החיבור הרגשי שנוצר/לא נוצר בטיפול, על הכמיהה לחיבור עמוק וחזק עם אדם אחר והיבטים נוספים שיכולים להיות משמעותיים ומקדמים. במילים אחרות, אני מציעה להתייחס לרגשות שהתעוררו בך לא "פשוטם כמשמעם" אלא כחוויה רגשית משמעותית שכדאי להתבונן בה ולהבין אותה לעומק בטיפול.

    ליטל

אנשי מקצוע ומכונים