פורום טיפול נפשי

אני מחפשת טיפול נפשי בשבילי, וזו באמת החלטה לא פשוטה, אני מעוניינת לעשות טיפול שלא יהיה ארוך שנים אלא משהו שאני ארגיש שינוי והקלה, אני רוצה טיפול גוף נפש יעיל.
תודה רבה על המענה

שלום,
עברתי חוויה טראומטית עקב טיפול רפואי שקיבלתי.
החוויה לא עוזבת אותי, אני חושבת עליה מדי יום.
אני מעוניינת בטיפול באמצעות היפנוזה, אני מרגישה שזה יעזור לי להשיג שליטה ולעבד את מה שעברתי.
אני לא מצליחה למצוא מטפלים בנושא, תוכלי להמליץ על פסיכולוגים/פסיכיאטרים שעוזרים בעיבוד טראומה באמצעות היפנוזה? או להדריך אותי כיצד למצוא את המטפל המתאים?
תודה רבה

חיילת בת 20 ששוטפת ידיים בצורה אובססיבית כבר יותר משנה בזמן האחרון נוטה להתפרצויות אלימות ללא שליטה עצמית. איך מתחילים לטפל? לאן פונים? אובדת עצות ! לא רוצה לפנות דרך הצבא .

שלום.
המליצו לי לפנות לפסיכיאטר כדי לקבל טיפול לדיכאון שאני חווה. אני לא כל-כך רוצה לפנות לפסיכיאטר של הקופה, מרגיש לי מוזר לדבר על החוויות הנפשיות שלי בחדר מרפאה, כשהרופא יושב מאחורי השולחן שלו ומתקתק במחשב את מה שאני אומרת, כמו הרופא משפחה.
אבל האם טיפול אצל פסיכיאטר פרטי הוא שונה? האם הטיפול מסתכם רק בטיפול תרופתי? ראיתי כמה פעמים בפורום שהמלצתם לשלב טיפול פסיכיאטרי עם טיפול פסיכולוגי. הטיפול הפסיכולוגי חייב להיות דרך פסיכולוג? זאת אומרת שאני צריכה לקבל טיפול משני מטפלים שונים? או שהפסיכיאטר יכול גם לתת טיפול של פסיכותרפיה?

אני אןכלת המון וכשאני עתובה במתח בחרדה שמחה רעבה אוכלת המון וסתם מהדיכאון שלי, מה אפשר לעשות יש טיפול?

דייקת בדברייך.
באמת רציתי והייתי צריכה שתזכירי לי את האמון והתקוה.
כי אני מפוחדת.
אני באמת באמת מפחדת שאי אפשר יותר לעזור לי.
אני מפחדת ממש

אני אנסה לבדוק גם מה שאמרת. ואו אני הופתעתי מהמענה המהיר, חשבתי שיקח כמה ימים, (במקרה הדף נשאר פתוח ורעיננתי וראיתי שכבר יש תשובה) זה כיף לקבל מענה מהיר. תודה רבה לך

שלום, יש לי ילדה בת 12 וחצי (יש לי גם בן, בן 8). היא פרפקציוניסטית לגבי הכל. תלמידה מעולה, יפה, חתיכה, מקובלת בכיתה. הבעיה היא שהיא פרפקציוניסטית מדי באשר לאסתטיקה. היא לא אוהבת את הגוף שלה.. ברגע שיוצא לה פצעון הכי קטנטן בפנים, זה "סוף העולם" עבורה. היא לא הולכת לבית הספר פעם בשבועיים בגלל שהיא לא מוכנה שיראו אותה עם פצעון שפתאום צץ. היא לא מוכנה ללכת לחוג אליו היא רשומה, מאותה הסיבה. לפני כמה ימים, נאלצתי לשבת איתה ברכב, בחניון הבניין, כיוון שהגיעו שכנים והחנו גם והיא לא הייתה מוכנה שהם יראו אותה בלי איפור (שכנים מבוגרים שרואים אותה אולי פעם בשנה). היא קמה בכל בוקר ב 5:30 בבוקר, כדי למרוח קרם מטשטש על הפנים (העיסוק הזה לוקח לה שעה לפחות) ובכל בוקר שואלת אותי איך הפנים (לאחר האיפור). אני כמובן נותנת לה חיזוקים ואומרת לה שהיא יפהפייה וחתיכה אבל היא לא מסכימה איתי. יש לה טיול שנתי שאליו היא לא רוצה ללכת, כי "איך אני אקום בבוקר ואתאפר ליד החברות?" ומתרצת את אי רצונה ללכת לטיול כיוון שבהליכה מרובה, מתחיל לכאוב לה בצד (שאולי זה גם נכון). בעלי חושב להעניש אותה על הגישה הזו ולהחרים לה את הטלפון הנייד, אך אני חושבת שזו לא גישה נכונה. צריך לעזור לה בבעיה הזו ואשמח לדעת איך? תודה

ואיך אפשר לקבל את מה שרוצים?

היי אז ככה בעבר הייתי מטופלת במרפאה הציבורית והפסקתי כי לא היה לי טוב הטיפול (הייתי בכמה תקופות טיפול, מטפלי\ות שונים) וכבר שנים אני לא הולכת ולמעשה מסתירה ומדחיקה הכול, אבל אני יודעת שהנפש שלי בוערת, כי אני לא מצליחה להיות אני, להתחבר עם אנשים, יש טרגרים שמזעזעים אותי וכו', במשך הזמן כן נסיתי לעזור לעצמי עם כל מיני ספרי עזרה עצמית וחשיבה חיובית וכל מני תרפיות, זה עוזר כי עובדה שאני מצליחה לתפקד פחות או יורת אבל זה לא מספיק
עכשיו לטיפול פרטי לצערי אין לי כסף, ואני קוראת כאן על כל מיני גישות של פסיכולוגיה אקסיזטנצאליסטית או לוגו תרפיה sbt ודברים כאלו, ואני מרגישה שהפסיכולוגים בשיטות האלו יותר מקבלים את האדם שמולם ויכולים לעזור, למשל אני אובחנתי עם אישיות גבולית (למרות שנאי לא יודעת למה זה לא פוסט טראומה מורכבת, זאת אומרת אף פעם לא דיברו איתי והסבירו לי, אז קשה לי לומר יש לי את זה או יש לי משהו אחר, מבחינתי 50 % כן 50% לא, בכלל הם כל פעם איבחנו משהו אחר כי הם מאבחנים בפזיזות מידי ובלי לשוחח עם המטופל, אז תבינו למה אני לוקחת גם את האבחנה הזו בעירבון מוגבל, ויש לי עוד מה לכתוב אבל גם ככה ההודעה יוצאת עמוסה) בכל אופן קראתי על תיקוף, על זמינות למטופל, זה דברים שבחיים לא עשו לי, תמיד היו איתי מאד נוקשים, תמיד נתנו לי להרגיש שהרגשות שלי רעים (וכן אפילו אם לדג' הגבתי מידי בזעם לסיטואציה מסוימת, הרי אתם שמטפלים מכירים אותי, יודעים איזו אלימות והזנחה עברתי בחיי, יודעים שהמציאות החיצונית הזו היא טריגר גם לזיכרונות שבתוכי, אז במקום לבוא ולהיות איתי במקום הזה של הכאב ושל הזעם לתת הרגשה שזה לגיטימי להרגיש ככה, וכן אחר כך לדבר על תגובה פרופורציונלית יותר ואולי לתת לי עצות איך להגיב טוב יותר, אבל לא קיבלתי כלום לא תמיכה ולא עצות! רק עונשים, רק דיבור מלמעלה כזה שנראה שרק רוצים לשים עלי תוויות וזהו) גם בפציעה עצמית בחיים לא קיבלתי חיבוק לא פיזי ולא מטפורי, כל הזמן היה נראה לי שמענשים אותי, אף פעם לא שאלו אפילו למה פצעת את עצמך, רק נתנו הרגשה שאני סתם מטורפת ומגעילה אותם, ואני יודעת שיש לי בעיות, אבל יש לי גם דברים טובים ולא כל דבר הם צודקים בשיפוט שלהם. ויש בי גם כוחות נפש (אני שרדתי ילדות קשה, שרדתי ברחובות ולא הידרדרתי לסמים או עבריינות, או בכלל שאני מנסה לא להיות כל הזמן בדיכאון אלא לעשות דברים, ללמוד, לייצור, כשהייתי מסתובבת מבית לבית בלי מקום מגורים קבוע, אפילו אז הייתי קוראת ספרים, לומדת שפה, (ואולי יש מי שיגיד שזה בריחה, נו טוב יכולתי לברוח גם לסמים ולשתיה או לטלוויזיה כמו זומבי, אז לפחות עשיתי בריחה טובה, בריחה שמצריכה כוחות וריכוז)ובחיים לא קיבלתי מהם מילה טובה על הבחירות שלי, לא עודדו את מה שטוב בי, לא חיזקו אותי. ואני רוצה טיפול טוב ואמיתי. האם קיים כזה במרפאה ציבורית? סליחה על האורך, מקווה שאני מובנת ותודה רבה

פסיכולוגים הם אנשים מיוחדים אכפתיים וטובי לב (ברובם המכריע) אנשים רגישים וחכמים שעולמם הרגשי המורכב הביא אותם לעסוק באחד המקצועות היותר מסובכים..
אבל הטיפול? הטיפול זה כבר סיפור אחר.מלכודת דבש מסוכנת שחכם יהיה להימנע ממנה ככל האפשר.לתפוס מרחק.

מוגש כשירות לציבור..

הייתי הרבה שנים אצל פסיכולוגית קלינית וכן עברתי טיפול cbt מצוין ונפטרתי מocd, אבל לא בטוחה למי לפנות לעזרה לצורך הנוכחי - זה כמה זמן שאני מרגישה חוסר שקט וחוסר סבלנות. אני מוצאת עניין והנאה בדברים שאני עושה אבל התחושה שמלווה אותי היא שהמיצוי מגיע מהר מאוד וכל מה שבא לי זה לשכב על הספה ולכלות את זמני מול הטלפון הנייד. בעיקר לקראת סוף היום, אפילו את המקלחת שלפני השינה אני ממהרת לסיים ומרגישה לחוצה להיכנס למיטה. יש לי כמה רעיונות לגבי הגורמים לתחושות האלו (התמכרות לטלפון הנייד, עודף משקל שגורם לי 'להשתבלל', כאבי גב שמציקים לי ופוחתים במנוחה).
אני לא מצליחה לשים את האצבע על מה שעובר עלי והייתי שמחה אם תכווני אותי למי שאולי יוכל לעזור לי.

היי. כאשר אני קמה בבוקר,אני קמה עם מוטיבציה גבוהה ומצב רוח טוב במיוחד שהייתי הולכת למועדון תמיכה. בגלל העובדים הסוציאלים יש שביתה כפי שידוע ומהצהריים מתחילה לי ירידת מוטיבציה ודכדוך קל. אשמח עם תוכלו לייעץ לי בנוסף לפסיכולוגיה החיובית שאני לומדת עם עצמי איך לעלות את המוטיבציה בצהריים ולהרגיש טוב. אני מודה לכם מקרב לב שתהיה שבת מקסימה ושבוע נפלא

אני לא יודעת מה לעשות כבר כתבתי לפורום הזה כבר בעבר אני נמצאת במצב של פעם בעליה פעם בירידה הבעיה הזאת התחילה בכלל לפני 4 שנים ב-2016 הארורה איזה שנה הייתה לי שנה של גהנום שנה קשה מאוד שעברתי התקף מאוד קשה מהגב לרגליים וגם התברר שיש לי בעיה בגב שגורמת לכול הצרות האלה בלט בקע דיסק הייתי מרותקת למיטה 3 חודשיים לא הלכתי לא יכלתי לדרוך על הרגליים בגלל עברתי כול מיני טיפולים למיניהם לא עזר כלום המצב שלי רק החמיר מה שהביא אותי להחלמה באמת זה הייתה הפיזיוטרפיה עברתי חודשיים של טיפולים לא קלים בכלל קשים מאוד אבל בסופו של דבר חזרתי ללכת חזרתי לתפקד חזרתי לחיים נורמליים של לתפקד הכול היה בסדר עד שנת 2019 הלכתי תפקדתי שום דבר מיוחד ואז חטפתי עוד פעם התקף קשה אבל הפעם השלכה רק לרגל ימין עברתי שנה לא קלה בכלל שנה של החלמות והתקפים כול כמה חודשיים וככה זה נמשך עד עכשיו עד עכשיו זה שנה שניה זה לא נגמר המצב הזה ממשיך וממשיך ולי נעצרים החיים נעצרים לי כול הדברים פעולות יומיות יומיות שאת צריכה לעשות ואת לא יכולה לעשות כלום ממש כלום וגם המצב הנפשי שלך מדרדר עם הבעיה הזאת איך אפשר לחיות ככה רק לפני 5 חודשיים החלמתי מדלקת שהייתה בעצב לא יכלתי לדרוך על הרגל לא יכלתי לעשות כלום לא לישון שום דבר כלום רק אחרי חודש חזרתי לאט לאט לדרוך על הרגל והחלמה הגיעה רק במרץ אחרי 8 שבועות יצאתי מהמצב המחורבן הזה זה התחיל עם כאבים ברגל ימין חוזרים והולכים ואז חטפתי את הבום לפני 4 שבועות ועכשיו אני נכנסת לשבוע ה-5 והמצב הנפשי שלי לא קל אני עוברת טיפולי פיזיותרפיה לא קלים בכלל כן ויש לי גם מטפל שזורק לי מילים יש לך מחלת נפש אולי זה תורשתי מה זה הדיבור המגעיל הזה למה צריך לדבר ככה למה מה עשיתי לו אני הולכת לשמה בלב כבד אבל אין לי ברירה כי אני צריכה לעבור טיפולים עד שאני יגמור עם המצב העגום הזה שאני יתחיל לחזור לחיים שלי ללכת לצאת לראות אנשים לעשות פעולות לבד בלי קב החלמה כזאת לוקחת עד 6 שבועות בערך החלמה בעצב אין מה לעשות גם אז לקח לי לצאת מהמצב 8 שבועות החלמה לא פשוטות ולא קלות אבל מה אני יכולה לעשות לחכות בסבלנות אין ברירה זהו

אני אב מנוכר מזה כשש שנים.
פעמיים-שלוש בשבוע עדיין יש נסיונות שהילדים יגיעו אליי. בכל פעם שזה לא מצליח אני חווה כעס, כאב, וזיכרונות מחודשים של אירועי הפירוד מהם.

הם הופרדו ממני מספר פעמים בין השאר ע"י משטרה שהגיעה אליי הביתה ולקחה את הילדים שלי ממני, ובאמצעים טראומטיים אחרים.

לאחרונה התחלתי לחשוב שאני חווה פוסט טראומה ואולי אפילו פוסט טראומה מורכבת.

הזכרונות של ההפרדה מהילדים שלי לא יוצאים לי מהראש. אני לא מצליח כבר שנתיים וחצי לקיים קשרים בינאישיים זוגיים או חברותיים. אני ישן על הספה ורק מחכה שהילדים שלי יחזרו הביתה. אני לא ישן טוב. כל יום שעובר הוא סיוט. כל פעם אני מקווה שהם יגיעו ואז מתאכזב ומתרסק נפשית כשהם לא מגיעים.

יכול להיות שיש כאן פוסט טראומה? או פוסט טראומה מורכבת?
מה ידוע לכם על הקשר בין ניכור הורי לפוסט טראומה?
איך מאבחנים את זה ואיך מטפלים בזה?

תודה

שלום, אני מודאגת מאד מהתנהגותם המזלזלת של אנשים רבים באמצעי הזהירות מהמגיפה, וזה משפיע עלי רגשית בחוויה שהעולם פוגעני ומסוכן ושאי אפשר לסמוך על אף אחד. מרגישה בודדה מאד וחסרת יכולת לתקשר את עמדתי (גם מול כלל ההתנהגות בארץ וספציפית מול אנשים בסביבתי הקרובה, בעבודה שלי). אני חושבת שהפתרון ארוך הטווח הוא חיזוק עקרון המציאות אצל אנשים. אני חושבת שזו צריכה להיות המסקנה העיקרית של ועדת החקירה שתקום בתום ימי הקורונה. אשמח מאד אם תוכלו לעזור לי ללמוד את הנושא, למשל בהמלצה על ספרות או מחקרים בסיסיים בתחום.
תודה