פורום טיפול נפשי

אני מרגישה שלא באלי להמשיך לחיות, פשוט לא באלי אני לא מרגישה שיש פואנטה להמשיך לחיות ולהיות פה, הכל מגעיל לי ולא כיף לי ואני מרגישה לא מסופקת ואני מאוד מפחדת מהעתיד שלי, אני מפחדת שאני לא אעסוק במה שאני אוהבת, אני מפחדת כל כך ואני לא יודעת מה לעשות, באמת שלא באלי להמשיך לחיות בעולם הזה כי אין לי פואנטה, יוקל לי כל כך פשוט לא להתעורר יום אחד, אבל מצד אחר אני לא מצליחה להביא את עצמי להתאבד. אני מפחדת מהכאב, אני מפחדת ללכת על זה למרות שאני ממש רוצה. אין לי אף אחד לפרוק איתו את מה שאני מרגישה, בשביל ההורים שלי הכל שטויות, כל דבר שקשור אליי הוא שטות, אני לא מצליחה להביא את עצמי לבקש עזרה ממישהו כי מרגיש לי שלאף אחד לא אכפת מספיק כדי לנסות לעזור לי, אני שמרתי כל כך הרבה בבטן כל כך הרבה זמן וזה יוצא בבכי ואני לא מרגישה שההרגשה שלי משתנה או משתפרת, אני מרגישה מיואשת כל כך והכי נורא שאני לא מצליחה לאמר את זה לאף אחד. אני מפחדת כל כך מהעתיד ואני כל כך רוצה להתחיל להתעסק במה שאני רוצה לעשות אבל אני מרגישה שאין לי תמיכה מהאנשים שאני תלויה בהם, אני מרגישה שמשהו עוצר אותי להתחיל משהו שאני כל כך רוצה להתחיל. בבקשה אני חייבת עזרה אני לא רוצה לחיות ככה

בנוסף לטיפול שאני מקבלת ולומדת לעצמי פסיכולוגיה חיובית יש עוד ספר או אתרים באינטרנט שאני יכולה ללמוד או להיות באינטרקציה עם אנשים בפורומים באינטרנט ? מאוד אשמח עם במקרה את יודעת ותוכלי לכוון אותי באינטרנט. אני ממש מודה לך שיהיה חג שמח

האם ניתן לטפל בפגיעות מיניות בעזרת פסיכותרפיה?
במילים אחרות האם פסיכותרפיסתים מתמחים בתחום הזה?

שלום
התחלתי טיפול עם פסיכותרפיסטית לצורך טיפול בנקודות שונות
בטיפוס שלי סתם ככה לוקח לי זמן להתחבר לאנשים .
התחלתי עם המטפלת מספר מפגשים ולקח לי זמן עד שהרגשתי ביטחון ושאני יכולה לסמוך עליה ולנסות להיעזר בה. במפגש האחרון פתחתי איתה נושא של פגיעה מינית בעבר (ללא פרוט מסוים) תהיתי מאוד לפני לשתף אותה אם היא בכלל מתמצאת בתחום או לא אבל שאלתי את מי שהפנתה אותי אליה והיא אמרה לי שכן ואני בהחלט יכולה לפתוח איתה את הנושא
ואז כשפתחתי איתה טיפה את הנושא היא אמרה לי שהיא לא מומחית דווקא בתחום הזה והיא יכולה לעזור לי למי לפנות איך שהיא אמרה את זה. זה עשה לי רעעעעעעעעעעעעעע כאילו עד שהרגשתי שאני מתחברת אליה ויכולה לסמוך עליה וליהעזר בה סופסוף כדי להתגבר על חסמים והתלבטתי מאוד לפני לפתוח את זה איתה אם היא בכלל יכולה לעזור ושאלתי לפני זה כדי להיות בטוחה... ובסוף כשאני כבר מתחילה לשתף אני כאילו פתאום מגלה שזה לא התחום שלה והיא לא יכולה לעזור לי וגם אין לי כח לנסות לגשת למישהי אחרת עכשיו שאני לא יודעת איך היא תהיה בשבילי. זה ניפץ אותי והוריד לי ברגע את כל הביטחון והתקווה. אמרתי לה בפגישה שהרעיון על להחליף מישהי עכשיו עושה לי רע אז היא אומרת לי אז עזבי את זה בצד עכשיו בינתיים אנחנו ממשיכות. אבל פתאום אני מרגישה מבולבלת נורא מצד אחד קשה לי עם הרעיון לעזוב אותה ולעבור ולנסות להתחבר שוב למשהי אחרת מצד שני אני מרגישה נסוגה מאוד ובכלל לא באותו מקום של ביטחון לשתף כי בתוכי כאילו מה היא כבר יכולה לעזור לי. זה מתסכל אותי מאודדד למה בניתי עליה ולמה אמרו לי שאני בהחלט יכולה לשתף למה לגרום לי לסמוך ולהתחבר ואחרי זה לכזה בום אני כאילו רגשית רוצה להשאר איתה ושהיא כן תוכל לעזור לי קשה לי להשלים עם זה שלא. וגם היו לי כמה נושאים שרציתי להיעזר לגביהם ועכשיו אני בדילמה בכלל במה לשתף במה היא יכולה לעזור
מה אני יכולה לעשות ??? אין לי כח גם ככה התלבטתי המון לפני

אני יודעת שאני אתחרט על זה
כי אני כותבת סתם כדי לסחוט יחס ולהרגיש מנצלת
אבל למה רק למי שרוצה למות מותר לקבל עזרה או יחס
למה אני כל כך שונאת את עצמי שהחלטתי שלא מגיע לי כלום?
למה אני סתם מענה את עצמי סתם אבל לגמרי סתם?
למה למה אני סתם גורמת לעצמי את כל הסבל הזה?
למה אני לא קולטת את העולם נכון?
למה זה מגיע לי?
למה??????
דייי אפשר לחשוב מה אני כל כך סובלת
דייי למה אני יודעת שכל זה לא נכון
אל תענו לי !כי זה לא מגיע לי
וכן אני בטיפול
ואני לא אמורה לכתוב פה כלום
אז באמת על תתיחסו
אוף!!!!!!!!!!!

שלום, סיימתי לאחרונה זוגיות. לימים ידעתי לקרוא לילד בשם״ התעללות רגשית״. לצד המון המון אהבה חוויתי המון ביקורת, קללות, השפלות והקטנות שלא תמיד שמתי לב אליהן. זה לווה במניפולציות רגשיות שגרמו לי להבין שאני אשמה, שזה מגיע לי. שכל אחד יתנהג אליי ככה ואם אני אמשיך להתנהג כמו שאני מתנהגת גם ירביצו לי. זה לווה בבידוד, ריחוק וימים שלמים בלי לדבר איתי. כשרציתי להתנצל היה מעיף אותי מהחדר ואומר לי שהוא לא מקבל את הסליחה, שכל מה שאני עושה שווה לפח.
במעבר חד- אני בחורה אני בטחון עצמי יציב מאוד, לא קל לערער אותי, מודעת לעצמי בפן החיובי, יודעת שאני שווה המון, לא מתביישת לדבר ולומר את דעתי. אני אומרת את זה כדי להראות שאני לא בתבנית של מה שכולם חושבים של הבחורה החלשה שמתעללים בה. רוצה שידעו שגם נשים חזקות, משכילות ומוצלחות יכולות לחוות את זה. קיים מרכיב הבושה שאני מנסה לשים אותו מאחוריי ולהגיד לעצמי כל הכבוד שעצרתי את זה ושמתי לזה סוף. אני חיה חיים טובים ודי יפים תודה לאל ולא חושבת על זה כל הזמן. יש ימים שההתעללות צפה בי מחדש. חלום בלילה, או סתם מחשבה והכל עולה. המילים, הביקורת ההשפלות. לעיתים אני שואלת את עצמי למה? הוא באמת באמת אהב אותי לא סתם. אז איך? ולעיתים אני אומרת לעצמי למה את נתת לזה לקרות?
ולפעמים אני פשוט קמה בבוקר עצובה. חושבת על זה ועצובה. כי זה לא מגיע לי ולא לאף אחת. אני חזקה וטובה ומאושרת אבל זה יושב שם איפשהו. הכעס על עצמי שנתתי לזה לקרות, הכעס עליו על מה שעשה, והכעס על זה שאני זוכרת לו את זה ולא חושבת על הדברים הטובים שעשה. אני כן חושבת עליהם והם מקשים עליי לחשוב על הרע.
לפעמים, פעם בשבועיים , ההתעללות צפה בי. ולא זה לא נעים.

יש שני עניינים שעלו בעולם הרגש
אחד זה שהכרתי מישהי ודיברנו בפעם השניה...והיא שמה לב שקשה לי לדבר ולהיפתח ושאני מופנם
היא אמרה שאולי נוותר
ואני צריך לספר על עצמי וזה מה שבדרך כלל אני לא עושה ...
וזאת התנסות טובה בשבילי
כי בדרך כלל אנשים מדברים הרבה
ואני צריך להגיב
ואני רוצה להיות בקשר איתה אבל חושש לפספס מישהי שיודעת להיות חברה
היא יודעת לדבר ומנסחת ממש טוב
אבל מביעה קצת חוסר סבלנות...
דבר שני התאהבתי במישהו
שאני רואה מידי פעם
רק כי בעבר מישהו סיפר לי שהיא גרושה וכנראה פנויה
והיא באמת מקסימה
ואני לא יודע איך לדבר איתה וזה גם נראה לי לא כל-כך פשוט כי זה תמיד ליד אנשים בקשר משפחתי
ואני לא יודע עליה כלום
ואתמול זה העסיק אותי יותר ממה שיכולתי...
מה זה? מה עושים?1

הי.
אני בטיפול כבר כמה שנים אצל מטפלת מדהימה ומקצועית.
יש ביננו יחס של כנות ואמון נפלא.
מאז תחילת התהליך התקדמתי בהמון תחומים .
בפגישה האחרונה מצאתי את עצמי נפגעת מאד. כתבתי לה על כך, והיא אמרה ששמה לב לכך וממש לא התכוונה.
לקח לי זמן עד שאמרתי לה זאת.
כפי שאני מכירה את עצמי..בפגישה הבאה, לא יהיה לי קל להעלות את הנושא, ואם זה יעלה מצידה, ואין לי ספק בכך..
אמצא את עצמי שותקת ..ונותנת לה להבין שזה בסדר. למרות שזה לא.
מאז הפגיעה אני מרגישה שממש נזקקתי אחורה.
אין לי ספק שהיא לא התכוונה לפגוע.
אך קשה לי מאד. ואני תוהה כיצד לנהוג.

יש לי תלמיד בכיתה ז, אשר מורה מקצועית דיווחה עליו כי החל לגנוח בשיעור, והמשיך למרות שהתבקש להפסיק לאלתר. התלמיד הוזמן לשיחה על ידי (מחנכת כיתה), ובשיחה הוא כינה אותי "מפגרת". מה מציעה?

סיימתי טיפול לפני כחודש. הסיום היה הדדי כשהבנו שפחות או יותר מיצינו את הטיפול.
אך אני מוצאת את עצמי חושבת על המטפל לעיתים, ומתגעגעת...
כמה זמן לוקח לגעגוע כזה לחלוף והאם זו תופעה שכיחה?
האם יש טיפ או עצה לעזרה?

היי, אני בתיכון, יש לי חבר, לפני שנהיינו ביחד היינו חברים הכי טובים למשך שנתיים, חןדש לפני שהפכנו לזוג הכרנו ילדה נוספת, שנהפכה לחברה קרובה של שנינו כחבורה. חשבתי שזה בריא ואפילו בוגר מצידנו שאנחנו ממשיכים לשמור על החבורה של שלושתינו למרות שנהיינו ביחד אך בתקופה האחרונה מתבהר לי שאין כאן הפרדה מספקת. מרגיש לי שהוא לא מבין את עיקרון הזוגיות, אנחנו זוג והוא מכליל אותה הרבה פעמים בתוכנו. זה יכול להיות בדברים קטנים מאוד כמו לשלוח דברים מרגשים בקבוצה של שלושתינו במקום שאני אוכל לתת לו את התגובה שלי על זה כבת הזוג שלו לפני כן. או משהו שהוא בהתחלה דיבר איתי עליו שנעשה ולאחר חמש דקות אני רואה שעל אותן הדבר הוא מדבר בקבוצה של שלושתינו והופך את זה לדבר חבורתי. אני מאוד אוהבת אותן והוא אותי ואני יודעת שאני אוכל לדבר איתן על הכל אבל אני לא יודעת איך לגשת לעניין מבלי לצאת קנאית- הוא מאמין שקנאה היא לא דבר שקיים בקשר ששני בני הזוג סומכים אחד על השני ועל הקשר
אני לא חושבת כמוהו ולא מאוד קנאית אבל כן כאשר הוא מצרף אותה יותר מידי אלינו זה מרגיש לי לא הגיוני ושאם המצב היה הפוך והיא הייתה גבר, הוא לא היה יכול לסבול את קיום השלישיה הזו מרוב קנאה.
אני חושבת שהעניין שנותן לזה לגיטימציה מבחינתו זו היא העובדה שהיא לסבית ולכן לכאורה לא תיכנס בינינו אך הדבר לא נכון, זוג אמור להיות שניים.
מה לעשות כדי שלא יתרגם את זה כקנאה אלא שיראה את הנקודה האמיתית שלי ושהיא זוג אמור להיות זוג?
תןדה רבה!!!1

אני מאוד אוהבת את בן הזוג שלי, הוא מוצלח בהכל. מאלה שאי אפשר להבין איך מישהו יכול להיות כל כך טוב. אני בדרך כלל רגילה גם להיות מהמוצלחים, אפילו מאוד.אני שבדר״כ חווה דווקא תחושת עליונות מסויימת על אחרים ומרגישה אינטיליגטית וחדה מרגישה לידו פשוט סתומה. אני יודעת שהוא חושב שאני בן אדם מאוד חכם אך הידיעה הזו אינה משנה את ההרגשה שלי, אני מרגישה חסרת דיעות לידו. הוא יודע הרבה והתחושה היא שלכל דבר שאגיד או אעשה יהיו לו תיקונים כאילו הוא יודע טוב יותר (אני לא בטוחה שזה אכן המצב תמיד אבל זו ההרגשה שמועברת ממנו כנראה שלא בכוונה). זה גורם לי להרגיש חסרת ערך במערכת הזוגית, מה אני עושה בשבילו אם הוא תמיד מתקן את מה שאני רוצה לעשות, מה אני מביאה לזוגיות מבחינת שיח ושיתוף ידע?
מה אתם ממליצים לעשות עם זה? אני מאוד אוהבת אותו אבל זו תחושה נוראית להרגיש במערכת יחסים. אנחנו מאוד פתוחים ואני יודעת שאוכל לגשת אליו עם הכל אבל לגבי זה אני ממש לא יודעת איך לגשת.
תודה רבה, אתר מדהים לדעתי.

שלום, בחרתי להישאר בעילום שם.
הבעיה שמפריעה לי מאוד בעצמי זה המוחצנות שלי.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני אדם שמדבר בלהיטות, מאוד מאוד וורבלית, משלבת תנועות ידיים, טונציה בולטת, מצחיקה כזו, תיאטרלית. בתקופה האחרונה אני שמה לב שזה מאוד מפריע לי בעצמי וזה יוצא לי באופן טבעי לגמרי. אני מחפשת פתרונות איך לשנות את סגנון הדיבור שלי אבל עדיין לא מצאתי. אני לעתים גם מתנהלת בצורה מעודנת ו"קלאסית" אקרא לזה אבל באופן כללי אני די -דמות-. כאשר אנשים אומרים לי משהו על הדיבור שלי גם אם זה באופן חיובי זה מאוד סוגר אותי, גורם לי לחשוב על זה מאוד, זה מלווה אותי וממש מכעיס אותי על עצמי ופוגע לי בביטחון אני מרגישה שאני עושה צחוק מעצמי. אני סך הכל רוצה להיות בחורה יותר מעודנת. אני נראית עדינה מבחינת מראה אבל כמדברים איתי פתאום מגלים אדם אנרגטי מאוד, בולט מאוד, תיאטרלי ומוחצן וזה יוצר איזשהו דיסוננס אצל אנשים, אפילו רתיעה לפעמים והייתי רוצה שזה לא יהיה ככה. הייתי רוצה להיות יותר מופנמת, פחות משתפת, שיהיה לי דיבור יותר מעודן ואלגנטי. למען האמת כמו שהבנתם זה באמת מאוד מאוד מפריע לי. כשהייתי יותר צעירה זה לא הפריע לי כלל אבל עכשיו לאחר שלמדתי שני תארים ואני עובדת בעבודה רצינית הייתי רוצה שייקחו אותי יותר ברצינות ואני מרגישה שזה מפריע לזה.
אשמח לכל תשובה, טיפ, תרגול ומה לא.
תודה!!!

היי,ילדתי לפני כחודש תינוק מקסים ויפייפה,תינוק רצוי מאד שנולד אחרי טיפולי פוריות.
ילדתי בקיסרי חירום עקב לידה שלא התקדמה כ3 ימים.
מאז שהוא נולד אני מרגישה קושי עצום.
כאשר הוא נולד לא יכולתי לטפל בו ואילו לא היה בי רצון ללמוד את ה"משימות" החדשות כגון החלפת חיתול האכלה וכו'.
בעלי היה המטפל העיקרי ,גם הייתי כאובה מאד.
כיום אחרי חודש אני עושה את כל ה"משימות" אך מרגישה שהן עול עליי. מרגישה שכל משימה עם התינוק היא כמעין מטלה מעצבנת ואילו לעשות כלים אפילו יותר כיף לי.אני מרגישה עייפה ומותשת.
אני מאד אוהבת את הבן שלי
אם כך אז למה אני מרגישה ככה?ברקע יש לי OCD קשה בעבר
האם זהו דיכאון אחרי לידה?האם זה יכול להחמיר?
תודה מראש

בוקר.
יוצאת ממנה, מהמטפלת, בכעס נוראי.
לא ממש מבינה על מה ולמה, אבל זועמת עד קצות שערותי.
כמובן שאגיד לה כשנפגש, אבל עד אז... עוד המון, ימים.
בנתיים צריך להתגבר על הכעס אולי לנתב אותו לערוצים אחרים. לא יודעת.
כרגע כועסת וכבר כמה ימים כועסת.
מכעיס, מרגיז ומעצבן, מה לעשות עם הכעס הזה.