פורום טיפול נפשי

יש לי ילדה בת 4.8 חכמה.
מפנימה מהר מאוד מה שמסבירים לה ולומדת ממש מהר.
יודעת מספרים עד 40, חיבור וחיסור, מדברת 3 שפות.
אוצר מילים היה לה בגיל שנה ו3 חודשים ידעה 70 מילים ( מהספר 100 מילים ראשונות).
לא יושבת ללמד אותה יותר מידי, היא זוכרת כשהיא שומעת את זה בטלוויזיה או במקום אחר.
מאוד חברותית בגן.

יש לה בעיה רצינית בבכי.
בוכה כי פתחתי את דלת הרכב לפניה- בוכה רציתי להיות ראשונה
בוכה כי יצאתי מהבית לפניה - אומרת אני רציתי לצאת ראשונה
בת דודה שלה רשמה אותיות ואמרתי לה כל הכבוד והיא מתחילה לבכות שהבת דודה לא יודעת כלום והיא יותר טובה ממנה.
מסבירים לה שיהיו אנשים שמגיעים ראשונים לפניה למקומות שיהיו מצטיינים לפניה וכ׳ו
זה לא עוזר
אני לא יודעת ממה זה נובע
זה לא ממני, לא משדרת לה שההצלחה חשובה או שחייבים ללמוד.
אני חוששת שיהיו לה בעיות רגשיות
אשמח לתובנות ממכם.
ממה זה נובע ואיך ניתן לטפל בזה?
האם זה נחשב לבעיה רגשית?

הגעתי למסקנה שהעולם שלנו בנוי מאינטרסים ויש המון ניצול של כוח והפתרון היחידי לא להיות שייך לחברה הזו הוא להיות למשל זונה זונות לא שייכות לחברה, והם גם לא מנוצלות אם הן באות ממקום עצמאי ולא ממקום הרסני , ומאד מבאס שאין לי את הכישורים הנדרשים להיות זונה ולא יודעת לאיזה אפיקים אחרים לפנות

כשאני מבודד את עצמי אני לא תגובתי ולא קיים קשר ביני לבין הסביבה, אחותי מפחדת כשאני פראי מידי ובשיטה סיסטמטית מבייתת אותי כל פעם שאני מגיע למצב שמרגיש לי הכי טבעי ונוח ואני מרגיש שאני מתקרב לשלווה, פתאום "אכפת" לה ממני, היא שוללת את התחושות שלי באופן סיסטמטי, לדוגמה כל אדם אחר שרואה אותי נבהל רואה שזה אינסטינקט ורעשים מפחידים אותי, מבלי שאתחיל איתה בכלל שיחה היא פורצת בשיחה איתי ומבקרת אותי על זה שהבהלה שלי 'לא עקבית'- איך היום אני נבהל אבל אתמול לא נבהלתי מאותו דבר, בו בזמן היא 'מכבדת' את הפחד שלי, ומוודא שאני שם לב - "ראית? סגרתי את הדלת בעדינות בשביל שלא יהיה רעש...בסדר?", זה משהו שהיא עשתה כל חיי.

זה איזה שיטה עקבית לאורך מספר ימים שהיא עושה כל פעם מבלי שאני אשים לב, ממש כמו קוסם ששינה את דעת הקהל בלי שהוא ישים לב, רק בדיעבד אני עלול לשים לב וזה מה שמפחיד אותי, במקרה הפעם מישהו שאל בפורום אינטרנטי - 'האם יש לכם רצון להרוג לפעמים', ופתאום תוך כדי שאני עונה החלק הפראי שלי יוצא ממני ואני נזכר שהייתי מישהו אחר לפני יומיים, וכאילו נרדמתי מאז והחליפה אותי איזה אישיות מומצאת, היא ממש מחקה לי את הזיכרון הזה מבלי שאשים לב, ודמייני כמה פעמים היא עושה את זה ואני אשכרה ממשיך לחיות כרגיל בתור אדם אחר שהיא יצרה ממני בעצמה, היא גורמת לי לא להאמין לזיכרון שלי.

חשוב לומר שאני בכלל לא מדבר איתתההה שזה הכי משוגע, אני מעולם לא יצרתי איתה אינטרקציה, תמיד היא מתפרצת לאיזה שיחה שיש לי עם מישהו אחר, או מבקרת אותי משום מקום מבלי שאני אבין איך בכלל היא מבקרת אותי על משהו שאין לו שום קשר ישיר אליה.

איך לעצור את זה? נמאס לי מזה שזה קורה לי ואין לי שליטה

אני נמצאת בטיפול כמעט 4 שנים. בהם התקדמתי ועשיתי תהליכים בצורה אמיצה.
בפגישה האחרונה מצאתי את עצמי נפגעת מאד מדברי המטפלת. הגעתי אכן טעונה ומעט מבולבלת. לאור חווית הפגיעה שעברתי, הגבתי מעט בין מה, שאני מבקשת הפסקה של חודש בטיפול. היא לא הרפתה, וטענה שזו הזדמנות מצויינת לעבד את הפגיעה.
החלטתי לעשות מאמץ גדול, והגעתי שוב. הרגשתי לא מובנת, ומה שקרה בפעם הראשונה מאז היותי בטיפול, שתקתי כל הפגישה. כשניסיתי להגיב משהו ,היא קטעה אותי, והדפה . מה שלקח אותי יותר אחורה. היא שמה לב לזה והתנצלה. אך אני שתקתי . כל השעה שתקתי. ואני אדם מטבעי שמדבר הרבה.
השתיקה כאבה לי. והשאירה אותי בכאב עצום. אני מתבוננת הרבה בעצמי לאחר כל פגישה. ואני לא מצליחה להבין מה היא רוצה. והיא לא מצליחה להבין אותי.
קשה לי לדבר איתה על כך. ואני כל כך מרגישה צורך בהפסקה מהטיפול, אולי בסיומו. היא התבטאה שאין ביננו מערכת יחסים, והיא צודקת. מעולם לא חשבתי כך. כעוסקת בטיפול בעצמי, אני מודעת לחשיבות לטיפול.מרגישה שההפסקה חיונית לי עכשיו. לא מתוך בחירה, אלא מתוך כאב.
מרגישה שאגיע שוב, גם בפעם הבאה אשתוק. אני יודעת לקרוא גם את שפת הגוף שלה.
מרגישה ממש צורך בריחוק, בשתיקה. אבל. היא לא ממש מאפשרת.

שלום לכם !!!
חדש כאן בפורום.
אני בחור דתי וסובל מזה שנים מהפרעות נפשיות והרגשות קשות
יש לי נטיה שאיכשהו בשנה האחרונה הצלחתי למתן אבל מידי פעם זה עולה שוב ושוב .. אני מעוניין ורוצה להיטיב עם עצמי .. במהלך השנים הייתי אצל המון מטפלים . אציין שאני סובל מאובססיות בראש ואני כמו נכנע אליהם ונותן להם אוכל ..
מאוד מודע למצבי ומשנת 2011 רופא מסוים החל לתת לי לפונקס שאני סובל ממנו עד היום באם זה עייפות או עצירות קשה מאוד ..>> יחד עם זה נוטל גם סרקאאוול שלהבנתי זה בשילוב הלפונקס גורם לי לבעיה הקשה הזו .
אני טוען שאיני מספיק מאוזן מבחינה תרופתית והמטפל שלי טוען אחרת אגב אני נמצא איתו בפגישות כ 3 שנים עם הפסקות קצרות ..
אבל הוא מנסה למקד וליישר אותי .. כיום הרופא שלי הוא פרופסור שטראוס שהוא עובד בשיטה ויש לו גישה שממש קשה לי להסביר ..>>
למשל אני אמרתי לו דר יקר איני חש בטוב אז הוא אומר לי אתה בסדר ואתה לא ככ חולה כמו שאתה עושה את עצמך ..> אתה לא צריך הרבה תרופות .. ואני זורם איתו כשנה וחצי בערך .
הבעיה העיקרית שלי כיום היא שאני נוטל תרופות שמשפיעות לי על מערכת העיכול שלי ויש וסובל מעצירויות קשות במהלך היום .. אני מאוד מעוצבן יש בדיקת גסטרו בעוד כיומיים
החלום שלי היא להגיע לפרופסור ליאון גרינהאוס שהוא ממש מומחה אך עיקר ההשתהות היא העלות למרות שהוא בא לקראתי מכיון שאני מגיע אליו מידי פעם .. אבל ארצה מכם הדרכה כיצד להגיע אליו והאם זה בכלל כדאיי לי ואיך אתנהל מולו בפגישות .
לסיום ..>> מקווה שהבנתם את המצוקה שלי ואשמח לקרוא על עצתכם . תודה ולילה טוב

רקע - מגיל קטן עמדתי בקרטריונים לאבחון אישיות סכיזואידית, לא היה לי עניין לצאת מהחדר ולא אהבתי לצאת מהחדר, כיום בטיפול פסיכולוגי, בזמן האחרון רעשים חודרים את השקט שלי, רוב הזמן עם אטמי אוזניים, לפעמים מצליח לאגור כוחות לצאת מהחדר אבל פתאום איזה רעש פתאומי או המשפחה החרא שלי שטורקת דלתות וצועקת מחזירים אותי לחדר.

הרגישות פתאומית בשבילי, לא התחילה בהדרגתיות ובלתי נסבלת, מכניסה אותי לזעם וצעקות תוך שנייה, היא התחילה בלי סיבה מורגשת לא השתנה משהו בחיי שיכל לגרום לזה, מה שכן זכור לי זה בצבא כשהיו הפגזות של חיל אוויר בלתי פוסקות מאוד קרובות כל כמה שניות הייתה הפגזה באיזור, רעש חזק

אם זה באשמת הצבא אני רוצה לקבל פיצוי, אבל איך יודעים באשמת מיזה, כי עברו איזה 6 שנים מאז הצבא ורק עכשיו זה קורה, וזה משתק אותי אני לא יכול לצאת מהחדר, חושב 10 פעמים אם אני מסוגל לצאת מהבית בשביל לפגוש חברים וכו, אין לי אבחנה של PTSD, אבל לאחר השירות אובחנתי בסכיזופרניה וסכיזואידית, לכן אני גם לא יודע אם יש עילה לתביעה כי האבחנות לא בהכרח נראות קשורות לנושא

השאלה על הבן שלי, בחור בן 25. אינו משתף, נוטה להתבודד בחדרו, כשאני פונה אליו משיב בכעס על פי רוב או שאינו משיב כלל.
נשאר ער עד השעות הקטנות של הלילה. עצבני מאוד. חסר אנרגיות, חסר מרץ.
תמיד היה כזה. אולי חלק מהאופי שלו?
אני מנסה לדובב אותו אך ללא הצלחה. התנהגותו זו לאורך שנים.
יחד עם זאת , הוא עובד ולומד . לא משקיע בלימודיו יש לי תחושה שלומד כדי לרצות אותי.
כשאני שואלת להתנהגותו הוא אומר לי שאני זו שמעצבנת אותו.
אני אמא משקיעה ומפנקת .הוא לא תורם במאומה לבית לא כלכלית ולא עוזר פיזית
( אנחנו הורים גרושים, אין קשר עם האבא)
מה עושים??

היי,
אני עברתי פגיעה מינית מתמשכת בתוך המשפחה ויודעת שעלי לגשת לטיפול אך
אני מכירה מישהי מקרוב מאוד שגם עברה והיא כעת בטיפול אצל מטפלת והמטפלת מתעקשת איתה בשלב זה שעליה לכעוס על אלה שפגעו בה ולדבר איתם על כך ולגרום לכך שהם יתנצלו בפניה .על אף שהיא לא מסוגלת לעשות את זה המטפלת שלה מתעקשת ואומרת לה שזה הדרך היחידה להתחיל להירפא ולהמשיך בתהליך ולא משנה באיזה צורה היא צריכה להראות לפוגע שהיא כועסת עליו ולהגיד לו על מה ושהוא יבקש את סליחתה (על אף שזה פגיעה מלפני 15 שנה)
רציתי לשאול האם זה נכון ואין דרך אחרת להירפא?? כי אני ממש לא מעוניינת לעשות כזה דבר בשום אופן!! ואני לא חושבת שזה נכון לרפא מישהו על חשבון פגיעה במישהו אחר אני יכולה לכעוס עליו אם צריך וגם לא לדבר איתו אבל בחיים אני לא אשפוך את דמו ואדבר איתו על כך ואם זה הדרך היחידה להירפא אני לא מתכוונת להתחיל. אני רק רוצה לשמוע את חוות דעתך כמטפלת האם גם את חושבת כך שהדרך היחידה לרפאות פגיעה כזו היא להתעמת מול הפוגע לכעוס עליו ולדרוש את התנצלותו?? לא מעוניינת לדבר איתו על כך מבחינתי זה לבד הטרדה נוספת להעלות את הנושא בחיים לא דיברתי איתו על כך ולא אדבר.
חשוב לי מאוד לשמוע את תשובתך . אם יש אפשרות לטפל בכזה דבר בלי לדרוש ממני לדבר עם הפוגע על כך בחיים!

שלום
יש לי אחות בת 38 רווקה שלא דיברה עם אמא שלה 30 שנה בטענה שהאמא עשתה הפליות (מה שלא נכון )ולא אהבה אותה (לא נכון )אלו דברים שפיתחה בראש לפני 5 שנים האמא נפטרה ממחלה והיא עדיין לא השלימה עם האמא .
נותר לנו אבא מבוגר
אחותי לא רוצה לשתף פעולה בעזרה בשבילו ובבשולים בטענה שאח שלי העיר לה על הבישול
אח''כ הוא התנצל ואף היא באה לבקרו בביתו.
היא ללא זוגיות.גננת עובדת מלא שעות מסתגרת בבית אוהבת את החתול שלה יותר מאשר את האחים ואת.אבא שלה
שמעירים לה בצורה יפה היא נרגזת.ועונה לא יפה בורחת ונעלמת ולא מתמודדת עם שיחות או לא משתפת מה מפריע לה,היא לא מפרשת דברים בצורה נכונה וגם לא נותנת צ'אנס להסביר היא לא משתפת כלום על החיים שלה
היא כבר חודש וחצי לא באה לאבא שלה לא מתקשרת.לשאול לשלומו
היא מתנהגת מאוד לא יפה אלינו האחים שלה
מה שאני מבקשת איזה שהיא דרך להתמודד איתה משהו בהתנהגות שלה לא נורמטיבי לדעתי מה לעשות היא לא נותנת צ'אנס לדבר ותוקפת

שלום, אני מחפש קורס שנתי מקוון שקשור לפסיכותרפיה שלא מצריך תואר שני.

אני לומד תואר שני בפסיכולוגיה קלינית באנגלית (בחו"ל) והייתי רוצה להרחיב את הידע שלי עם קורס בעברית.

כל הכוונה תתקבל בברכה,
תודה.

היי ליטל,
אני בת 32, רווקה עם קושי משמעותי ביצירת זוגיות. כל החברות שלי כבר נשואות עם ילדים/ בהריון. אני נמצאת בפחדים שלא אהיה אמא אף פעם...
אני ממש בדיכאון. היו לי קשרים מדי פעם... אבל אף פעם לא חוויתי ממש אהבה... ברקע יש פגיעות מיניות בילדות שאני מטפלת בזה בטיפול פסיכולוגי.
אני כל הזמן בפחדים מיצירת קשר ודחיינית מלהכנס לאפליקציות ולהתחיל להתמודד... והזמן לא לטובתי...
אני פוחדת להרגיש שמשתלטים עליי בקשר...
האם יש לי סיכוי להיות בקשר? להיות אמא?
תודה רבה,
מאי

שוקל לפנות לטיפול בנושא קושי ביצירת זוגיות. ככל הנראה מדובר בסימפטום לבעיות כלליות יותר.

האם עדיף לי לחפש מטפל גבר, אישה או שזה לא משנה? האם זה יכול להשפיע על איכות הטיפול?

האם "טיפול זוגי" זה המונח הנכון שעליי לחפש או שזה פונה רק לזוגות?

תודה.

הייתי בטיפול מגיל 12 עד 18, חזרתי לטיפול בגיל 21 ועכשיו אני בת 24 אצל אותה מטפלת. לפני שנתיים וחצי גליתי על הורה ביולוגי נעדר (סוד של ההורים) המטפלת גם ידעה מזה עוד עשהגעתי אליה בנערות. מאז אני בתחושת תקיעות, אני מרגישה שהטיפול עוזר בחלקים אחרים, אך איכשהו נפהכל מתרכז לבסוף לעובדה שהיא הייתה גם חלק מהשקר, אני לא יכולה לעבור הלאה, אני מרגישה שנעשה לי עוול לזהות שלי ולאוטונומיה שלי כאדם(גם מבחינת השקר וגם בגלל ההפרדה המכוונת מהזהות הגנטית שלי- המטפלת רואה זאת כיעוד שלי כי ההורה הביולוגי בחר לתת אותי ולא מקבלת את זה שהמשפחה שלי והזהות שלי הם שלי ולא משנה מה הורה ביולוגי בחר או לא ההשלכות עליי הם הרסניות וראויות להכרה) , זה דובר הרבה בתוך הטיפול וגם על עזיבה שלו כי אין מקום לכל התחושות שלי שם, אני מרגישה שאין ולידציה והכרה במה שעברתי וממה שהוסתר ממני בעורמה כל חיי (יש דיבור על כך שאיני מקבלת דעות שונות ממני למרות שהסברתי יותר מדי פעמים שזה נושא שנוגע לליבי מאוד ושם אני לא מוכנה לדעתה, מבחינתי אני ציפיתי לאמון ומבטחים בטיפול פרטני פרטי). אני מרגישה שאין לי מוצא, בזבתי שנים שם בטיפול אינטנסיבי ויקר, עם מחויבות גבוה ורצון לשפר את חיי וקיבלתי פסנתר על הראש משום מקום. (הסוד נחשף בטעות). אני לא יודעת מה לעשות אני רוצה לעזוב אבל מרגישה שמשהו לא סגור אצלי ולא מסוגלת כל עוד היא לא מכירה בעוול שנעשה לי כאדם פרטי ונפרד. תעזרו ליי

שלום למטפלים הנכבדים ולמטופלים,
ברשותכם, אם תסכימו, הייתי מעוניין להזמין אתכם לקרוא את הבלוג שלי- עדות אישית שלי המתמודד עם הפרעה סכיזואפקטיבית.

כתבו לי למייל ואשלח לכם את כתובת הבלוג, זאת על פי תקנות הפורום הנוכחי שיש לכבד.

כתבו לי ל:

[email protected]


תודה רבה,
יואב

שלום
מדובר בתלמידה בכיתה י, אובחנה לאחרונה עם הפרעת אכילה, היא התחילה את הטיפול עם תזונאית והיא הולכת לפי תפריט מסוים כדי לעלות במשקל, הבעיה שהיא מתקשה להמיך עם התפריט , היא אומרת לי שכל הזמן היא רואה שצריכה להוריד , והיא הלכה לרופא ולתזונאית כדי לעשות טוב לאימא לה . השאלה שלי איך אפשר לעודד אותה להמשיך עם הטיפול, איך אפשר לעזור לה לשנות את המחשבות הלא נכונות שיש לה בראש, שהיא דווקא רזה ולא שמינה?
לפי דעתה פשוט היא צריכה לרזות עוד, האם יש ביכולתי כמחנכת משהו לעשות בשביל לעזור לה?