פורום טיפול נפשי

אני אמרתי למטפלת שאני מרגישה שזה שהמפגשים הם פעם בשבוע זה מקשה עלי וכל פעם מחדש נראה לי כאילו עבר חודש מהפגישה הקודמת ואני מרגישה איתה כמו פעם ראשונה והיא אמרה לי שהיא לא בטוחה שפעמיים בשבוע זה מה שיפתור את הבעיה והיא חושבת שההרגשה שלי היא בגלל שאני נמנעת מלהתקרב ולשתף ובינתיים נשאיר ככה ונראה. כשהיא ענתה לי ככה כבר שכחתי מהשאר. כבר לא אמרתי לה על התחושות הקשות בין הפגישות פשוט שתקתי כי הרגיש לי שממילא היא לא תשנה את המצב וגם כי אני לא בביטחון מלא ללחוץ בנושא כי יש לי פחד פנימי מתלות בה ואולי זה גם מה שהיא חוששת ממני ולכן לא מאפשרת לי ואם זה החשש שלה אני ממש לא רוצה את זה. אבל קשה לי אני לא אעמוד בזה זה מכניס אותי לדיכאון פתאום מתעצמות בי כל התחושות הקשות של תלישות ייאוש וכל כך לבד מרגישה שאף אחד לא יעזור לי, שקשה לי לבטא את מה שאני מרגישה ולכן לא מבינים אותי אז באמת עדיף לי כבר לשתוק . ואני עוד יותר לא אתקרב אליה עכשיו כשאני יודעת שהפעם בשבוע זה בכוונה והיא לא רוצה לשנות אני לא רוצה להיות תלותית בה אבל מרגישה שהמרחק הזה קשוח זה רק גורם לי להיות תלותית בחיפוש הקלה בפורומים ואני לא מצליחה להתגבר על זה אני לא יודעת מה נכון לי בינתיים מרגישה שהטיפול הזה עושה לי רק רע רק מכאיב רק גורם לי לחפש את כל ה "מסביב" כדי להקל על התחושות וכל זה כשאני עוד לא פתחתי איתה כלום. ואם אפתח יהיה פי מיליון קשה לא יודעת מה נכון לי אולי כדאי לי להפסיק איתה וזהו ? לא בא לי ככה !

שלום,

אני בטיפול פסיכולוגי מזה חצי שנה, לפני כן הייתי בטיפול אצל מטפל אחר והבעיה שלי היא כזאת, לא הצלחתי לשוחח בפתיחות על עניינים הקשורים למיניות עם המטפל ולכן פניתי למטפלת, חשבתי שיהיה לי יותר קל לשתף אישה בלבטים המיניים שלי. אז עכשיו אני בטיפול אצל פסיכולוגית, אבל אני שם לב שמאוד קשה לי לדבר על מין עם מישהו\י שאין לי שום צל של משיכה אליה. זאת אומרת, אני לא מצפה שיקרה שום דבר מיני ביני לבין הפסיכולוגית שלי. ברור לי שזה רחוק מאוד ממה שטיפול אמור להיות וגם ברור לי שזה מנוגד לכל הכללים של האתיקה וגם אני לא מעוניין בזה. אבל משהו בעובדה שאין לי שום משיכה מינית טבעית ברמה זו או אחרת כלפי המטפל\ת, ממש מקשה עליי ואני מרגיש חסום מלשתף את הרגשות המיניים שלי. ואני יודע שהמיניות היא מרכיב מאוד מרכזי בנפש האדם, וחשוב לי לפתוח את זה בטיפול, במיוחד מאחר שגם באופן ישיר מיניות מהווה נושא מאוד רגיש עבורי. השאלה שלי היא, האם זה נורמלי שארגיש שאני חייב שיהיו בי קצת רגשות מיניים למטפל\ת כדי שארגיש בטוח לשתף דברים? לא נעים לי כמובן לומר למטפל\ת שאני לא נמשך אליה בכלל ובגלל זה קשה לי לדבר איתה על עניינים של מיניות. ואציין שוב שהציפיות שלי מהטיפול הם ממש לא לפתח משהו מיני עם המטפל\ת. פשוט אני מרגיש חסם מלדבר על הדברים האלה עם מישהו שאני לא מצליח בשום תדר להרגיש איזשהו חיבור במישור הזה, גם אם לא ממומש. מה תוכלו לייעץ לי בנושא? תודה מראש.

שלום וברכה,

לפני כחודש סיימתי טיפול פסיכולוגי מעולה, הפסקת הטיפול נעשתה בהחלטה שלמה אם כי לא קלה. אני שמחה על ההחלטה הזו, הטיפול היטיב איתי מאד, והקשר בין המטפלת לביני, היה מעולה.
קשה לי מאד מאד הסיום. למעשה, כל הדברים שעלו ועובדו בצורה נכונה, שבים להכאיב לי מחדש וביתר שאת. חשוב לי להדגיש שאני לא נבהלת, אלא כואבת מאד מלהרגיש אותם. ... עברתי טראומות מאד מאד קשות , אך צמחתי מהן, והפכתי לאדם חזק . כן מפריעה לי התחושה שהכל חוזר, כביכול הרגשה של פספוס..אם המצב כזה, למה הועיל הטיפול ?
האם הדבר לגיטימי ? סיימתי סהכ לפני חודש...
תודה רבה.

אני בת 24 עד לפני 4 שני טופלתי אצל פסיכולוג עקב חרדה ודיכאון הוא המליץ לי על טיפול תרופתי ופניתי לפסיכיאטר שנתן לי 20 מ"ג רסיטל לאחר שנה ירדתי ל-10 מ"ג ולאחר חצי שנה הפחתי עד למצב שאני לא לוקחת מספטמבר כלום. בפועל רק החרדה היומיומית נעלמה אבל תמיד הדיכאון היה ברמות מוחלשות.
לפני כחודש החרדה שוב צפה אצלי ובשבוע האחרון יש לי תחושת נפילה של דיכאון וחרדה. רציתי לשאול האם כדאי שוב פעם לחזור לטיפול התרופתי ? איתו הרגשתי אלחוש רגשי אבל הוא לא עזר לי לשיפור המצב רוח. האם כדאי לחזור שוב לטיפול פסיכולוגי בו צריך לעבור שוב את התהליך הארוך או לפנות לקואצר? או שיטת טיפול אחרת?

שלום. אני סטודנטית. ובאופן כללי אני מרגישה שכל הזמן אני רצה. מסיימת לאכול לפני כולם בשולחן. כשמדברים איתי אני כבר רצה 20 צעדים קדימה. כשאני מתכננת משהו אני גם מתכננת אץ ה20 צעדים הללו.מרגישה במרוץ. וקצת לא יודעת איך להתמודד עם זה ? זה מתחיל להביך אותי שאני מסיימת אוכל לפני כולם, משתעממת מדברים מהר, חושבץ מדי, פועלת מדי, עייפתי

גם בלימודים עמוסה, גם בשגרה, אין זמן להיפגש עם חברות כי בערב כבר אין לי אנרגיה לשמוע אנשים מדברים מרוב שגם בלימודים שומעת
חסרת אונים
תודה

האם יש בכלל מחקרים שמצביעים (בדרגת מובהקות סטטיסטית ראויה) על קשר בין טיפול פסיכולוגי דינמי לבין הבראה או לפחות שיפור ממצב נפשי פתולוגי ? (אני לא מדבר על cbt).

אני שואל את השאלה גם לטובת אלו שמתלבטים אם לפנות לטיפול נפשי, כי המסגרת הטיפולית היא המקום האחרון שאפשר לצפות ממנו לקבל הסכמה מדעת. לעולם לא יידעו אתכם על כך שאין מחקרים שמלמדים על קשר של שיפור בין מצב נפשי מסויים לבין טיפול פסיכולוגי. תשלמו סכומי עתק, זמן ותעצומות רק כדי לגלות בחלוף שנים רבות שדבר לא הועיל.

אני הייתי עשר שנים בטיפול בגלל הפרעת אישיות סכיזואידית ולא חל אצלי שיפור כלשהו. כל הסימפטומים שהיו קיימים לפני הטיפול קיימים גם כעת. דווקא אפשר לזהות אפילו החמרה במצב.

שלום
אני עוזרת לבתי להגיע למטפלת שתוכל לייעץ לה לגבי ובעיות שהיא נתקלת בגידול בנה בעיות אכילה שינה והתנהגות אלימה .
למי היא צריכה לפנות?

קרוב משפחה שלי סובל ממחלה כרונית קשה והוא מתכנן להפסיק את חייו על ידי כך שהוא יפסיק לשתות ולאכול, פניתי לרופא המשפחה שלו והוא אמר לי שכל עוד הוא צלול בנפשו(הוא צלול) אין להם ממש מה לעשות עם זה, זה באמת המצב?

למה לפעמים אני מקבלת פלאשבק של רגשות (כחלק מפוסט טראומה מורכבת כנראה) מסיטואציות עם אמא שלי שפגעה בי ריגשית ומילולית שמזכירים לי אירועים קודמים ומודחקים שפגעה בי ולפעמים לא?

הייתה פעם אחת שהרגשתי תגובה עוצמתית (רעידות, בכי בלתי נשלט, לב פועם בחוזקה) מסיטואציה איתה ופעם אחת אפילו גל של פחד אבל אז זה נעלם ולא חזר. אני לא מרגישה ככה בכל פעם שאני מדברת איתה. למה זה לא צף בכל פעם שאני איתה? הגוף שלי הסתגל אליה?
אני גרה איתה ובתקווה אעזוב את הבית בקרוב, האם הסרת האינטרקציה היום-יומית איתה יעזור לי להחזיר את הקשר עם הרגשות שלי כלפיה?

שלום שוב, אני עובר תקופה קשה.

כל הטיפול הפסיכולוגי הזה מאוד מקשה עליי, כמה שאני מתנתק מהמשפחה פתאום אני מרגיש יותר רגשות, בתחילת הטיפול אני חשבתי שאין לי רגשות בכלל, בא לי להקיא מרוב רגשות רעות, למה אני כל כך לא חשוב לאף אחד שכולם יכולים להתעלם מכמה שהם פוגעים בי אבל מספיק חשוב כדי שיתעללו בי, אני לא מבין מה רוצים ממני, מה עשיתי, יש לי הפרעה סכיזואידית, אני הסתגרתי בחדר כל החיים, למה עדיין זה לא מספיק, אני עוזב את הבית, אני אפרד מכולם כי אני לא אחזור.

אני קצת מרגיש כמו ילד בן 3 שרוצה להתחיל את החיים, כי ככה התייחסו אליי, בעצם לא סמכו עליי עם כלום, לא נתנו לי ללבוש בגדים לבד, לא נתנו לי לבחור כלום, לא נתנו לי להרגיש תחביבים, לא נתנו לי ללמוד מה אני אוהב ומה לא, כל מה שעשיתי היה בכפייה, ואם לא הסכמתי אז האשימו אותי שאני לא מתאמץ ואני אגואיסט, איך בנאדם בן 27 שמרגיש שהוא מפותח כמו ילד בן 3 אמור להתחיל חיים של גדולים, יש איזה משהו שאני יכול לעשות כדי להרגיש בהתאם לגילי? אני מפחד לעשות את הדברים הפשוטים, אני מפחד להכין אוכל ושאני לא אצליח, אני מפחד שאני ארעיב את עצמי כי אני לא יודע איך משיגים דברים, למה אני מרגיש כל כך קטן? כל החיים הקטינו אותי כל הזמן ההורים שלי, ועכשיו אני לא מצליח לגדול, למה זה כל כך פשוט לאנשים לבחור לעשות מה שהם רוצים, אני לא מצליח להתקדם, כבר אמרתי שאני יעבור דירה (יכול להיות שאגור ברכב), אני כבר החלטתי סופית להתנתק אבל אין לי תמיכה מספיק חזקה להתחיל חיים בעצמי, כולם כבר בוגרים, עסוקים בתואר, 4.5 חברים סה"כ.

זה בעיות שלדעתך ימשיכו איתי כשאצא או שהן נובעות מזה שאני פשוט נמצא בסביבה הרעילה? אני מאוד מפחד לצאת, אני שוקל להוסיף טיפול פסיכולוגי נוסף כי הטיפול שאני כרגע בו הוא מסובסד וכדי להוסיף טיפול שבועי אני אצטרך לשלם בעצמי על כל הטיפולים, אין אפשרות לשלב עם הסיבסוד.
יש הצעה אחרת?

שלום רב. לפני כשלושה חודשים הבת שלי (21) החלה בפעם הראשונה בחייה קשר זוגי עם בחור מקסים.במקביל החלו אצלה מחשבות טורדניות שלא עוזבות אותה 24/7, שהיא בעצם נמשכת לנשים. המחשבות האלה גורמות לה להתקפי חרדה על התקפי חרדה כי מבחינתה המחשבה הזו לא אמיתית וגורמת לה לסבל. היא החלה בשיחות עם פסיכותרפיסטית , אך הפסיקה. הייתה במספר שיחות עם פסיכיאטרית שהיא גם מטפלת אך זה ממש גורם לה לסבל. היא הייתה מאוד פתוחה בשיחות אבל מבחינתה לא רוצה לדבר על זה כי היא יודעת שזה לא נכון. התחילה לקחת ציפרלקס במינון של 10 מ"ג אך הומלץ להגביר מינון. ברגע שהמחשבה עוברת בה היא מייד בוכה ואומרת שזה לא אמיתי. אני מרגישה אבודה. ובטח שגם היא. אולי יש שיטת טיפול שמתמקדת בהתמודדות עם המחשבות ולא להכנס לחרדה מהן. בלי שיחות שחופרות לעומק. כי היא כבר לא מסוגלת. תודה

היי,
ביום הזיכרון תמיד יש לי עצב עמוק בפנים, לא חסרים חברים, משפחה, שאיבדתי במלחמות שלנו והמעבר בין האבל לתקומה (יום העצמאות) הוא ממש בלתי נתפס.
איך אני יכולה?
הכאב על האובדן הוא כמעט לא אנושי.

האם יש אפשרות לטפל בטראומה בלי להכנס לעומק ולשחזר ? יש אפשרות ? יש מצב כזה שטראומה בלתי נסבלת לעיכול ושחזור ואפשר לטפל בסימפטומים שלה בלי להכנס לעומק אלא רק מציון נקודות - כותרות ? כמו לדבר על כך שהיתה פגיעה מינית אבל לא להתחיל להכנס ולפרט מה ואיך כי זה פשוט יהיה בלתי נסבל ? יש סיכוי כזה או שזה לא עובד ?

מצטער ששוב אני שואל אני מרגיש שאני מטרטר אותך אבל כל פעם יש ראיות חדשות.

זה סיפור מורכב, אני נמצא במצב שכל הבית שלי משתף פעולה עם קווי אישיות נרקסיסטים של אמא שלי, אם מביעים התנגדות וביקורת מסתכנים בחטיפת האשמות והקנטות, אם בטעות מראים את הבעיתיות בציפיות הסותרות של אמא שלי גם עלולים לחטוף האשמות ואיומים, בעצם כולם צריכים לשחק לפי המציאות של אמא שלי, ואם המציאות משתנה מצידה אז כולם צריכים להתאים את עצמם למציאות החדשה.

בדיעבד אני מצליח לקשר את זה לטיפול הפסיכולוגי שלי, שהרבה פעמים אני תקפתי את הפסיכולוגית שלי למרות שלא הרגשתי שיש לי מטרה לפגוע בה, בעצם "הכנסתי" אותה למעגל הנרקסיסטי, שבו אם היא לא עומדת בדרישות אני אתקיף אותה ואקטין אותה, זה קרה לפני הרבה זמן והייתה מאז הפוגה של בערך חצי שנה מאז שתקפתי אותה, אבל מצד שני תמיד הייתי זהיר איתה כי הרגשתי שהיא 'נופלת' להתקפות, ואני עלול לשנות את ההתנהגות שלה עם התקפות, משהו שאני לא הייתי רוצה שפסיכולוגית תעשה.

טיפול אחרון חזרתי לתקוף אותה כי מישהי מהחיים האישיים שלי פנתה אליי ושאלה איך אני מתקדם בטיפול הפסיכולוגי ודיברנו, וזה גרם לי להרגיש שמשהו בטיפול לא מתקתק, אני תמיד מרגיש שאני הולך על ביצים בטיפול וזה לא אמור להרגיש ככה, כי היא לא מביאה לי תחושת יציבות (מעצם העובדה שהיא נופלת), אמרתי לה שהיא פסיכולוגית גרועה בגרעין שלה, וזה לא משהו אישי, שזה לא עניין של ניסיון, כל פעם שהיא הפכה את הנושא אליי אני החזרתי אותו לזה שהכל בגללה, אני מתאר לעצמי שאם יצא לך להתמודד עם מטופלים נרקסיסטיים את מכירה את ההתנהגות.

מאוחר יותר באותו שבוע הרגשתי שאני צריך תמיכה, התקשרתי אליה (היא מסכימה) והסברתי את הסיטואציה, ומשהו הרגיש חשוד, הרגשתי שבחלק מהשיחה במקום להיות בצד שלי היא הייתה בצד של אמא שלי, בגלל שאני מכיר את התחושה המבולבלת, אני מכיר את ההרגשה שמשהו מרגיש לא בסדר אבל אני לא מצליח לשים את האצבע על מה בדיוק כי זה מה שתמיד אני מרגיש עם אמא שלי, מהתחושה הזו יש חשש, הייתי שמח לאיזה חיזוק שאולי הפסיכולוגית שלי נכנסה לתפקיד מתעללת מתוך חשש שהיא תותקף, אני צריך שמישהו יפתח לי את העיניים ל'פסיכולוגית שלי', אני כבר לא בטוח כמה היא בצד שלי, הייתי רוצה לראות דברים לרגע בצורה אובייקטיבית באמת ואז לעשות החלטה, אני לא מצליח להגיע לחשיבה האובייקטיבית כי אני מרגיש חלש ומנוצל בסיטואציה.