פורום טיפול נפשי

שלום.
שנה שעברה כמו כולם לא חגגנו פסח עם המשפחה המורחבת בגלל הקורונה. השנה גם המשפחה שלי וגם המשפחה של האיש שלי נורא רוצות שנבוא לחג, וכל אמא בתורה מפעילה עלינו לחץ נפשי, מניפולציה רגשית, עם טפטוף נחמד של רגשות אשמה... ואנחנו בכלל לא בטוחים שאנחנו רוצים לנסוע.
אחרי כל הסגרים האלה, אני מאד חוששת להגיע לחג המוני עם כל-כך הרבה אנשים מקצוות הארץ. אנחנו מחוסנים אבל הילדים קטנים מדי להתחסן, ואני לא רוצה לקחת את הסיכון שהם יכנסו לבידוד ושוב יצאו מהמסגרות. השגרה שסוף סוף חזרה כל-כך חשובה להם. לקח להם הרבה זמן להתייצב ולהסתגל חזרה אחרי הסגר האחרון.
ואני לא יודעת איך לנהל את השיחה הזאת עם שני הצדדים. אני לא רוצה להתחיל מלחמת עולם, לא רוצה שאף אחד יעלב, אבל גם קצת מרגישה שאין מקום לרצונות שלנו בתור משפחה גרעינית...
יש לך טיפים איך לייצר את התקשורת הזאת...?
תודה!

לא יודעת מה קורה לי היום הלכתי לפגישה בקליניקה של המטפלת פעם ראשונה ודווקא בשונה ממה שאני רגילה, במשך כל השבוע לפני הפגישה הייתי לגמרי אפאתית ממש לא חשבתי על זה והספקתי אפילו לשכוח וגם היום לפני הפגישה לא נכנסתי לחרדה למרות שזה לגמרי לא התאים לי לפי הרגיל הייתי אמורה להיות כל השבוע הזה בהתקף חרדה שלא נגמר. אבל למזלי זה לא קרה לא יודעת למה אפילו. ועכשיו אני מרגישה מוצפת ברמה מזעזעת כולי צמרמורות לא מצליחה להתרכז בכלום בא לי לבכות אבל באמת אין בכי מרגישה רע רע ואני אפילו לא יודעת ממה ולמה. מרגישה עם התחושות הקשות שלחכות כל פעם שבוע עד הפגישה הבאה בשבילי זה נצחח זה גורם לי להתחרפן למרות שאני עדיין בכלל לא מכירה כל כך את המטפלת והיא לא אותי. הפעם בשבוע גורמת לי להיות ולא להיות גורמת לי להשאר מרוחקת ,עד שאני מצליחה להתאפס נגמר הזמן וצריך לחכות עוד שבוע שלם שאני מוציאה את זה לגמרי מהראש שלי ומתקררת ובפעם הבאה לפני הפגישה אני מרגישה מנותקת לגמרי ממנה וממה שהיה בפגישה קודמת כאילו עבר חודש אבל אחרי הפגישה אני מרגישה שאני הולכת להתפוצץ מהמחשבה על המרחק הזה ואני אפילו לא יודעת למה כי זה לא שאני מרגישה שהתחברתי אליה יותר מדי ואני מתגעגעת או משהו כזה ממש לא אני לא יודעת להסביר קשות לי מאוד התחושות וההצפות ומרגיש לי לא נסבל לחכות שבוע שלם. אבל אני לא יודעת מה נכון וכדאי לי אולי אני צריכה להישאר ככה ופשוט להתרגל ?
אני רוצה שתעני לי בנפרד על השאלה הזאת והקודמת ותגידי לי מה את חושבת בלי להגיד לי לדבר על זה עם המטפלת אני אדבר איתה גם אבל זה רק עוד שבוע וקשה לי להשאר עם זה לבד עכשיו

היי ליטל.
בחול המועד המועדון סגור אצלנו וצריך להיות לי זריקה בלי שהמועדון יהיה פתוח עם אח מחליף. אני בלחץ נוראי גם בגלל הזריקה וגם בגלל אח מחליף. אני רגילה לאח הקבוע שעושה לי את הזריקה ופוחדת משינוי כמו אח מחליף. אני גם פוחדת שזה לא יסתדר כי גם המרפאה סגורה. הייתי שמחה לעצה איך לצאת מהלחץ הזה?

אני לא מרגישה שיש לי צרכים
רק הבעל צריך וצריך לא רואה שגם אני צריכה
חיה בבית בתחושה של שאריות
שאני נהנית בכאילו משאריות של החיים
איך יכול להיות שרק לו יש מלא בגדים מלא נעלים מלא מלא מלא בכל התחומים ולי יש תיק אחד ומדף אחד כל דבר קצת וישן
ממש עצוב ומעצבן

לא יכולה לסבול את הריקנות הזאת היו לי עכשיו יומיים שהייתי עסוקה נורא והיא שקטה קצת אבל היום היא חזרה יופי ובענקקק כבר שנים ככה זה בתוכי כל יום ולא עוזר לי כלום למרות שאני מנסה! אם זה להיות בחברת אנשים אני יכולה לדבר איתם ואפילו "לצחוק" ובתוכי מרגישה הכי ריק וחסר משמעות , גם אם מחליטה להתעסק בפעילות או לצאת לקניות זה לא עוזר לי אני עושה את זה כדי לצאת מהתחושות ואז כשמרגישה שזה לא עוזר לי אני חוזרת בתחושה עוד יותר קשה שכבר לא מעניין אותי באמת כלום אז למה לנסות. גם בעבודה אני פועלת ועושה ומדברת עם אנשים ובפנים מרגישה שבא לי להתפוצץ ואין לי כח להתייחס לאף אחד כי אחרי שאני מדברת רגיל וזורמת אבל מרגישה כל כך ריק וקשה בפנים זה גורם לתחושות שפל שרק מעצימות את עצמן. ואם מנסה לשים מוזיקה זה רק מציף אותי ועושה לי רע ואני לא יודעת למה מצד אחד בא לי להיות לבד כי אין לי כח להרגיש שאני צריכה להתעלות מעל עצמי כל הזמן כדי להיראות נורמלית ותקינה מצד שני הלבד הזה מפחיד רצח אכלתי המון ואז הקאתי בכוונה כי היה בא לי לעשות משהו מזעזע וזה לא עזר לי הפעם זה רק גרם לי להצפה אז הלכתי להתקלח כדי לנסות להירגע שעה התקלחתי וזה גם לא עזר אני לא יודעת מה בא לי לעשות לא יודעת מה אני רוצה מעצמי בכלל אין לי מה לשאול בא לי לכתוב רק כי בא לי לכתוב !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

האם היפוכונדריה זה סוג של גלישה פסיכוטית?

שלום,
יש משהו שמאד מציק לי ודי מתוסכלת ואשמח לייעוץ כי אין לי את מי כל כך לשתף ..
אני בת 26 ונמצאת בזוגיות כרגע כ5 חודשים.
הייתי רווקה לפני זה 5 שנים.
כרגע אני בזוגיות עם בחור מדהים, אוהב, תומך, מקשיב ומכיל. על פניו הכל בסדר.
בתחילת הזוגיות הוא אמר לי שיש לו מאניה דיפרסיה וגם שהכרנו הוא היה במאניה.
אחרי חודש וחצי נפרדנו כי הוא התנהג כמו ילד בעקבות המאניה, והתנהג תמיד בחוסר אחראיות,בקיצור לא הסתדרנו והוא החסיר ממני המון בזוגיות, ולא רציתי להתפשר אז נפרדנו.
לאחר תקופה הוא השתנה 360 מעלות, יותר רגוע, יותר שלוו, מבין תומך מכיל ונותן המון אהבה.
ואז חזרנו ...
ככל הנראה ירדה לו המאניה והוא חזר לעצמו אך זה מלווה במיני דיכאון, הוא מאד שקט, בקושי מדבר, בקושי יש תקשורת. אם אני לא אדבר, ולא אפתח שיחה זה פשוט לא יקרה.
פתאום הוא ביישן, חסר ביטחון, לא אסרטיבי, סגור ומופנם.
אני צריכה להוציא ממנו הכל אם הוא לא מדבר.
הוא טוען שעכשיו זה מי שהוא, הוא ״האני״ האמיתי,כי כבר לא במאניה.
אומרים שאם אתה אוהב בן אדם אתה צריך לקבל אותו כפי שהוא ולהיות איתו בכל המצבים בחיים.
ולאחרונה אני מרגישה ריקנות. מרגישה שמשהו חסר לי, אני לפעמים מסתכלת על זוגות אחרים ומקנאה.
אני רואה שהבני זוג של בחורות אחרות יותר שמחים, יותר נועזים וגבריים ממנו.
ובנוסף לפעמים מסתכלת לצדדים על גברים אחרים ומחפשת ריגוש.
מצד שני הוא כן נותן אהבה, מבין, חם, ועושה המון השתדלויות למעני ועוזר לי בכל דבר שמבקשת ממנו.
מרגישה שריק לי בפנים, שמשהו חסר לי, שאין לי ריגוש וכיביכול אולי מתגעגעת לרווקות אבל לא באמת כי שהיית ברווקות הייתי רק במרדף אחרי דייטים וכל הזמן בקשרים עם גברים ורק חיפשתי אהבה. ועכשיו מצאתי.
אבל מרגישה לפעמים לבד, בדידות, וריקנות..
שוקלת לעשות צעד ואולי לקחת הפסקה,או להפרד.
אבל מצד שני מפחדת שאולי אני מפסידה כי יש בו תכונות ומידות טובות ואנחנו מאד מסתדרים.
(ועדיין כלום לא בטוח איתו כי פתאום יכולה להתעורר אצלו המאניה)
בכל מקרה, ממש מפריע לי כי אני לא אמורה להרגיש ככה
אין לי עם מי לשתף את תחושותיי.. כי אין לי חברות טובות שאני פתוחה איתן כולן ביקורתיות ושיפוטיות...
אשמח לעזרה ולייעוץ.. תודה רבה!

היי דוקטור, קוראים לי שי ואני בן 30 בדכ בריא, לפני כשנה וחצי לאחר מאמץ גופני הרגשתי לא טוב וזה קרה עוד כמה פעמים ומאז התחיל לי בירור רפואי דרך הרופא משפחה ועד הקרדיולוג שמבחינתם עד עכשיו הכל תקין,מבחינת הקרדיולוג אין מה לבדוק כבר, אבל ממשיך עוד כמה דברים קטנים דרך הרופא משפחה. בגדול אני סובל מעייפות מאוד קשה מצבים שאני צריך לגרד את עצמי מהמיטה, מצבים של סחרחורות חולשות תחושה שעומד לקרות משו רע. אני יחסית חרדתי בעניין מצב רפואי. יש לי ילד קטן ואני מפחד להישאר איתו לבד שלא יקרה לי משו חלילה ואני לא יוכל להיות עם הילד והוא ישאר לבד או שלא אצליח לטפל בו בגלל איזה חולשה או עייפות קיצונית שתופיע, זה מונע ממני גם לעשות דברים לפעמים זה לצאת עם חברים או אפילו לרצות לסוע לחופשה, שהייה ליד מקומות שקרובים לבתי חולים עוזר לי בראש להיות רגוע יותר. בטוח יש עוד דברים שאני שכחתי לכתוב וגם ככה חפרתי חח רציתי לשאול אם כדאי לי לפנות לפסיכולוג/לנסות לקחת כדורי הרגשה מה דעתך?

היי ליטל.
יש לי בעיה שכשמתחיל הצהריים אני מתחילה לקבל דכדוך. הרופא שלי לא רוצה להוסיף או לתת לי תרופות חדשות הוא מתעקש על זה הוא אומר שאני יכולה להסתדר בלי תרופות. אני מקבלת כלים מעשיים דרך הצוות ואפילו הם רוצים שאני אלמד פסיכולוגיה חיובית בבית כמו שכתבתי לך פעם קודמת, זה חלק מהכלים שהם נותנים לי. רק אני לא יודעת מה לעשות עם הדכדוך הזה. .אני סובלת מדכדוך בצהריים גם שאני עושה הליכה. אני אשמח לכלי מעשי עם תוכלי לתת לי בנוסף של הצוות מה לעשות כדי להרגיש טוב במשך היום. יש לי כלים מהצוות אבל אשמח עם גם לך יש ראיון. אני ממש מודה לך ליטל שיהיה לך שבוע נפלא

איך אני מטפל בפגיעה מינית שמקובלת על כל חלקי החברה, כולל המטפלים? כשכולם כל כך מגעילים ודוחים ומעצבנים אותי, כולל המטפלים?

אני חושב רק שלשנות באופן פיזי גאוגרפי את החברה שמקיפה אותי
מיואש

המטפלת שאלה אותי על האכילה ואמרתי לה שלפעמים אני אוכלת רגיל אבל גם קורה לי בערך 4 פעמים בשבוע שאני אוכלת הרבה ואז מקיאה רק כי זה פשוט כבד היא אומרת לי שזה סוג של הפרעת אכילה ונצטרך לעקוב אחרי זה כי זה מסוכן וזה חשוב מאוד אני רק שתקתי כאילו אני מסכימה איתה אבל לא נעים לי לומר שאני באמת לא מרגישה שזה הפרעה וגם לא מצליחה להבין ולראות שזה מסוכן אני ככה כבר הרבה שנים וגם בימים שאני מקיאה אני אוכלת חלק מהיום נורמלי וזה כבר נכנס לגוף אז מה הבעיה? זה לא שכל דבר שאני אוכלת יש לי מצפון עליו ולכן אני מקיאה . גם אני לא בתת משקל.

היי רציתי להתייעץ לגבי חברה שלי שהתגלה לי לאחרונה שהיא סכיזופרנית , היא כנראה פיתחה אותה בעקבות הגירושים שעברה , הבעיה היא ככה היא טוענת שבכל יום היא נחטפת, שהחוטפים שלה הם נינג'ות והם כל היום בעקבותיה , היא סחפה הרבה אנשים שלא מודעים למצב שלה אחריה וגרמה לכך שיפתחו תיקים במשטרה ואפילו לעורך דינים לעמוד על הרגליים, להבנתי היא מטופלת אצל פסיכיאטר ולוקחת כדורים, השאלה היא איך אני בתור חברה שלה יכולה להיות שמה בשבילה ולהוריד אותה מהאובססיביות הזאת , אני לא רוצה שיהיה מאוחר מדי ותיכנס לחובות לכספים לעורך דינים וכאלה , מעבר לזה שהיא פשוט חייה בפחד

האם פסיכולוג/ית קליני/ת מסוגל/ת לאבחן הפרעות נפשיות כגון פוסט-טראומה, OCD, הפרעות דיסוציאציה, הפרעת-קשב וריכוז, הפרעת אישיות נרקיסיסטית ועוד או שרק פסיכיאטר/ית מסוגל/ת?

שלום, הבת שלי בת שלוש וחצי וחלמה חלום שהפחיד אותה לפני מספר חודשים. חלמה שאחותה הגדולה יצאה מתוך מרכך השיער עם עוד שתי כפילות שנראות כמו אחותה ,רק שהן היו רעות וניסו לגנוב לה את המיטה ולאכול אותה. מאז, עברו כבר כ 3 חודשים, היא פוחדת מממרכך השיער, לא מוכנה להתקלח עד שאני לא מכניסה אותו לארון, צועקת ובוכה אם הוא במקרה שם. הסברנו, דיברנו, הראינו, זה לא עוזר. היא ילדה נבונה מאוד והיא מבינה שהפחד שלה לא הגיוני, אבל היא לא מצליחה להשתחרר מזה. האם צריך לפנות לעזרה מקצועית? איך להתנהג עם זה? תודה רבה

נפגשתי מחוץ לטיפול ברחוב ליד חוג ספורט
עם הפסיכולוגית. נודע לי שהיא משתתפת באותו חוג בשעות אחרות. איני יודעת איך להעלות את הנושא בפניה , מצד אחד אני ממש לא רוצה להכנס למרחב הפרטי שלה ומצד שני גם אני שם.
מה עושים?