פורום טיפול נפשי

שלום,
יש משהו שמאד מציק לי ודי מתוסכלת ואשמח לייעוץ כי אין לי את מי כל כך לשתף ..
אני בת 26 ונמצאת בזוגיות כרגע כ5 חודשים.
הייתי רווקה לפני זה 5 שנים.
כרגע אני בזוגיות עם בחור מדהים, אוהב, תומך, מקשיב ומכיל. על פניו הכל בסדר.
בתחילת הזוגיות הוא אמר לי שיש לו מאניה דיפרסיה וגם שהכרנו הוא היה במאניה.
אחרי חודש וחצי נפרדנו כי הוא התנהג כמו ילד בעקבות המאניה, והתנהג תמיד בחוסר אחראיות,בקיצור לא הסתדרנו והוא החסיר ממני המון בזוגיות, ולא רציתי להתפשר אז נפרדנו.
לאחר תקופה הוא השתנה 360 מעלות, יותר רגוע, יותר שלוו, מבין תומך מכיל ונותן המון אהבה.
ואז חזרנו ...
ככל הנראה ירדה לו המאניה והוא חזר לעצמו אך זה מלווה במיני דיכאון, הוא מאד שקט, בקושי מדבר, בקושי יש תקשורת. אם אני לא אדבר, ולא אפתח שיחה זה פשוט לא יקרה.
פתאום הוא ביישן, חסר ביטחון, לא אסרטיבי, סגור ומופנם.
אני צריכה להוציא ממנו הכל אם הוא לא מדבר.
הוא טוען שעכשיו זה מי שהוא, הוא ״האני״ האמיתי,כי כבר לא במאניה.
אומרים שאם אתה אוהב בן אדם אתה צריך לקבל אותו כפי שהוא ולהיות איתו בכל המצבים בחיים.
ולאחרונה אני מרגישה ריקנות. מרגישה שמשהו חסר לי, אני לפעמים מסתכלת על זוגות אחרים ומקנאה.
אני רואה שהבני זוג של בחורות אחרות יותר שמחים, יותר נועזים וגבריים ממנו.
ובנוסף לפעמים מסתכלת לצדדים על גברים אחרים ומחפשת ריגוש.
מצד שני הוא כן נותן אהבה, מבין, חם, ועושה המון השתדלויות למעני ועוזר לי בכל דבר שמבקשת ממנו.
מרגישה שריק לי בפנים, שמשהו חסר לי, שאין לי ריגוש וכיביכול אולי מתגעגעת לרווקות אבל לא באמת כי שהיית ברווקות הייתי רק במרדף אחרי דייטים וכל הזמן בקשרים עם גברים ורק חיפשתי אהבה. ועכשיו מצאתי.
אבל מרגישה לפעמים לבד, בדידות, וריקנות..
שוקלת לעשות צעד ואולי לקחת הפסקה,או להפרד.
אבל מצד שני מפחדת שאולי אני מפסידה כי יש בו תכונות ומידות טובות ואנחנו מאד מסתדרים.
(ועדיין כלום לא בטוח איתו כי פתאום יכולה להתעורר אצלו המאניה)
בכל מקרה, ממש מפריע לי כי אני לא אמורה להרגיש ככה
אין לי עם מי לשתף את תחושותיי.. כי אין לי חברות טובות שאני פתוחה איתן כולן ביקורתיות ושיפוטיות...
אשמח לעזרה ולייעוץ.. תודה רבה!

היי דוקטור, קוראים לי שי ואני בן 30 בדכ בריא, לפני כשנה וחצי לאחר מאמץ גופני הרגשתי לא טוב וזה קרה עוד כמה פעמים ומאז התחיל לי בירור רפואי דרך הרופא משפחה ועד הקרדיולוג שמבחינתם עד עכשיו הכל תקין,מבחינת הקרדיולוג אין מה לבדוק כבר, אבל ממשיך עוד כמה דברים קטנים דרך הרופא משפחה. בגדול אני סובל מעייפות מאוד קשה מצבים שאני צריך לגרד את עצמי מהמיטה, מצבים של סחרחורות חולשות תחושה שעומד לקרות משו רע. אני יחסית חרדתי בעניין מצב רפואי. יש לי ילד קטן ואני מפחד להישאר איתו לבד שלא יקרה לי משו חלילה ואני לא יוכל להיות עם הילד והוא ישאר לבד או שלא אצליח לטפל בו בגלל איזה חולשה או עייפות קיצונית שתופיע, זה מונע ממני גם לעשות דברים לפעמים זה לצאת עם חברים או אפילו לרצות לסוע לחופשה, שהייה ליד מקומות שקרובים לבתי חולים עוזר לי בראש להיות רגוע יותר. בטוח יש עוד דברים שאני שכחתי לכתוב וגם ככה חפרתי חח רציתי לשאול אם כדאי לי לפנות לפסיכולוג/לנסות לקחת כדורי הרגשה מה דעתך?

היי ליטל.
יש לי בעיה שכשמתחיל הצהריים אני מתחילה לקבל דכדוך. הרופא שלי לא רוצה להוסיף או לתת לי תרופות חדשות הוא מתעקש על זה הוא אומר שאני יכולה להסתדר בלי תרופות. אני מקבלת כלים מעשיים דרך הצוות ואפילו הם רוצים שאני אלמד פסיכולוגיה חיובית בבית כמו שכתבתי לך פעם קודמת, זה חלק מהכלים שהם נותנים לי. רק אני לא יודעת מה לעשות עם הדכדוך הזה. .אני סובלת מדכדוך בצהריים גם שאני עושה הליכה. אני אשמח לכלי מעשי עם תוכלי לתת לי בנוסף של הצוות מה לעשות כדי להרגיש טוב במשך היום. יש לי כלים מהצוות אבל אשמח עם גם לך יש ראיון. אני ממש מודה לך ליטל שיהיה לך שבוע נפלא

איך אני מטפל בפגיעה מינית שמקובלת על כל חלקי החברה, כולל המטפלים? כשכולם כל כך מגעילים ודוחים ומעצבנים אותי, כולל המטפלים?

אני חושב רק שלשנות באופן פיזי גאוגרפי את החברה שמקיפה אותי
מיואש

המטפלת שאלה אותי על האכילה ואמרתי לה שלפעמים אני אוכלת רגיל אבל גם קורה לי בערך 4 פעמים בשבוע שאני אוכלת הרבה ואז מקיאה רק כי זה פשוט כבד היא אומרת לי שזה סוג של הפרעת אכילה ונצטרך לעקוב אחרי זה כי זה מסוכן וזה חשוב מאוד אני רק שתקתי כאילו אני מסכימה איתה אבל לא נעים לי לומר שאני באמת לא מרגישה שזה הפרעה וגם לא מצליחה להבין ולראות שזה מסוכן אני ככה כבר הרבה שנים וגם בימים שאני מקיאה אני אוכלת חלק מהיום נורמלי וזה כבר נכנס לגוף אז מה הבעיה? זה לא שכל דבר שאני אוכלת יש לי מצפון עליו ולכן אני מקיאה . גם אני לא בתת משקל.

היי רציתי להתייעץ לגבי חברה שלי שהתגלה לי לאחרונה שהיא סכיזופרנית , היא כנראה פיתחה אותה בעקבות הגירושים שעברה , הבעיה היא ככה היא טוענת שבכל יום היא נחטפת, שהחוטפים שלה הם נינג'ות והם כל היום בעקבותיה , היא סחפה הרבה אנשים שלא מודעים למצב שלה אחריה וגרמה לכך שיפתחו תיקים במשטרה ואפילו לעורך דינים לעמוד על הרגליים, להבנתי היא מטופלת אצל פסיכיאטר ולוקחת כדורים, השאלה היא איך אני בתור חברה שלה יכולה להיות שמה בשבילה ולהוריד אותה מהאובססיביות הזאת , אני לא רוצה שיהיה מאוחר מדי ותיכנס לחובות לכספים לעורך דינים וכאלה , מעבר לזה שהיא פשוט חייה בפחד

האם פסיכולוג/ית קליני/ת מסוגל/ת לאבחן הפרעות נפשיות כגון פוסט-טראומה, OCD, הפרעות דיסוציאציה, הפרעת-קשב וריכוז, הפרעת אישיות נרקיסיסטית ועוד או שרק פסיכיאטר/ית מסוגל/ת?

שלום, הבת שלי בת שלוש וחצי וחלמה חלום שהפחיד אותה לפני מספר חודשים. חלמה שאחותה הגדולה יצאה מתוך מרכך השיער עם עוד שתי כפילות שנראות כמו אחותה ,רק שהן היו רעות וניסו לגנוב לה את המיטה ולאכול אותה. מאז, עברו כבר כ 3 חודשים, היא פוחדת מממרכך השיער, לא מוכנה להתקלח עד שאני לא מכניסה אותו לארון, צועקת ובוכה אם הוא במקרה שם. הסברנו, דיברנו, הראינו, זה לא עוזר. היא ילדה נבונה מאוד והיא מבינה שהפחד שלה לא הגיוני, אבל היא לא מצליחה להשתחרר מזה. האם צריך לפנות לעזרה מקצועית? איך להתנהג עם זה? תודה רבה

נפגשתי מחוץ לטיפול ברחוב ליד חוג ספורט
עם הפסיכולוגית. נודע לי שהיא משתתפת באותו חוג בשעות אחרות. איני יודעת איך להעלות את הנושא בפניה , מצד אחד אני ממש לא רוצה להכנס למרחב הפרטי שלה ומצד שני גם אני שם.
מה עושים?

היי בת 31 עם הפרעת קשב וריכוז ופיברומיאלגיה...
לאחרונה חווה סחרחורות חזקות ו תחושה של ניתוק ובלבול כאילו מנותקת מבולבלת נורא לא מצליחה להתרכז... לא מצליחה לארגן תמחשבות או לזכור מה רציתי לעשות.. כאילו ביני ובין המציאות יש משהו שמפריד.. זה עובר בדרך כלל אחרי כמה שעות...
לוקחת אטנט טווח ארוך 30 מילגרם וזה קורה עם הכדור ובלי כדור...
אני מבולבלת נורא קשה לי להתרכז... אני מתפקדת על אוטומט אבל בקושי רב!!! כאילו הגוף פה אבל השכל לא... אני נורא מתוסכלת וזה מפחיד אותי... ממה זה יכול לקרות?
אפילו כתיבת ההודעה הזו מאוד קשה לי..
אני מפחדת שזה יהפוך חמור יותר
זה כאילו המוח מנותק.. קשה לי להסביר את עצמי כל פעולה נהיית יותר איטית כי אני פשוט לא יודעת מה אני צריכב לעשןת
בבקשה מחכה לתשובתכם

היי. קוראים לי אפריל ולחיות מבחינתי זה לא דבר שבא כל כך בקלות במיוחד בכמה שנים האחרונות, אני מרגישה באופן תמידי לחץ, במיוחד בזמן ולאחר שיוצרת אינטרקציות עם בני אדם. יש לי תאוריה ורציתי לשאול אם בעינייך יש בה הגיון - כל פעם שעובר עליי יום טוב במיוחד, יום אחרי אני קמה ממש בדיכאון, אם בכלל הדיכאון איפשר לי לקום.. כל דבר באותו יום מדכא אותי, אין לי סבלנות לאף אחד ולשום דבר. רק רוצה לשכב במיטה ולחכות שהיום יגמר. אני לא יכולה להצביע על דבר מסוים שגרם לי לדיכאון עמוק שכזה.. לכן התפתחה בראשי התיאוריה. רציתי לשאול אם יכול להיות קשר בין הדברים? הכוונה האם יכול להיות שאחרי שאני שמחה ממש מתחיל אצלי דיכאון? יכול להיות שאחרי הטוב מגיע רע? שאחרי הנועם מגיעה חרדה? ואם כן אז מה אפשר לעשות?? אשמח לכל דעה.. תודה מראש, אפריל.

היי,
בן 30, בעוד מס' חודשים עתיד להיוולד לי ילד. כבר זמן מה שאני חווה קשיים בהתמודדות עם המצב שלי מהרבה בחינות (קריירה, בת הזוג וקשיים ביחסי המין שלנו, הילד המתקרב ועומס מטלות בכל התחומים). לרוב אני מקבל את התמיכה של בת הזוג, אך כעת עקב ההיריון והעומס בעבודה גם היא עמוסה וטרודה מאוד ולכן היא לא ממלאת לי את הצורך הזה כרגע.
בעבר סבלתי מחרדות ועבדתי קשה בכדי להתמודד איתן. אמנם המצב השתפר מאוד מאז, אך מדי פעם תוקפות אותי חרדות והרבה פעמים אני פועל בדפוסים חוזרים שתוקעים אותי במקום ואף מרעים את מצבי.
אני מרגיש שאני צריך טיפול כי אני לא יודע איך להתמודד עם כל הדברים שאני חווה ורוצה מאוד להגיע למצב שכשהילד יוולד אהיה במצב טוב מנטאלית עבורו ועבור אשתי.


אשמח לקבל עצה בנוגע לסוג טיפול שיתאים לי.
אני רוצה לציין שבעבר טופלתי בין היתר ב-CBT והרגשתי שהוא מטפל יותר מדי בסימפטומים ולא בדבר העמוק והשורשי יותר - דבר שחשוב לי בטיפול. אני רוצה לצאת מחוזק יותר ועם כלים שאוכל לקחת לעתיד.

ליטל אשמח שתסבירי לי למה בהתחלה היה לי מאוד קשה להיפרד מהמטפלת הקודמת הרגשתי כאילו סוף העולם, הרגשתי צורך לשרוט את עצמי חזק כדי לא להכיל את הכאב ולקח לי הרבה זמן להתאושש ועכשיו כשאני חושבת עליה אני פשוט נרתעת, מתמלאה בתחושות דחייה וגועל (ממנה ומעצמי ביחד) ומעדיפה לסלק את המחשבות עליה כי זה עושה לי רע , עושה לי צמרמורות וגורם לי לתחושות מועקה , לא מבינה מה קורה לי ?

אני בן 40, בלי מקצוע. גר לבד, מנותק קשר מהמשפחה. אין חברים ואין ידידות. מטופל תרופתית. מצב הרוח בדרך כלל יציב, אבל יש מקרים שבהם "מגע עם העולם" עולה לי בתסכול גדול וברגשי נחיתות שצפים במלוא עוזם - כשאני אמור לקבל שירות ומסרבים לבקשה מסוימת שלי, כשיש אי הבנה עם מישהו, וכן הלאה. בעיקר מול נשים. אני לא יודע אם זה חלק מהתסכול הכללי של המצב שלי בחיים ושל העובדה שאין ולא הייתה (וכנראה גם לא תהיה) לי חברה, או שזה עניין אחר, אבל השורה התחתונה היא שכל מקרה כזה מקפיץ ומעציב אותי לכמה ימים.

בחודשים האחרונים שקלתי להירשם ללימודים, אבל עכשיו כשאני חושב על זה אני חושש "לצאת לעולם". אם כל ניואנס משתק אותי פנימה ומכניס אותי למחשבות על כמה אני קטן וכמה מישהו אחר טוב יותר, איך אני אשרוד קורס, כשמרצה יגיד שתשובה שלי לא נכונה, או כשסטודנט אחר יתקן אותי? ויותר מזה, איך אני אשרוד עבודה אחר כך?

ניסיתי בערך 10 טיפולים פסיכולוגיים בשנים האחרונות, את כולם הפסקתי בתוך 2-3 מפגשים. המטפלים נצמדו לאבחנה הרפואית ונופפו בה, מאושרים מעצמם. רציתי לשמוע קצת מילים חיוביות על עצמי, קצת אופטימיות, משהו שירים אותי מהמקום שאני נמצא בו, ובמקום זה אני שומע את ההיפך.

אודה לכל עצה,

רונן

הבן שלי בן 12 וחצי.
מאובחן ב-ADHD,
לאחרונה הביע עניין בטיפול בשל חרדות מפיגועים.
כבר זמן ממושך אנו חושבים שהוא מכור למסכים, למרות שאני מגבילים את השהות הוא עושה המון מאמצים לפרוץ את ההגבלות, ומייצר סביב המסך (בעיקר משחקים) מתיחויות אדירות מולנו. כשאנו מגבילים אותו, פעמים רבות זה מוביל לצעקות, קללות, התקפי זעם ובכי. תפסנו אותו מספר פעמים מנסה לתחמן ומשקר סביב הנושא. הקורונה מאוד העצימה את הנושא, והוא מתקשה מאוד ללמוד (הנוכחות מול מסך מן הסתם מובילה אותו לשחק ולא ללמוד).
חשוב לציין שמצד שני יש לו קשרים חברתיים טובים, הוא משחק בחוץ עם חברים ומקדיש זמן רב לכדורסל בקבוצה מקצועית.
אשמח לדעת בעיקר מה הטיפול המומלץ ואיך מאבחנים התמכרות למסכים.
האם יש קשר לחרדות?
האם מומלץ לטפל בחרדות בילד עם הטיפול בהתמכרות?
הנושא דחוף ומדיר שינה מעיננו...

תודה רבה