אין לי כוח להיות עצובה יותר. אין לי גם זמן לזה. אולי אני מכורה לזה? כבר מלא שנים אני ככה חיה עם זה. כן, זה נעים, זה מערסל, אבל גם הייתי בטוב ויותר כיף שם. נמאס לי מעצמי כבר. קשה לי להיות אני, אבל גם אם הייתי מישהו אחר נראה לי שהיה קשה להיות. קשה להיות נקודה. בא לי להקיא על עצמי ומעצמי עם הבכיינות הזאת כבר. זה או לחזור בתשובה או לקחת כדורים כלשהם (בחיים לא לקחתי ואני ממש בונה על זה שזה "יציל" אותי ,אבל גם חוששת שאולי לא) או להתאבד. איזו דרמטית אני. מחשבת היסוד המפונקת הזאת של למה אני בכלל כאן, זה לא הוגן. אני כאן, זה המצב. כאילו נתקעתי במוח בגיל ההתבגרות ואני כבר 20 שנה אחרי בערך. וגם סה"כ הכל יחסית בסדר, או עם פוטנציאל כזה, אז למה אני ככ מדוכאת? אפילו הפסיכולוגית שלי רמזה לי שאני מסתכלת רק על הרע. היא צודקת כנראה, אבל זה קצת מעליב. נמאס לי מהטיפול הזה גם, כמה שנים וכמה סבל צריך לעבור כדי להפסיק לסבול? נמאס לי מהקשר הטיפולי, מהרגשי הזה שבתוך הטיפול, נמאס לי מיחסים עם אנשים באופן כללי, גם מה אני בוכה פה בכלל? בטח תגידי לי שאני צריכה להעלות את זה בטיפול ולעבוד על זה ושזאת הדרך ושאין ברירה, נמאס לי לעבוד בדבר הזה, נמאס לי מעצמי, זאת דרך ארוכה וההתקדמות ככ איטית עם עליות ומורדות. אני אף פעם לא בטוחה אם היא הבינה אותי עד הסוף, וגם אם כן, האם היא יכולה לעזור? אני יוצאת עם הקלה קלה ואחרי כמה דקות אני כבר כועסת, על דברים שאמרה, על איזו תחושה של אשמה שאני מרגישה כלפי עצמי מכל מיני דברים שהבנתי ממנה, על זה שהיא מנסה לעזור ואני רק מתנגדת ומתלוננת על הטיפול ואז אני מרגישה שהיא נעלבת/מתעצבנת ומחזירה לי את זה. או שאולי זאת השלכה שלי מהתחושת שלי? אולי, אבל לא נראה לי, נראה לי שזה מעליב אותה שאני אומרת שדברים לא מתקדמים והיא משתדלת. זה נורא מתיש, למה אני צריכה להתחשב ברגשות שלה? למה אני מרגישה חרא כשאני שואלת את זה? אגואיסטית מפונקת. איך הקשר הזה ככ מרכזי בחיים שלי, למעשה הכי מרכזי ולמה אכפת לי בכלל מהיחסים האלה? 3 שנים אני שם, התקדמתי בחיים, אבל גם נשארתי תקועה בהמון תחומים, מפגר להאשים אותה, אכפת לה והיא משתדלת, אבל זה כנראה הטיפול, איטי ותלוי בנו ואני איטית גם כן, כל העניין הזה של לחכות שדברים יבואו ממני, נראה לי שייקח לי עוד 100 שנה לעשות שינויים ושאני אהיה שם עד הפנסיה שלה או עד שאצא מדעתי. היא צודקת בדברים אבל אני עדיין בהלקאה העצמית, אני שונאת את עצמי כמה שעות אחרי הטיפול ועד הטיפול הבא. יש לי יותר מדי זמן פנוי, אני צריכה לזוז כבר לאנשהו ואני לא רואה איך זה עומד לקרות כי אני לא יודעת לאן וכבר הרבה מדי שנים שאני לא מרוצה ובוכה הרבה ודרמטית ומעצבנת את עצמי כל כך. אני רוצה לבוא לשם כל יום ולא רוצה לבוא לשם בכלל. נמאס לי לחשוב כבר ואני לא יכולה להפסיק. תמיד יש תירוץ למה התקופה קשה, אבל כל הזמן קשה, אז מה יהיה?
