פורום טיפול נפשי

שלום,

בן 26, מתגורר בירושלים.
קיבלתי החלטה שאני מעוניין לפנות לייעוץ פסיכולוגי, בין היתר לאור חוויות של חוסר תפקוד משמעותי לפרקים, בטחון עצמי נמוך ותחושה של חוסר יציבות וחוסן נפשי.

שאלתי היא איך אוכל לבחור את השירות הנכון עבורי? האם שירות כזה ניתן בקופות החולים? במגזר הפרטי כיצד אני בוחר את אשת המקצוע המתאימה מבין רבות? במידה ובחרתי בשירות כלשהו, מה הזמן המתאים לבחון האם הטיפול יעיל ומתאים עבורי?

בהזדמנות זו, אודה לך ולכל העוסקים במלאכה בשירות הזה שאתם מציעים.

אני מורה לחינוך מיוחד כ 12 שנים...
עם.תואר שני ...מוזר לי שבשנה האחרונה .. שוכחת הרבה ..בדיקות דם תקינות...מפחדת לשבת ולדבר מול אנשים..בעבודה נלחצת לדבר מול מנהלת או קבוצה .. עם קרובי משפחה מגמגמת בעת לחץ נפסק אוויר בעת דיבור .. מזיעה .. הקול שלי משתנה ... בטחון עצמי ירוד... מאוד מוזר לי לא יכולה לשלוט בעצמי ..לא יכולה לאחסן מידע בעבודה .. איך אני יכולה להעריך את עצמי ..האם אני זקוקה לאבחון זכרון ..או אבחון פסיכולוגי.. נמאס לי מתביישת מהמצב שלי ..

מאז שאני ילד היה לי אוסידי מחשבתי גרם לי לעשות טקסים וכל מה שיוצא בזאת
לפני שנתיים אחרי עישון חד פעמי של גראס התפרץ אצלי האוסידי עוד יותר גרוע
והתקשתי לחזור לעצמי מאז אני סובל מחרדות חוסר אנרגיה תשישות ובעיקר הטקסים שלא פוסקים טופלתי שנה שלמה ב SSRI בציפרלקס ולוסטרל שניהם לא עזרו לי רק גרמו להשמנת יתר 25 ק"ג שזה הזייה כי אני כל החיים הייתי רזה מאוד
ובמקביל החשק מיני שלי נהרס
בכל אופן טופלתי על ידי מתמחה ועכשיו עברתי לטיפול בקופת חולים אצל פסיכאטרית אחרת כי המתמחה עזב ואני החלטתי לנסות בקופת חולים טיפול
בקופת חולים הפסיכאטרית נתנה לי אנטי פסיכוטי במינון נמוך זה עוזר ולא עוזר אני לוקח בערך חודש חודשיים וזה עוזר למחיצה כי תראו אני המחשבות שלי יכלתי לחשוב מהבוקר עד הערב לעשות טקסים הגוף לא ידע מנוחה כבר נמאס
והאנטי פסיכוטי גורם לי לא לעשות את הטקסים אבל הרבה פעמים הגוף מרגיש שחסר לו הטקסים והוא חוזר לעשות מה שטוב באנטי פסיכוטי שהוא החזיר לי את החשק המיני אבל ההשמנה נשארה כמו שהיא אני מנסה לעשות דיאטה ונורא קשה לי תמיד מרגיש רעב נוראי ובמקביל התקופה הזו לחוצה הקורונה גורמת לי לבדידות נוראית בכל אופן הגשתי בקשה לפסיכותרפיה בקופת חולים כי אין לי כסף לפסיכולוג פרטי אני מקווה שלא אצטרך להמתין יותר מידי זמן
עכשיו השאלה אם זה טוב שהפסיכאטרית נתנה לי את האנטי פסיכוטי כטיפול בעצמו כלומר אני יודע שנותנים SSRI ואנטי פסיכוטי כמחזק אבל לא כטיפול בפני עצמו כי אין לי פסיכוזה ואין לי סיכזופרניה העניין הוא המחשבות המחשבות הנוראיות האלה והלא פוסקות
אבל מצד אחר אני מעדיף לא לקחת SSRI כי זה מאוד פוגע לי בחשק המיני וזה משו שמאוד חשוב לי בקיצור אני מרגיש בבלאגן לא יודע איך לצאת מיזה
יש לי תור לפסיכאטרית רק עוד חודש אני באמבלנטיות אולי לחפש מישהיא אחרת לא יודע

אני חושדת שלאח שלי יש הפרעת אישיות גבולית. הוא מוכן ללכת לפסיכיאטר ולטפל בעצמו.
הוא בן 30.
האם זה משהו שפסיכיאר יכול לאבחן? והאם
באופן חד משמעי?
האם הם יכולים לדעת מתי זה התחיל?

איך מחפשים פסיכיאטר כזה?
מה צריכה להיות ההכשרה שלו?
כל פסיכיאטר יכול?
תודה

יש לי צוות מדהים שזה לא מובן מאליו ואני מודה לך על הטיפים להתמודדות

רציתי לעדכן אותך שעם כל הטיפים להיפך הם נותנים לי טיפול מצויין הם בעצמם מציעים לי את הטיפים האלה והם שמחים שאני יכולה לעזור לעצמי גם לבד רק רציתי לעדכן אותך שיהיה לך יום נפלא

בוקר טוב ליטל יקרה
לא הבנתי מה הכוונה שאת חוששת שנתת לי הכוונה. אני מאוד אודה לך עם תוכלי להסביר לי. תודה רבה ויום נפלא

כאמא המסיימת כעת להעביר את הששי והקטן שבילדיה בבית הספר היסודי, יש לי עבר של פגישות עם מורים, יועצים, פסיכולוגים, רופאים נוירולוגים, פסיכיאטרים ומרפאים בעיסוק. חלק מהפגישות האלה היו מועילות ותומכות, וחלק היו הזויות והשאירו בי צלקות ופחדים.
כעת, אחד המתבגרים נשלח לפנימיה פוסט אשפוזית, והפחדים עולים ואני לא מצליחה להירדם לילות ולא לתפקד כראוי בשעות היום.
אני רואה שאני זקוקה לעזרה מקצועית.
העזרה הנגישה לי במקום מגוריי היא ריפוי באמנות. אני גם חושבת שזה יכול להיות טוב לי כי המרפאה באמנות היא פחות חלק מהבעיה מאשר פסיכולוג.
רציתי לשאול: האם ריפוי באמנות הוא טיפול גם למבוגרים או רק לילדים? האם למקרה כמו שתיארתי לעיל ריפוי באמנות יכול להספיק, או שצריך בכל זאת פסיכולוג קליני?

היי
התחלתי לפני שבוע לקחת רסיטל חצי כדור (10 מג) אני לוקחת את הכדור בערב ומיד לאחר מכן יש לי כאבי בטן בחילות וחוסר תאבון. בנוסף אני סובלת מידי פעם ממיגרנות שגם גורמות לי לבחילות. זה בסדר לקחת אקסידול לטיפול במיגרנה ביחד עם הרסיטל?

שלום, אני בת 24 ומאז ומתמיד כל פעם שאני עושה משהו בשביל עצמי אפילו ברמה הבסיסית ביותר אני מרגישה אשמה.
מספיק שאני מצחצחת שיניים שזה משהו מאוד "נורמלי ומובן מאליו" אני פשוט מרגישה אשמה, שזה לא בסדר.
יש לי גם פחד עמוק מאוד מלהצליח, באיזשהו מקום כי החברה תמיד התנקלה לי וגרמה לי להרגיש קטנה ותמיד כינו אותי מכוערת מגיל צעיר מאוד זה הפך לסטנדרט והתרגלתי להתחבא עד היום..
עקב כך מגיל צעיר מאוד התרלגתי להזניח את עצמי כי זה השווי שלי וזה נתפס כדבר הנורמלי לעשות וההגיוני ביותר כביכול.
ובכל רגע שהייתי חווה הנאה מסויימת על אחת כמה וכמה הנאה ביני לבין עצמי, בין אם לעשות מקלחת טובה, לעשות ספורט (שבכלל גורם לי לתחושות קשות מאוד לפעמים כי מצד אחד אני ב"היי" מהספורט ומצד שני אני מרגישה אשמה בגלל שאבי מעשן ולא עושה ספורט ולא אוכל בריא וסובל ממחלת ריאות כרונית והוא עובד קשה וסובל מדיכאון מאז ומתמיד ונוטל כדורים ואמי עובדת קשה גם כן אך היא יותר שמחה כביכול ואיתה אני מרגישה בנוח לעשות דברים כיפיים כי ההערכה העצמית שלה יחסית טובה..
שני אחיי סובלים מפוסט טראומה ו-ocd וגם לי יש עניינים רבים אך כשאני עושה משהו טוב לעצמי אני מרגישה אשמה נוראית.
מה ניתן לעשות?

בת 15
עישון (טרי) שמלווה בהשעיה
אלכוהול גם טרי
מכות לאח שלה ברמות קשות (הוא בן 13)
ירידה קשה בלימודים( ילדה חכמה שהייתה במצויינות)
מיניות
שתיקה קשה לא מדברת תמיד הייתה מופנמת
קשה להבנה אנחנו תשושים הלכנו לשיחה לבד בלעדיה מחכה לפגישה שלה
אנחנו לא ישנים כל היום טרודים
הבית שבור
יש מקום בצפון שהוא יותר זמין וחברותי שתוכל להיפתח ושיכולים לעזור לנו ?

שלום ליטל.
לפני בערך שבוע שיתפתי אותך בחוויה שלי שהטיפול מגיש לי כ"כ טוב ומרפא כיוון שכנראה זה טיפול בגישתו של קוהוט.
התגובה שלך שטיפול אינו יישום של תיאוריה עלי, אלא איתי ובשבילי, הפתיעה אותי מאוד.
ממש לא חשבתי שיכול להיות דבר כזה שלא "מיישמים תיאוריה" על המטופל...
וזה היה נעים וגם מפחיד.
מפחיד כי המטפלת הזאת כל כך איתי ובשבילי, כל כך מכוונת, מרגישה, מרפאת ונותנת כוח תקווה, ממש אפשר לומר שהרבה פעמים היא עושה לי החייאה.
כשהיא מסוגלת להכיל את הכאב והייאוש, את הרצון העמוק, הכי עמוק שלי, של "לא להיות", ולכבד את זה ולקבל את זה ולהחזיר לי את זה חזרה עם קורטוב של תקווה וחיים, זה כמעט להחיות מתים.
ואם זה אישי ובשבילי, אז מה יקרה אם חלילה יום אחד היא לא תוכל יותר מסיבה כלשהי שאינה תלויה בה לטפל בי?
אפשר לשרוד את זה?
איך מתחברים למטפלת אחרת אחרי כזו התאמה?

היי ליטל.

התחילו לעבוד איתי במועדון על כל מיני משימות שעות פנאי ובשיחה היה משהו שהם הזכירו שנגעה לי מאוד בנקודה מכאיבה שעברתי בעבר. אני חזרתי מבואסת הביתה. איך אני יכולה להקל על עצמי לשיפור המצב רוח בנוסף לפסיכולוגיה חיובית? ממש תודה ושיהיה לך המשך שבוע נפלא

המלצתם לי לכבד את רצונו של אבי שסובל מאגרנות כפייתית.
אבל, בדירתו יש ממש מפגע תברואתי, ובגלל האגרנות נגרמים נזקים קשים ולדוגמה הוא אינו יכול להביא אינסטלטור שיתקן בעיה בצינור המים ולכן חי ללא מים בדירה.
בנוסף, הוא בעצם עובר על החוק, אם שכן יתלונן, העירייה רשאית להגיע ולתת לו קנסות ולכריח אותו לפנות את הדברים שאגר.
האם עדיין אתם ממליצים לכבד את רצונו ולא לעשות דבר (לדבר איתו ממש לא עוזר)?

שלום,
אני חי בסביבה נורא מורכבת. אני אחרי צבא ויש לי שני אחים קטנים. (כ-20 וחטיבה).
האווירה שלנו בבית נורא שלילית, רעילה ועכורה.
אבא שלי בן 60, יצא לפנסיה לפני כ5 שנים ומאז כמעט ללא תעסוקה ביום יום. מיותר לציין שכשהמוח צמא לתעסוקה, כל דבר קטן [שברוב המקרים אפילו לא קשור אליו] הופך לסיפור גדול.
מעבר לזה, בשנים האחרונות נראה שהייתה הדרדרות משמעותית במצב הקוגנטיבי שלו (אני לא מומחה גדול אבל לא ציפיתי שדברים כאלה יקרו בגיל כזה מוקדם יחסית?). הוא לא מפסיק להתבלבל בשמות שלי ושל אחי הקטן וההפך (כשהוא פונה אליי או מדבר עלינו בטלפון), הוא התחיל לקבל התקפי פאניקה קצרים (כמה שניות) ומנסה לברוח מהבית ועוד מקבץ התנהוגיות שמהצד נראות נורא מוזרות.

אמא שלי (כ50) פעם הייתה אדם נורא חיובי, אבל גם היא (ואני אומר את זה בצער רב) בשנים האחרונות הפכה להיות האדם הכי שלילי ורעיל שהכרתי. בכל אינרקציה עם אנשים מחוץ למשפחה הגרעינית, אפילו בטלפון - היא פשוט אדם אחד, אוצר המילים שונה, טונצית הדיבור שונה וכמובן ההתנהגות. היא מנסה לצייר מצג שווא כאילו הכל מושלם אבל ברגע שהאינטרקציות האלה נגמרות והמסכה יורדת כל התסכול מתפרץ ופשוט בלתי אפשרי לחיות איתה. התקפי שנאה וזעם, רצון לריב כל הזמן. וזה שהיא החליטה בשנתיים האחרונות להפוך את הסלון במרכז הבית לחדר העבודה הפרטי שלה ולחדר השינה שלה לא תורם יותר מידי.

רציתי להתייעץ מה אפשר לעשות במצב ואיך אפשר לעזור להם. הם רוב הזמן מוציאים את התסכול שלהם עלי ועם כמה שזה מבאס פשוט התרגלתי לזה ונהייתי אפטי לגמרי לזה. אני רוב הזמן כמו גם אחי הקטנים לא יוצא מהחדר שלי ומנסה להתחכך איתם כמה שפחות. כמובן שבלי להזמין חברים או בנות אליי לבית. אני אדיש ומוכן להמשיך לספוג, אבל מה איתם? איך עוצרים הדרדרות כל כך חריפה בפרק זמן קצר כל כך? בחודשים הקרובים אעזוב את הבית. מה יהיה עוד 5 שנים כשאחי הצעיר יצטרך להתמודד עם גרסא גרועה בהרבה אם המגמה הזאת תמשך?
הם לא מוכנים לפנות לעזרה פסיכולוגית או פסיכיאטרית באופן עצמאי כי לדעתם הכל תקין. הם לא מוכנים להודות שיש בעיה וכשניסיתי להעמיד אותם על התנהוגתם הלא הגיונית תמיד יש תירוצים מופרכים ושקרים כדי להסביר את הסיטואציות.
חוץ מלתפוס את הראש, יש דברים פרקטיים שאשפר לעשות כדי לעזור להם?

תודה רבה.