פסיכואנליזה היא טכניקת הטיפול המקורית אשר פותחה על ידי זיגמונד פרויד, ונחשבת כיום לשיטה ממנה התפתחו סוגי הפסיכותרפיה הפסיכודינמית השונים הנפוצים כיום (למעשה, או הם הטיפולים הפסיכולוגיים ה"קלאסיים" עליהם אנו חושבים כאשר אנו חושבים על טיפול פסיכולוגי). במקור, פסיכואנליזה נחשבה לשיטה המתאימה בעיקר למטופלים עם הפרעות פסיכולוגיות קלות יחסית (הפרעות שכונו בעבר נוירוזות) ובעלי יכולת ורבלית מעולה. עם זאת, עם השנים הטכניקה הפסיכואנליטית הלכה והשתכללה וכיום היא מתאימה למגוון רחב ביותר של מטופלים: הן לילדים, מתבגרים ובוגרים אשר מתמודדים עם הפרעות רגשיות קשות (למשל, אוטיזם בילדות או פרוורסיות בבגרות) והן לאנשים מתפקדים ובריאים יחסית, המעוניינים בתהליך פסיכולוגי מעמיק במיוחד.
.jpg)
.jpg)
מאז ימיו של פרויד התפתחו מגוון רחב של תיאוריות פסיכואנליטיות להבנת הנפש והאישיות. בהתאם, מתוך זרמי פסיכואנליזה שונים התפתחו גם גישות וטכניקות טיפוליות שונות. למרות השוני בין זרמי פסיכואנליזה שונים, ניתן להצביע על מספר מאפיינים בולטים של טיפול באמצעות פסיכואנליזה:
תדירות המפגש: טיפול פסיכולוגי מתקיים במרבית המקרים בתדירות של מפגש עד שני מפגשים שבועיים. במסגרת פסיכואנליזה, לעומת זאת, המטופל מגיע לשלושה עד חמישה מפגשים שבועיים. זאת, מתוך תפיסה לפיה תדירות המפגשים הגבוהה מאפשרת לטיפול להגיע לרבדים נפשיים עמוקים ביותר: אינטנסיביות המפגשים מאפשרת הן תחושת מוגנות והן ביטחון עמוק בקשר עם המטפל, ואלו מרחיבים את יכולת המטופל להשתמש בתהליך הטיפולי. כך, למשל, מטופל אשר מגיע לטיפול פסיכולוגי פעם בשבוע בלבד עשוי שלא לאפשר לעצמו להעלות חומרים נפשיים מסוימים (במודע או שלא במודע) עקב החשש להישאר לבד עם התחושות והרגשות שיתעוררו בעקבות החשיפה. פסיכואנליזה מספקת החזקה ותמיכה נפשית משמעותית יותר, ולכן המטופל עשוי להרגיש בטוח יותר לגעת בחומרים נפשיים מכאיבים במיוחד.
שכיבה על הספה: פסיכואנליזה מתנהלת כאשר המטופל שוכב על הספה והמטפל יושב מאחוריו (כך שהמטופל אינו רואה את המטפל). הבחירה בטכניקה זו נובעת מההנחה כי השכיבה מאפשרת למטופל לבטא את עולמו הפנימי באופן החופשי ביותר. כמו כן, פסיכואנליזה יוצאת מהנחה כי רגשות ההעברה - רגשות המתעוררים במטופל כלפי המטפל ומבטאים את דפוסי ההתקשרות המוקדמים שלו אל דמויות משמעותיות בחייו - מתפתחים באופן חופשי יותר כאשר המטופל אינו רואה את המטופל. לדוגמה, כאשר המטופל אינו רואה את המטפל יתכן ויהיה לו קל יותר להשליך עליו את האדישות והעוינות אשר חווה מאביו לאורך ילדותו, ביחס למצב בו יראה את המטפל ויהיה ער לתגובותיו אשר "מספקות הוכחה" לכך שהוא קשוב ואמפתי. אלמנט זה משמעותי במיוחד מאחר והפסיכואנליזה רואה בחקר ההעברה אמצעי מרכזי לחקר עולמו הפנימי של המטופל.
אסוציאציות חופשיות: במקור, פסיכואנליזה התפתחה כשיטה המכוונת לחשיפת הלא מודע של המטופל, על הרגשות והקונפליקטים המודחקים שבו, מתוך הנחה כי חשיפה זו תביא לתובנה אשר תשחרר את המטופל מהסימפטומים איתם הוא מתמודד. לשם כך, פרויד הנחה את מטופליו לומר את כל העולה על דעתם מבלי לצנזר או להסתיר את שטף מחשבותיהם. על אף השינויים הרבים שחלו בטכניקה הפסיכואנליטית לאורך השנים, הרעיון לפיו המטופל מוזמן לומר את כל העולה על דעתו כאשר המטפל מקשיב לו באופן פתוח וללא אג'נדה - נותר רלוונטי גם לטיפול באמצעות פסיכואנליזה בתקופתנו. עקרון זה משמש גם מטפלים המציעים טיפול פסיכודינמי במתכונת שאינה פסיכואנליזה, אך האינטנסיביות של המסגרת הפסיכואנליטית מאפשרת באופן ייחודי את השימוש בטכניקה זו. כך, למשל, סביר להניח כי מטופל המגיע לטיפול פעם בשבוע יברור ויביא את הנושאים ה"בוערים" ביותר בעוד שמטופל אשר מגיע אל פסיכואנליזה ארבע פעמים בשבוע יוכל להשתהות, להביא חומרים פחות בוערים (למשל, חלומות ופנטזיות ולא רק בעיות דחופות), וכך לאפשר חקירה מעמיקה יותר של רבדים נפשיים פחות מודעים.
לסיכום, כיום פסיכואנליזה אינה השיטה הטיפולית היחידה אשר מאפשרת חקירה של רבדים נפשיים עמוקים ולא מודעים, אך היא מהווה טכניקת טיפול ייחודית בכך שהיא מספקת מסגרת ותנאים המחזקים את האפשרות לחקירה מסוג זה. בהתאם, פסיכואנליזה מסייעת לא פעם לאנשים אשר טיפולים פסיכולוגיים סטנדרטיים לא סייעו להם באופן מספק. בין אנשים אלו נכללים ילדים עם הפרעות רגשיות משמעותיות, מטופלים המתמודדים עם הפרעות אישיות קשות, מטופלים בעלי קשיים משמעותיים ביצירת קשרים בין אישיים ובבניית אמון וכן הלאה. יחד עם זאת, כאמור, פסיכואנליזה אינה מיועדת רק למטופלים עם קשיים נפשיים אקוטיים אלא גם למטופלים המעוניינים בשיטת טיפול מעמיק במיוחד המאפשרת חקירה מקיפה של האישיות והרחבה של המודעות והיכולת להיות במגע עם רגשות ורבדים נפשיים רבים.
