שלום, קוראים לי רין ואני בת 22.
בעבר סבלתי מחרדה חברתית גבוהה, דיכאון, פגיעה עצמית ומחשבות אובדניות מאז גיל 10 בשל בריונות, אשר החמירה אחרי זה גם בשל אמא שלי (היא לוקה בפראנויה).

בגיל 17 קיבלתי בחזרה את התודעה העצמית שלי, לאחר שהחרדה החברתית שלי צנחה באופן משמעותי (זה סיפור ארוך, אפשר להגיד נס, שקרה בשל בחירה משנת חיים שבטעות נקטתי באותה תקופה. לא פניתי לשום טיפול פסיכולוגי או ייעוץ, החזרתי את התודעה העצמית שלי לעצמי בלי כוונה. אני מודעת שעברתי שטיפת מוח על ידי המצב הנפשי שלי בעבר - הייתי רואה את העולם אז כעולם שמלא באנשים רעים שרק רוצים להתעלל בי ואני הקורבן היחיד בעולם הזה. כיום אני רואה את העולם באופן רגיל, ואני רואה את עצמי כאדם רגיל ששווה לאחרים).

היום אני עדיין סובלת מחרדה חברתית וממעט תסמינים בעקבותה (פחד לדבר בטלפון, לקיחת מספר ימים לענות להודעה של חברה, הימנעות בדרך כלל מאירועים חברתיים), עדיין יש לי התקפי חרדה, התקפי דיכאון חודשיים. לא היו לי מחשבות אובדניות מעל כשנה, ולא פגעתי בעצמי כבר מעל כ3 שנים. (הפגיעה העצמית אף פעם לא נעשתה בשל הרצון למות, אלא כדי להקל על כאב נפשי באופן זמני). אף פעם לא רציתי עזרתי או ביקשתי עזרה, לא סמכתי על פסיכולוגים, הייתי אדם מאוד סגור (אני עדיין אדם שיש לו קשיים לדבר על דברים כאלו, אך אני מאוד מעוניינת להיות אדם רגיל שוב יותר מכל דבר אחר), ואף פעם לא הייתי בטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי (הכריחו אותי לדבר עם יועצות בבתי הספר, אך המפגשים לא היו קבועים, ולא דיברתי בהם לעניין). אין לי שום הסטוריה נפשית בתיק הרפואי שלי. החזקתי הכל בבטן במשך כל השנים האלה.

התחלתי ללמוד שוב בפעם הראשונה, תואר ראשון בסיעוד, וזאת תהיה החוויה הראשונה שלי שאני אחזור לבית ספר ואני לא אחווה בריונות - ואני סוף סוף רוצה להיות אדם רגיל שוב. השבוע החברים לכיתה הציעו שניפגש בפעם הראשונה, ושאלו אם אבוא, הותקפתי שוב עם התקף חרדה וזכרונות חיים מהבריונות שחוויתי בעבר בבתי הספר, ועכשיו אני ימים לא מפסיקה לבכות. אני רוצה מאוד עזרה נפשית, אני רוצה מאוד סוף סוף להיפטר מהשאריות הרעילות שנותרו מהחוויות האלה, מהמצב הנפשי שלי אז, אך אני מפחדת שזה יסכן את המקצוע שלי. כדי ללמוד סיעוד חותמים על הצהרה של עבר נפשי נקי, ואני מפחדת שאם אגש לעזרה כרגע, זה יכתב בתיק הרפואי שלי והלימודים שלי יופסקו, או שלא אוכל למצוא עבודה לאחר מכן. אני רוצה להיות בריאה, סוף סוף לקבל עזרה, אבל מצד שני אני עלולה להרוס לעצמי את העתיד. אני שואלת את עצמי אם כבר עדיף לחכות עם זה, אני סבלתי אחרי הכל הרבה שנים, אולי אוכל לעמוד עוד ב4. מצד שני, החרדה שלי גורמת לי לנתק קשרים חברתיים, אני פתאום לא עונה להודעות, פתאום "אין לי כוח" לאנשים ואני לא רוצה לדבר עם שום אדם במשך ימים, פתאום אני לא רוצה שום קשר לחברה שבחוץ.. אני רוצה שהשנים שלי בלימודים יהיו שנים שבהם אני אוכל סוף סוף להכיר חברים, שנים שאני אוכל להיות אדם נורמלי, ואני לא יודעת מה לעשות.