פורום פסיכולוגיה

שלום אני גבר נשואי כבר מעל 11 שנה
יש לי משהו שמאוד מאיק אלי.

אשתי עברה ועוברת עדיין הטרדות מיניות מצד המשפחה שלה הכוונה מצד בני הדודים שלה.

היא גם עברה הטרדות מכול מיני ידידים שלה אבל היום היא כבר לא בקשר איתם ולא בגלל זה.

עכשיו ניסיתי לדבר אם אשתי מספר פעמים על הנושא הזה ותמיד זה הגיעה לטונים גבוהיים ולהרבה צעקות ומריבות


האם זה בסדר שזה מציק לי או שזה לא אמור בכלל להפריע לי בזוגיות איתה.

אני פשוט מתחרפן מיזה וכול פעם שאנחנו פוגשים את אותם בני דודים בכול מיני אירועים של המשפחה זה חוזר על עצמו והם מטרידים אותה מינית.

אשתי אומרת שזאת המשפחה שלה ופעם זה היה מקובל ואין לה מה לעשות אם זה
אני לא מסכים אם האימרה הזאת.
השאלה האם אני צריך לקחת צעד אחורה ויותר לא לנסות לפתוח את הנושא הזה אם אשתי או מה.

אני האמת מתוסכל מיזה, וכבר לא יודע מה לעשות לי כבעלה זה מציק מאוד.

אשמח לתשובה

שלום ליטל היקרה,
לאחר 2 מפגשי היכרות עם מטפלת ולפני ההחלטה אם להיכנס לרצף טיפולים רציני, אני נמצאת לפני דילמה קשה ואשמח לשמוע את חוות דעתך.
המטפלת המדוברת מדהימה, היא מכילה, מחזקת ומרעיפה עלי מילים טובות שכנראה כל כך חסרו לי. אני מחכה בקוצר רוח למפגש ומתרגשת לפני, בין מפגש למפגש אני מוצאת את עצמי חושבת עליה המון, מתגעגעת ומדמיינת שאני כל הזמן מספרת לה עלי. השאלה שלי היא - האם נכון להיכנס איתה לקשר טיפולי ? אני מפחדת להיות תלותית בה ולחשוב עליה יותר ממה שעכשיו ?

מה נכון לעשות ?
תודה רבה

עצבנות ביום יום. לא רגוע. עצבנות אדירה בבוקר.
עצבנות כשמשהו לא הולך במהירות שאני רוצה.
חוסר סבלנות עצבני.
עצבנות פנימית מטאורית.

שלום,
הייתי בקשר של כשנה עם בת זוג אותה אני מאוד אוהב, מאז ומתמיד היא לא הייתה יציבה ועם חרדות נטישה שגרמו לה להיות נורא תלותית כלפיי. במהלך הקשר היינו נפגשים כל יום והייתי תומך בה מאוד. והיא הייתה מתאהבת בי ברמות נורא חזקות, מה שגרם לתלותיות בי רק ללכת ולגבור עם הזמן. המצב הפחיד אותה כמה היא מאוהבת וכמה היא תלותית כלפיי, והחרדות נטישה שלה נורא החריפו, עד רמה שאילו לא הייתי יכול להתראות איתה ביום כלשהו היא הייתה חווה חרדות ודכאון.

לאחרונה היא נכנסה למצב נפשי קשה שנמשך חודש וחצי, של פסיכוזות,בלבול וחרדות, שהחמירו בהדרגה, עד שהיא הגיעה למצב בו היא התאשפזה בבית חולים פסיכיאטרי במשך כשבוע. ההתמודדות עם המצב הכניסה גם אותי להמון לחץ נפשי וחרדות. עד שבמהלך האשפוז אמרתי שאני חייב ספייס מהקשר בינינו, כי הוא מכניס אותי להמון בלבול רגשי.
היא יצאה מהאשפוז לפני כשבוע, מאז היא במצב יותר טוב, אולי בין היתר מכיוון שאנחנו לא בקשר. אך היא הפסיקה לקחת את התרופות שניתנו לה ואינה מעוניינת בטיפול פסיכולוגי, מכיוון שהיא לא חושבת שהוא מסוגל לעזור לה.

אני עדיין נורא אוהב אותה, נורא קשה לי עם היותנו פרודים ואני נורא מתגעגע, אך גם קשה לי להיות איתה בקשר, מתוך חרדה שאם נחזור להיות ביחד הדברים בהדרגה יחזרו להיות כפי שהיו ושוב ייגרם הרבה כאב לשנינו.

ביומיים האחרונים מרוב געגועים הדדיים חזקים התראנו שוב ודיברנו קצת ואני מרגיש שהיא כעת שוב מתחילה להרגיש תלותיות כלפיי ושולחת לי הרבה הודעות וגם מתקשרת הרבה.
אני די אובד עצות, הייתי שמח לשמוע את חוות דעתכם על המצב, והאם יש סוג טיפול כלשהו או המלצות כלשהן שיעזרו לה או לי בהתמודדות עם המצב..
תודה רבה

שלום,
אני מחפשת מסגרת חוץ ביתית לבחור צעיר בגיל 19, סובל מפסיכוזה ופרנויה.
מנסה למצוא מקום שבו תהיה סביבה תומכת, הכוללת טיפול, תעסוקה ומגורים.
עדיפות לסביבה חקלאית ואף עיסוק בחקלאות. האם קיימות מסגרות שיכולות להיות רלוונטיות בדרום/צפון הארץ?

תודה רבה!

שלום רב,
אני עובדת מגיל 21. גם במהלך לימודיי כסטודנטית. כיום בת 53.
הייתי שכירה, עצמאית ושוב שכירה, בעלת תואר אקדמי.
ב- 9 השנים האחרונות עבדתי בתפקידי ניהול כשכירה.
החלטתי לסיים מיוזמתי. לקחתי סיכון, רציתי שינוי. והאמת זה מאד סיכון רציני
לקחת בגיל זה.
מאז התחלתי עבודה נוספת ומיד אחרי חודש עזבתי, לא התאימה לי והחלטתי שחבל לגרור זמן מכיוון שאני מחפשת גם יציבות לאורך זמן במקום עבודה וחבל
למשוך זמן כאשר יש אי שביעות.
העניין, שאני מאד מבולבלת. לא סגורה על היקף משרה. מצד שני, לא רגילה לא לקום לשיגרה יומיומית של עבודה מחוץ לבית.
המצב מכניס אותי לחרדה נוראית שמקרינה גם על סביבת משפחתי.
אני מאד מבולבלת לגבי מקום עבודה ומפחדת שרק בגלל הלחץ אכנס למקום עבודהשלא מתאים לי.
יש לציין שפונים אליי בעקבות קורות החיים. הלכתי כבר לקרוב ל- 13 ראיונות עבודה. לחלק מהפניות אני מסרבת.

המצב הנפשי שלי כרגע הוא של חרדתיות, דכאון, חוסר כיוון ופחד שמהלחץ אמצא מקום עבודה לא מתאים או בכלל לא אמצא.

תוכלו לייעץ לי?

תודה

שבת שלום,
אז באמת הצעתי לו לנסות טיפול שיעזור לנו לתקשר יותר טוב.
והוא הסכים לשמחתי. אז תכלס מה עושים?
בודקים אזור ומומחיות המטפל ובוחרים לפי תמונה?
אין לי מושג באמת .מהרגע שמצלצלים כמה זמן זה לוקח?יש פגישה ראשונית? ומה קורה אם אנחנו מרגישים לא נוח, אפשר? ורצוי להחליף?
היה לנו נסיון רע לפני שנים עם פסיכולוגית ולא העזנו לספר אחד לשני את האמת מה הרגשנו כלפיה רק אחרי שנים, וחבל.
אני לא מכירה מישהו/היא שהולך לטיפול(יכול להיות שהולכים רק לא מדברים על זה) אז לא יכולה לקבל המלצות.יש מחיר אחיד לפגישה? וכמה זמן נמשכת פגישה באמת שכחתי
יש לך הצעות?
המון תודה ושבת נהדרת
נב כבר מרגישה הרבה יותר טוב ושאנחנו בדרך הנכונה

הצעתי כבר טיפול זוגי והוא מסרב. אומר שהוא לא מאמין בזה. שהוא לא צריך עזרה והוא יכול לטפל בזה לבד. ניסיתי כמה פעמים. אמרתי שעובדה שאנחנו לא מצליחים. הוא בשלו.

בפגישתי הראשונה (פגישת היכרות) עם פסיכולוגית קלינית שאני שוקלת להתחיל עימה תהליך טיפול התנהגויות מסויימות שלה נראו בעייני תמוהות ולא ידעתי כיצד לפרשן.

בתור התחלה, הייתי המטופלת הראשונה שלה לאותו היום וצלצלתי אליה מלמטה כ2 דקות לפני השעה שנקבעה (7:58) ושאלתי אם אוכל לעלות, היא ביקשה שאצלצל באינטרקום בול בזמן בו קבענו (8:00), אך לבסוף ויתרה והורתה לי לעלות.
לאחר שנכנסתי, הופתעתי שלא הוצעה לי אפילו כוס מים או תה.
אלו הם הדברים הקטנים.

לדבר הגדול:
תיארתי בפניה קורות חיים דיי יבשים וכללים במהלך השיחה, ללא עבר חריג או אירועים טראומתים (ולו בגלל שזו פגישה ראשונה ולא הרגשתי בנוח להיפתח לגמרי).
בשיחת הסיכום בסוף הפגישה היא ירתה בשלושת המשפטים האחרונים שלה שהיא זיהתה אצלי בעיות עמוקות "בכל מיני שכבות" שהטיפול בהן יקח שנים.
היא הוסיפה ש"כבר עכשיו" היא יודעת שאני הולכת לתרץ לה המון במהלך הטיפול ושהיא תצטרך "למשוך אותי" חזרה אל תוך הטיפול. מיד לאחר מכן, בלי שום הסבר מאיפה היא הסיקה את הדברים הקשים הללו או בדיקה איתי לגבי אם אני רוצה לשאול אותה שאלה בהקשר הנ"ל היא אמרה שהפגישה נסתיימה וליוותה אותי

השיחה עצמה איתה הייתה בסדר והיא השאירה רושם של אישה חכמה, אבל קשה לי לחשוב באיזה הקשר זה יהיה נורמלי להטיל על מטופל חדש "פצצה" כזו בסוף הפגישה הראשונה, במין הכתבת עובדות למטופל וללא מחשבה שאולי הוא רוצה לקבל הסבר או להבין מה הטעמים שעומדים מאחורי דבריה.

האם אלו סימני אזהרה?
האם לא לקבוע איתה פגישה נוספת בהתבסס על האירועים הללו?

תודה על המענה.

ליטל שלום.
היה לי עכשו איזה עניין עם פחד או חרדה ממקום מסויים שהייתי צריכה להיות בו. פחדתי להיות בו. ניסיתי להעלות את עיניין הפחד בפגישה והמטפלת שאלה, אבל למה?
בטון של איך זה יכולה להיות בכלל?
איך יש לי פחד כל כך גדול להיות שם?
כאילו שזה בכלל לא הגיוני או בא בחשבון שאפחד להיות שם.
ואני נסגרתי. לא רציתי לדבר יותר על הפחד שלי.
והייתי שם במקום המפחיד ההוא וכל כך פחדתי שלא רציתי להיות שם! נסגרתי בתוך עצמי ורק רציתי לברוח משם מהר.
וכל הזמן אני חושבת אם כדאי לי להמשיך ולהיות מטופלת אצלה. (כבר מטופלת הרבה שנים אצלה..)
פגעה בי כל כך הרבה פעמים ולפני מספר חודשים נפגעתי ממנה מאוד, מאוד!
לא יודעת אם יש עוד טעם להמשיך איתה(היא משוכנעת שכן...)
אני מנסה לשמור על עצמי כמה שיותר מפניה, עד כדאי כך שכל שיתוף נשקל 100 פעם האם כדאי ועד כמה.

היי, אשמח לעזרתכם. הילד אמנם בן 9 חודשים, אבל המצב נמשך מאז הלידה. זה התחיל שאחרי הלידה הוא רצה לנסות ללמוד לבד כל מיני דבר בלי להיעזר באף אחד, גם לא בי. כמו לחתל, לעשות מקלחת ראשונה וכו'. כבר בשבוע הראשון לאחר הלידה כשהייתי עם התינוק בבית והוא טיפל באירוע הברית בבית הכנסת. בחודש הראשון הלך לבית הוריו לצבוע להם חדר. אני לבד עם תינוק בן כמה ימים קמה אליו לבד בלילות, עוד כאובה מהלידה. המשפחה שלי תומכת ועוזרת. והוא מתלונן שכל הזמן המשפחה שלי נמצאת אצלנו, ולמה אני לא מנקה, מסדרת, מכבסת וכו' (לדעתי הלא מקצועית הוא סובל מאובססיה לניקיון).
קיוויתי שהוא באמת באיזשהו מצב זמני, הסתגלות למצב.. אבל לצערי הרב, המצב נמשך. עוד לא חזרתי לעבודה (צפויה לחזור בקרוב). כל ה-9 חודשים אני קמה לבד לילד. לא ישנתי יותר מ-4 שעות ברצף. כשביקשתי עזרה בסופשבוע, שאשן לילה אחד ברצף הוא אומר שהוא עובד כל השבוע ועד שיש לו סופשבוע לנוח הוא לא יתעורר. בסופ"ש הוא קם מאוחר, מתי שבא לו. רוב הזמן ב-14:00 ואחרי. מדבר על זה שאין לו פנאי לעצמו (מה שלא נכון, כי הרבה פעמים אני יוצאת והוא נשאר בבית לבד ויכול לעשות מה שבא לו וכמובן לישון כמה שבא לו. כששאלתי איפה הפנאי שלי עצמי אמר לי שכל היום יש לי פנאי, כי אני לא עובדת. יש ימים שהוא הולך מיד אחרי העבודה לפגוש חבר או להורים שלו. הרבה פעמים הוא נותן לילד לצרוח ולא מאפשר לי להרגיע אותו כיוון שרוצה להרגיע אותו לבד. גם בימים אלו מתלונן שהמשפחה שלי פה כל הזמן (הם בדרך כלל פה בשעות היום, לפעמים, פעם, פעמיים בשבוע הם נמצאים כשהוא מגיע) לא רוצה להאריך יותר מידי. בגדול, הוא שם את עצמו לפני כולם, בטח לפני אבל גם בהרבה מקרים לפני הילד - לדוגמה, אם אני מרדימה אותו כשהוא חוזר מהעבודה הוא נכנס לחדר ומרים אותו כי הוא מתגעגע ובעצם קוטע את ההרדמה.
השאלה היא אם אכן מדובר בדיכאון אחרי לידה של גברים, ובכלל מה אני יכולה לעשות. ניסיתי כמובן לדבר איתו. אבל הוא ממש מנותק. מתרכז בתלונות כלפי, שכל היום אני בבית והוא חוזר מהעבודה ויש כלים בכיור, ואני לא מנקה ולא מכבסת (מה שכמובן לא מדויק). הוא לא מבין שאני לא ישנה וטיפול בתינוק הוא אינטנסיבי. אם יש לי זמן במהלך היום אני מנסה להשלים שעות שינה. וכמובן לדאוג גם לעצמי, לאכול. ולאחר מכן לעשות מה שאני מצליחה במטלות הבית. אבל הוא לא מעריך כלום.
נואשת לעזרה.

שלום רב, אני בת 31
אף פעם לא הייתי בטיפול כזה או אחר.
אני מרגישה צורך לעשות את זה עכשיו.
איך יודעים לאיזה פסיכולוג לפנות?
מה אומרים? איך מתחילים?

היי,
אני בטיפול כבר זמן מה. אני מרבה לשתוק במפגשים, לפעמים פגישות שלמות. אחרי חודשים של שתיקה, שבה לא שיתפתי. והוא כעס על כך והבהיר לי שהמצב לא יכול להימשך באופן זה ושאם אני מעוניינת בהמשך הטיפול אז אני חייבת לדבר.
לפני 2 פגישות דיברתי סוף סוף. אמרתי (אומנם עדיין באופן חלקי) למה אני באמת שם. החוויה הייתה כל כך קשה, היה כל כך קשה למצוא את המילים. הוא היה מאוד אמפתי וקשוב, לשם שינוי.
היו עוד 2 פגישות מאז, ושוב קשה לי לדבר. מאוד קשה לי, למרות שהוא היה מאוד אמפתי ולמרות שזה היה נעים לדבר. המילים פשוט לא יוצאות החוצה. אני באמת שרוצה לדבר איתו אך חשה שאינני מסוגלת. כאילו משהו חוסם ועוצר את המילים מלצאת, ושוב אני עוטה את המסכה החייכנית והנעימה וממשיכה בהצגה כאילו הכל בסדר, כשבעצם הכל לא בסדר. יוצאת מהפגישות כאובה ומתוסכלת ואני שוב לא מצליחה לפרוץ את מחסום השתיקה. הוא הפסיק ללחוץ ולכעוס כשאני לא מדברת. נראה לי שהוא רוצה שהדברים יבואו ממני, מבלי שהוא ילחץ עליי. אולי סוף סוף הוא הבין שפשוט קשה לי לדבר ושאני מנסה לדבר אבל זה פשוט לא מצליח. אני חושבת שאני חווה תסמינים של פוסט טראומה. סיפרתי לו על זה לא מזמן, באותה פגישה שבה אזרתי אומץ. ומאז הוא השתנה והפסיק ללחוץ עליי לדבר והוא מאפשר לי לשתוק. כאילו שכל הגישה שלו השתנתה וממטפל שמאוד לוחץ ודוחק, הוא הפק למאוד עדין וזהיר. האם יש קשר בין הדברים? האם זה חלק מאסטרטגיית טיפול בפוסט טראומה?
תודה...

תודה על התשובה.
אבל נראה לי שהבעיה היא באמת עוינות כלשהי או כעס מצידו.אחרת קשה לי להסביר את ההתנהגות שלו כשאני ממש זקוקה לשיחה ועידוד ממנו.
פוטרתי מהעבודה ובגילי זה די קשה למצוא עבודה אני שולחת קורות חיים ולצערי לא עונים לי בכלל, ונראה לי שבעל כורחי אצא לפנסיה מה שמאוד מדאיג אותי.
דיברנו בטלפון אני והוא על המצב כשאני מדוכאת למדי כשלפתע הוא היה חייב לנתק והבטיח שתוך רגע יחזור אלי.
זה כמובן לא קרה והוא לא חזר אלי באותו ערב אלא שלח הודעה וביקש סליחה בצהרים שלמחרת צילצל ושוב נכנסנו למעגל קסמים של ריב וכעסים. הוא מבקש סליחה ממני כבר שנים על ההתנהגות שלו.אני סולחת והוא ממשיך לפגוע בי כל הזמן ולבקש כמובן סליחה.
אולי הוא לא התבגר? או שאולי הוא פשוט אנוכי שחושב אך ורק על עצמו והחברים שלו וזהו אני בצד? נשכחתי? מה יכול להיות הגורם האמיתי לזה שאני צריכה אותו,לדבר איתו ואין לו זמן בשבילי? אני כותבת ומוחקת ובעיקר בוכה מהבוקר נפגעתי עמוקות.
אני לא מאמינה שעד השפל היחסים הזה הגעתי עם הבן היחיד שלי. מה עושים? שיחררתי אותו כמו שיעצת לי לעשות אין לי צפיות ממנו שיתקשר, שיבוא. (הוא גר עשרים דק הליכה ממני ולא ראיתי אותו כמעט שבועיים) כך הוא מתרחק יותר ויותר ואני חשבתי שברגע שאשחרר אותו היחסים ישתנו.כשהוא לא ירגיש מחויב להתקשר אז הוא יתקשר פעם ב....אבל יתקשר .
אני בד"כ טיפוס אופטימי אבל היומיים האחרונים גרמו לחשוב שאולי אני באמת לבד, ואני לא יכולה לסמוך על אף אחד מלבדי.
אני מוכנה לתת את נשמתי עבורו אבל לצערי נראה לי שאני רק לנטל כבד עליו.
אשמח לתשובה.
יונית

אני רוצה לדעת בקשר לבעיה של אימפולסיביות וכעסים שיש לי
כמו אני כועס שאנשים מחנכים אותי/אומרים לי מה לעשות/מתעלמים
ממני וזה מגיע למצב שאני צועק ומקלל אותם ואפילו מוציא את
הכעסים על אנשים אחרים אפילו אנשים חטטנים וחוצפנים גורמים
לי לאבד שליטה איך אפשר להיות פחות רגיש ואימפולסיבי
בסיטואציות האלה ?