פורום טיפול נפשי

שלום,

התחלתי לאחרונה טיפול פסיכולוגי, שזה משהו חדש עבורי. רציתי פלטפורמה שבה אוכל לשתף ברגשות ובקשיים שלי בפתיחות, לקבל אבחנה מפי איש/אשת מקצוע ולגבש תובנות מעשיות להמשך החיים. העדפתי את זה על פני קואצ'ינג כי רציתי מקום לשיח פתוח על רגשות וחוויות מהחיים. מצד שני חשוב לי גם שיהיה ממד מעשי לשיחות וזה לא יהיה רק "באוויר". אחרי תקופה בת חודשיים אני שואל את עצמי האם בחרתי נכון - עשיתי קצת "שיעורי בית" לפני ובחרתי בפסיכולוג שמטפל גם בשיטה הקוגנטיבית התנהגותית, מתוך רצון לממד המעשי שדיברתי עליו, ובכל זאת, בשיחות אתו, ראשית הוא כמעט ולא מדבר (!), רק שואל שאלות מדי פעם, וחסר לי יותר ממד של תיעול הדברים שנאמרים לתובנות פרקטיות. אני בחור די ביישן ולא מדבר הרבה בד"כ, ולכן למלא נפח של 60 דק' שיחה זה אתגר מבחינתי, ולפעמים אני נלחץ מלחשוב על מפגש שיש לי ביום שלמחרת.

השאלה שלי היא האם ייתכן שבחרתי בשיטת טיפול לא נכונה ואולי קואצ'ינג יותר מתאים למה שאני מתאר? האם זה טמון בדינמיקה עם הפסיכולוג? יש בי חלק שחושב שאולי זו הסיבה מאחר ואני חש שאין חיבור רגשי לפסיכולוג, והאם בכלל צריך להיות חיבור כזה?

תודה מראש על עבודתכן הברוכה.

היי ליטל.
לפני זמן קצר אמא של ידידה מאד קרובה אליי הלכה לעולמה. היא מתה בצורה פתאומית וזה היה טראגי לכולנו. בהתחלה עוד איכשהו הצלחתי להכיל אותה ואת הכאב שלה, השתדלתי כמה שיותר פשוט להיות שם, לא לנסות לייעץ/לפתור/להבין...
אבל בזמן האחרון אני מרגישה שהכוחות שלי להכיל אותה אוזלים. קשה לה מאד והיא לא ממעטת להגיד לי את זה ואני מרגישה את האנרגיות שלה וזה פשוט מוריד אותי ומכניס אותי לדאון. היא לא אותה אחת שהכרתי עד לא מזמן... מרגיש לי שהיא נובלת, ואני, שרואה את זה מהצד וגם נמצאת שם בשבילה מרגישה את זה גם אצלי...
מרגיש לי שלא משנה מה אגיד זה לא ינחם או יעזור כך שאני בעצם נמצאת במבוי סתום. וזה מסתכל אותי, מעציב אותי ומעצבן אותי להיות במצב הזה.
מה עושים?

שלום רב
בת זוגתי נמצאת בדיכאון מזה חודשיים.
היא לא עובדת, בקושי מתפקדת בבית וכל היום ישנה במיטה מעורפלת מלוריואן ובונדורמין ובוכה על מר גורלה.
בייעוץ פסיכיאטר היא נוטלת 2 רסיטל ביום כבר חודש וחצי אך לא מרגישה שוב צורך לחייך לצערי.
חשוב לציין שאמה ואחותה מאובחנות במאניה דיפרסיה.
התחננתי שתלך לכל סוג של תרפיה..
פסיכולוג/שיאצו/יוגה או כל דבר שעולה על דעתה כדי לקבל קצת שלווה ותקווה אבל היא שוללת וטוענת שלא מסוגלת לקום מהמיטה ושזה לא יעזור
המצב גרוע מאוד, פשוט עצוב ושיבש את כל חיינו.
הפסיכיאטר לא ממש נותן תשובות אלא רק תרופות.
הייתי שמח לדעת אם יש לך איזה נס להציע ד"ר, אני על סף ייאוש.
האם אתה חושב שטיפול פסיכולוגי יכול לעזור במצב כזה?
האם כדאי לבדוק אותה לעומק ולראות האם קיימת אצלה מחלה כלשהי שממנה מגיע הדיכאון הכבד?
אציין שגם עברה לפני 7 שנים דיכאון אחרי לידה ולאחר כמה שנים שוב דיכאון של חצי שנה.
אנא ממך תן לי טיפ שיציל נפש יקרה בעולם.
תודה וערב טוב

הי ליטל
אני בטיפול פסיכולוגי כבר חודשיים
אחרי פרידה לא מעובדת ממטפלת קרובה מאד מאד
כל הפגישות האחרונות אני בוכה ועולה בי כאב מאד מאד מאד גדול של נטישה ושל שבירת אמון
במקור הגעתי אליה לטיפול לנושא אחר לגמרי ויוצא שכבר 3 או טיפולים אני מתבוססת בכאב העצום הזה ואנחנו מדברות רק על זה וזה מרגיש לי ככ מטומטם שיצאתי מטיפול פסיכולוגי ועברתי לאחר כדי לדבר ולטפל במה שאני מרגישה על הטיפול הקודם
ועוד דבר
כשאני שם אני לא מסוגלת להסתכל עליה
הלב שלי עסוק בלשמור על עצמו לא להיפגע שוב ואני פשוט לא מסוגלת לחשוב שאני מתחברת אליה רגשית אחרי השבר שעברתי בפרדה מהראשונה שהבטיחה לי את ליבה ואת אמונה
באיזה שהוא מקום אפשר לאמר ששוב חזרתי למשפטים וההגנות הישנות ואני ברגרסיה
ועוד נקודה
אחרי שאני יוצאת מהטיפול אני פשוט חוזרת כביכול לעולם הרגיל וחיצונית הכל סבבה אני פשוט מדחיקה ומדחיקה ולא מאפשרת לעצמי להרגיש כלום
ביומיום אני חיה עובדת עד הצהרים משחקת עם הילדה שלי ובערב מגיעות המחשבות הנושכות
וזה מוזר עד כדי שאני מרגישה שקרנית לעצמי כי איך זה שביומיום הכל ככ סבבה ובערב שוב חשוך לי?
ככל שאנחנו מתקדמות בטיפול תחושת הלבד שלי מתעצמת
אני מתגעגעת נואשות למקום שהיה הבית הראשון של הנפש שלי ולאורך היומיום יכולות להיות סטואציות כאלה שהכאב הוא ככ גדול ואני מרגישה שהלב שלי נתלש אני מרגישה שזה לא הגיוני לייחס לפרדה שלי ממנה ככ נרבה כאב וזה כנראה כאב שמודחק על חוויות עבר ונטישה וחוסר אמון שחויתי
אבל שוב
איך יוצא שהגעתי אליה על נושא אחר לגמרי ושוב נפלתי לבציה של הדבור על הלב והנטישה וכלזה?
וחוצמזה ככ חשבתי שזה עבר לי וזה מאחורי ועכשיו אני רואה שזה פשט ישב בשקט עד עכשיו ושוב הרים ראש
ועוד דבר אולי אני סתם ילדה צומיסטית שמחפשת בעיות איפה שאין?
אולי אני פשוט צריכה לנסות להדחיק ולזרום?
אולי הכל בראש שלי?
ליטל את יכולה בבקשה לעשות לי סדר?

יש לי בת בת 24 שמזה שנים ארוכות ביחסים מעורערים איתנו כלומר עם ההורים וגם שני אחיה הצעירים ממנה.
אני מבולבלת ממה שקורה איתה ואיתנו
לא ברור לי מה קדם למה מה היה הטריגר שגרם לה לשנוא את כולנו בצורה קיצונית ככ ובעקבות כך לשמור טינה ולמרר לנו את החיים.
בהתחלה חשבתי שהיא משתנה נעשית נרגנת וביקורתית בגלל גיל ההתבגרות וחשבתי לתומי שזה יעבור.
לצערי לא השתנה שום דבר לטובה נהפוך הוא היא מקשיחה את הטינה שלה כלפינו יותר ויותר.
נכון להיום החיים לצידה הפכו בלתי נסבלים סיוט יויומי זה כמו לשהות במחיצת אוייב.
לא אחת היא מצהירה ריש גלי שמבחינתה אנחנו מתים והיא משתמשת בנו רק לצורך חומרי היינו לתמיכה כלכלית .
נוצר משבר אמון בינה ובינינו דהיינו לדעתה והבנתה אנחנו לא אוהבים אותה לא מעריכים אותה לא דואגים לה ומצד שני כל נסיון להתקרב אליה להתעניין בה ובמה שהיא עושה או מתכוונת לעשות נתקל בחומה בצורה ובכעס בלתי נשלט שלה ופרשנות שלה שאנחנו שואלים מתוך סקרנות ולא מתוך עניין ודאגה וכך דוחה כל נסיון שלנו להשלים איתה.
כל בני הבית לא יודעים איך להתמודד מולה מול העויינות שלה כלפינו מול התובענות שלה כולנו מהלכים על חבל דק מולה נוצר מצב שאנחנו חוששים לדבר לידה כדי שלא תפרש לא נכון דברים ותסיק מסקנות מוטעות ועקב כך תתחיל לריב איתנו לכעוס בלי פרופורציות
זה מגיע למצבים של צעקות איומים קללות
לעיתים אני מגיעה למצב שאני כבר בורחת מהבית בורחת מעימות איתה כי לא משנה כמה שאסביר לה שלא אני ולא אף אחד נגדה ושבסך הכל אנחנו משוועים לתקן את היחסים איתה להתחיל דף חדש גם אם גרמנו לה איזשהו מפח נפש נתקל בחומה בצורה .
היא ממשיכה בשלה הציבה לעצמה עמדה שהיא לא זזה ממנה מילימטר.
אציין שבעבר היא הייתה מאוד מופנמת וביישנית אבל השתנתה אחרי השירות הצבאי הייתה חיילת מצטיינת
עשתה תואר הנדסאית ותיכף מתחילה ללמוד לתואר בניהול משאבי אנוש
היא בחורה אינטיליגנטית חכמה ומאוד פרפקציוניסטית.
כילדה הייתה מאוד קרובה גם אלי גם לאביה וגם לשני האחים התאומים שצעירים ממנה ב3 שנים
אני אובדת עצות מצד אחד אני כועסת עליה על ההתנהגות שלה מצד שני משוועת לתקן את היחסים איתה ועם כל בני המשפחה וקשה לי
ולכולנו לפעול מולה כי אין שיתוף פעולה מצידה.
אני לא יודעת למי לפנות כדי לגשר בינינו ולתקן את מערכת היחסים ולבנות אימון מחדש.
אנחנו

אני אם לבן 27 שסובל מחוסר מוטיבציה ועניין בביצוע דברים,למעט האזנה למוזיקה ונגינה מידי פעם (גיטרה חשמלית ), קריאה וזפזוף באינטרנט. חש שהוא ממצה מהר כל נושא או עניין שהוא מתחיל. לא מצליח להתמודד עם רמת עומס כבד והצורך ללמוד הרבה שנים לצורך תואר למשל, כמו גם תחושה של סלידה ממקומות עבודה. באופן כללי מרגיש חוסר טעם וחוסר אמון בכל דבר וללא קשרים חברתיים מזה מס' שנים כמו גם ללא קשר זוגי (לא היה לו קשר זוגי גם בעבר חש דחוי בשכבת בנות גילו) מתקשר טוב יותר עם מבוגרים, (אינטליגנטיים). מרגיש בודד, סובל מדיכאון תקופה ארוכה ,תקוע, ואחוז חרדה מכך שמצבו יימשך לעד. מאוד מאוכזב מעצמו על שהוא לא מספיק רוצה, או לא מספיק טוב לטעמו בתחומים שאמורים להעלות את יכולת ההשתכרות שלו וגם להימצא באטמוספרה חברתית מקצועית הולמת יותר עבורו. נאלץ (כבר מאז שסיים תיכון) לעסוק בתחומים משתנים שאינם הולמים את הרמה הקוגניטיבית והרגשית שלו כמו גם ההשתכרותית,מתוך אילוץ כלכלי משפחתי (חד הורית) ואישי,שגורמים לו תסכול רב. מבין שהוא צריך לבחור בתחום לימודים לצורך תעסוקה הולמת ולצורך זה הוא סיים בהצטיינות יתרה מס' קורסים באו"פ על מנת לשלול או לאמת תחום לימודי מקצועי כלשהו, אך עדיין לא חש מסוגלות להתמקד בתחום אקדמי מסוים. במקביל הוא שולל בכל תוקף קורסים מקצועיים קצרים יותר שאינם אקדמיים בטענה שהם לא רציניים.
עלי לציין שהוא למד בכיתת מחוננים (יסודי ותיכון) טופל בעבר (כשנתיים) אצל פסיכולוגית (אבחון ocd,דיכאון ועוד) ולאחרונה התברר שאביו ( 56) אובחן באוטיזם תפקוד גבוה.
מכיוון שמצבו באמת לא טוב, אשמח לקבל מכם הכוונה מלומדת יותר,בכדי שאוכל לסייע לו טוב יותר בהכוונת עצמו.(באופן שמתחשב בחוסר היכולת שלי בהוצאה כספית כלשהי בימים אלו)
תודה




.

שלום רב,
התחלתי לצאת עם בחור שאני מיודדת איתו זמן מה.
יזמתי את הקשר, יזמתי את הנשיקה הראשונה ובכללי דוחפת אותו כל הזמן. הבעיה שכשניסיתי להגיע איתו לרמות אינטמיות אחרות בין גבר לאישה, הוא נרתע.
ולא פעם ראשונה.
אנחנו כבר יותר מחצי שנה ביחד, לא שכבנו ואפילו לא הגענו למזמוזים.
מה לעשות?
כשאני שואלת אותו מה הבעיה ומנסה לדבר איתו על זה הוא שותק. ייעצתי ללכת לטיפול הוא לא רוצה.
אודה לעזרתכם

אני בת 20 ומאז גיל 13 אני מרגישה שאני מתמודדת עם דיכאון, אני לא אובחנתי אבל אני לא צריכה להיות פסיכולוגית בשביל להבין את זה. אני באה ממשפחה של יוצאי ברית המועצות שלא מאמינים בדיכאון או במחלות נפש והם חושבים שטיפול זה סתם רמאות ושבכללי אני סתם "טיפה עצובה" ושאני לא צריכה לזרוק כסף על שטויות כאלה. אני מנסה הרבה שנים להתגבר על מה שאני מרגישה ויש ימים, אפילו חודשים שאני מצליחה לעשות את זה אבל לפעמים אני שוקעת לזה מחדש ואני פשוט רוצה להתחיל אולי לטפל בזה כי אם לי לא יהיה אכפת מזה אז לאף אחד לא יהיה אכפת. אני מפתח תקווה ואני כרגע בצבא, מישהו יכול לעזור לי איך למצוא את הפסיכולוג בשבילי (עדיפות מטורפת לפסיכולוגית, יש לי היסטוריה עם קב"נים גברים בצבא ואני פשוט לא מסוגלת לדבר עם פסיכולוג גבר על זה ופשוט נוצר מצב שאני מרגישה מאוימת לידם) וגם מה המחירון? כמו שאמרתי אני בצבא ואין לי כל כך הרבה כסף ולשלם עכשיו 400 שקל על טיפול אחד יהיה יותר מדי בשבילי.

אני אמא וסבתא וכל דבר שקורה במשפחה שלנו אני לוקחת אשמה עלי. וקשה לי.
למשל דיברתי בנייד עם הבת שלי בזמן שנהגה ויש לה דיבורית .היא עמדה ברמזור אדום ונהג פגע קלות ברכבה. הוא לא שם לב.וזו אשמתו. ישר האשמתי עצמי !! למה דיברתי איתה. למה התקשרתי. היא נהגה הכל לפי החוק דרך אגב. אבל ייסרתי עצמי שזה בגללי.
או..שכן שלנו חולה ולא עזרתי מספיק בהתנהלות מולו ואף מקרים שהתעלמתי. והנה נכדתי חלתה ואני מרגישה שזה עונש על שלא עזרתי במחלת השכן באופן מודע.
ואני מתעוררת בלילה עם ייסורים קשים שמא בגלל התנהגותי הנלוזה לשכן באה לפתחי מחלת הנכדה.
אלו רק דוגמאות אבל קשה לי.
או המדיח אצל הבת שלי התקלקל..התערבתי ולחצתי שיבוא טכנאי. היא הביאה ואמרה שהוא לא היה עם מסיכה כהלכה.
מאז אני מוטרדת כי הטכנאי בא בגלל שלחצתי שיבוא ואם חלילה הוא יתגלה כחולה זו אשמתי שהוא בכלל בא.
קשה לי.
תודה מקרב לב על עיצה איך להתמודד עם כל אירוע שאני לוקחת אשמה עלי.

הילד שלי בן שנתיים, בזמן האחרון אני נותנת לו לצבוע דפי צביעה, ושמתי לב שהוא צובע (במגוון צבעים, אין צבע שחוזר על עצמו) את הקצוות של הציור, כלומר אם זה חתול הוא צובע את קצוות הידיים ,אוזניים וזנב.
רציתי לדעת האם זה מצביע על משהו או שזה עדיין גיל מוקדם לפענח?

אני אמא לבת 38, רווקה, משכילה. אני רואה אצל בתי תופעה של דיכאון. היא לא מכירה בשום דבר שאני מצביע עליו. היא לא מעוניינת בשום טיפול. היא לא מזמן סיימה תואר. היא עברה לגור במרכז. היא פוטרה משני מקומות עבודה. וכעת היא בתהליך להתקבל לעבודה שאביה סידר לה. אי לכך היא מזלזלת במקום הזה ואני לא יודעת אם בסופו של דבר היא כן תעבוד בו. היא לא לוקחת אחריות על דברים שקורים לה בחיים. עושה ברוגזים עם בני משפחה עם חברים וקשה לה מאוד להשלים. כעת היא גם ברוגז איתנו הוריה. יש לה מישהו לאחר הרבה שנים שלא היו לה מע' יחסים. אני חוששת מאוד ממה שהיא יכולה לעשות לעצמה. היא התקדמה יחסית בכמה דברים, כמו סידור הדירה שלה. היא לא מצליחה לאסוף כסף ליום שתזדקק לו. אוכלת הרבה בחוץ. משמינה ולא עושה פעילות ספורטיבית. היא מאוד בודדה. אנא עזרתכם.

היי , רציתי לדעת מה דעתכם על אנשים אמביציוזים שמאוד מצליחים , שפשוט מטמינים בעצמם באים עושים ומצליחים בלי היסוס

מה התכונות שמשותפות להם ?

איך לדעתכם היתה הילדות שלהם ?

מה גורם להם להיות כאלו מצליחים ועם כזה ביטחון בעצמם ?

לדוגמא מדונה , ג'ניפר לופז ...

אשמח לתשובה , תודה :-)

שוב שלום לכם,
ביתי יוצאת כמה חודשים עם בחור בן גילה 22,
אנו מאוד פתוחות והיא טוענת שמאוד מפריע לה שהוא לא מלומד ואינו יודע אנגלית,
היא בחורה מצליחה ומלומדת אשר שואפת להצלחה וחרוצה מאוד.
הוא לעומת זאת מגיע ממשפחה מפורקת אשר חיי אצל אימו עם בן זוגה וכל אחד ממן את עצמו וחיי את חייו , אציין שהוא בחור טוב אך אין לו הכוונה מאף אחד ולטעמי ניראה עצלן(כבר חודשיים משוחרר )עדיין לא עובד.. בגדול גם לי מאוד מפריע שאינו מבין סיטואציות בשיחה ושפתו פשוטה ואינו אינטיליגנט (מילים אלו נאמרו גם על ידיי ביתי) היא מתייעצת עימי ולמרות שאיני מתערבת מרגישה שהיא אוהבת אותו ומאוד מבינה את החיסרון ובכל זאת נשארת איתו .
אשמח לדעתך בעניין תודה שרון.

בוקר טוב.
איך ריפוי בעיסוק משתלב לטיפול נפשי? איזה סוג טיפול נותנים מטפלים בעיסוק מעבר לפיזי?

אני מתה מפחד מהחיים האלה. מהכל. אני מנסה לעשות, אבל פשוט לא בא לי, לא בי על כלום, ואני עושה מכוח האינרציה, בתקווה שיבוא לי, שדברים ישתפרו. אני לא יכולה עם התקופות האלה. אני לא יכולה עם השינויים, זה שואב לי תאנרגיות, זה סוחט אותי, אני מתחילה לשנוא את עצמי ואין לי סבלנות לאחרים. אין לי סבלנות להיות בראש שלי.אני לא יכולה עם הקשיים, אני מרגישה שאני פריכה מדי. הפסיכולוגית שלי אומרת שאלה כאבי גדילה, אבל אנחנו כל הזמן גדלים, לא? אז כל הזמן יכאב, לא? ואני כבר גדולה ממש, אני סתם לייט בלומר. אין לי כוח להאבק יותר, אין לי כוח לשינויים, אין לי כוח לעצמי בתוך כל זה. אני מתה מפחד מזה שלא תהיה לי יציבות ונחת ושקט ומצד שני הכל סואן אצלי כל הזמן, בבלאגן, קשה לי להיות בטוב. אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם שחשבתי להתאבד היו לי כבר הרבה שקלים, וגם אין לי אומץ, אין לי כוח לוותר, אבל אין לי כוח להאבק וזה מה שאני עושה, בעצמי, בסביבה. אני כל הזמן מתחבטת בשאלה "מה הטעם לחיות?", כשיש כל כך הרבה חרא. ואני רק אומרת לעצמי להמשיך, שיש רגעים טובים, שכדאי לראות מה יהיה, שהתאבדות כמעט תמיד תקפה, זה קצת מרגיע, ועדיין, הכל קשה ועוד לא מצאתי סיבה אמיתית בשבילי להמשיך. זה אגואיסטי נורא, אבל קשה לי עם החיים, קשה לי עם עצמי. אני באמת שואלת, תגידי לי, למה כן להמשיך? בשבילי, ברור שזה מעשה נוראי לסביבה, אבל למה בשביל עצמי להמשיך? למה? איך אנשים שורדים את זה ורוצים עוד? אני רואה ככ הרבה סבל בעולם, אני תוהה, האם כולם מתאימים לפה? בטוח שלא, כל מיני אנשים רגישים מדי שפשוט לא מסתדרים, אולי יש אנשים שפשוט באמת לא מתאימים? שהם יותר מדי או שהכל יותר מדי בשבילם? אין לי כוח לבכות כל יום יותר, אין לי כוח להיות בלחץ, אין לי כוח ואני לא מוצאת את הטעם, וגם אם אולי מצאתי, אני לא בטוחה שאני בנויה לזה בכלל.