פורום פסיכולוגיה

שלום שחר. אתה מתאר תקופה שטלטלה אותך והשפיעה עליך ועל תפקודך באופן משמעותי. "אירועים קשים" משפיעים על אנשים שונים בצורות שונות ונשמע שאצלך חלק מההשפעה היא ירידה ניכרת באנרגיות ובכוחות, ואף תחושות קשות מאוד של סבל- אני מתארת לעצמי שלא היית מגיע לכדי מחשבות על מוות ופגיעה עצמית לולא היית סובל בצורה משמעותית. לכן, אני חושבת שאין טעם להתייחס באופן ביקורתי אל תפקודך אלא לחשוב כיצד ניתן לסייע לך להרגיש טוב יותר ולתפקד טוב יותר. מאחר ונשמע שאתה מתקשה לעשות זאת לאור החוויות הקשות, אני ממליצה שתפנה לטיפול פסיכולוגי שיסייע בעיבוד האירועים ובהתארגנות מחדש. ליטל

שלום ת,
האופן בו מטפלת מגיבה למתנה תלוי בדרך כלל בדינמיקה בקשר הטיפולי, בגורמים שהביאו למתן המתנה, ובסוג המתנה (סבירה או מוגזמת, למשל). במובן זה, קשה לי לייעץ לך מאחר ואני מניחה שתגובתה של המטפלת תהיה תלויה ברקע עליו ניתנת המתנה. לכן, אם כל האכזבה שאולי כרוכה בכך, אני חושבת שכדאי להעלות את הנושא מול המטפלת מראש ולבדוק איתה את תחושותיכן בנושא ואת האופן בו אתן מבינות את הרצון להעניק מתנה.

ליטל

שלום רון.
התחלת טיפול היא אכן שלב קשה ומציף במקרים רבים. במובן מסוים, עם כל הקושי שבכך, סביר להניח שתחושותיך מעידות על כיוון חיובי ועל כך שנכנסת לתהליך הטיפולי.
אני חושבת שהדרך היעילה ביותר להתמודדות עם התחושות הקשות שלך היא שיתוף של המטפל/ת והתבוננות משותפת על חוויותיך. בדרך כלל, ההתבוננות המשותפת על התחושות שעולות בקשר הטיפולי חושפות היבטים רגשיים ובין אישיים משמעותיים לתהליך הטיפול והשינוי, ובו זמנית מקלות על התחושות ועל הקושי. במקביל, אולי כדאי לבחון את האפשרות של העלאת תדירות המפגשים- לפעמים קשה לשאת לבד את התחושות במשך שבוע שלם, ומפגשים תכופים יותר מקלים ונותנים יותר מקום לעיבוד התחושות.

ליטל

שלום יעל.
אני חוששת שהשאלה שאת שואלת היא שאלה שאין עליה תשובה חד משמעית. איכות הקשר עם המטפל הוא אחד הגורמים המשפיעים ביותר על תוצאת הטיפול, ואיכותו של קשר זה נובעת מגורמים שונים. השאלה האם את יכולה ליצור קשר טוב ומשמעותי עם פסיכולוגית שאת חוששת מגילה וניסיונה היא שאל שקשה להשיב עליה מראש ובאופן "אובייקטיבי". לצד זאת, לפעמים חשש מהיבטים כגיל וניסיון משקף חשש עמוק יותר ממתן אמון והתמסרות לתהליך הטיפולי.
לאור זאת, אני חושבת שכדאי לשתף את הפסיכולוגית בחששות שלך באופן ישיר וגלוי ולנסות להבין אותם יותר לעומק. אני מאמינה שבירור מסוג זה יוכל לחדד את תחושתייך ואת החששות, ולסייע לך לקבל החלטה שלמה יותר, לכאן או לכאן.

ליטל

שלום אמילי.
קושי להתמקד בלימודים אכן יכול לנבוע מבחירת מקצוע לא נכונה, אך כפי שאת מתארת את הדברים, נשמע לי שהקושי עשוי לנבוע דווקא מכך שאת מוצפת בתכנים רגשיים שאולי אין להם מספיק מקום ומענה. השינויים במצב הרוח והמחשבות הנודדות הם אולי הדך של הנפש שלך להצביע על כך שיש דברים שמעסיקים ומטרידים אותך כרגע עד כדי כך שאינך פנויה להתעמק בלימודים. בהתאם, אני ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לתת מקום לנושאים שמעסיקים אותך. בדרך כלל, כאשר ניתן מקום לבירור ועיבוד של ההיבטים הרגשיים, נוצרים גם יותר פניות וכוחות לעסוק בלימודים, עבודה וכד'.

ליטל

בשמחה:
באושר ובאושר - כיצד לחיות חיי סיפוק ושמחה, פסיכולוגיה חיובית בחיי היומיום/ טל בן שחר
אושר אמיתי - הגשמה עצמית באמצעות פסיכולוגיה חיובית/ מרטין א. פ. סליגמן

ליטל

שלום אהובה.
אין לי אפשרות לנתח מרחוק את המניעים להתנהגותו של בן זוגך, אך נשמע שהוא פונה אל הטיפול בחיות, אולי, מתוך תחושה ששם יש לו שלווה וסיפוק שקשה לו להרגיש במקומות אחרים. מאחר ואת מרגישה שהוא "נבלע" בטיפול בהן על חשבון הקשר איתך ועם אנשים אחרים, את מנסה לקרא לו חזרה, אבל הוא חווה את הקריאות האלו כניסיון לקחת ממנו משהו חשוב ומגיב, נדמה לי, בהתכנסות נוספת. לכן, אני חושבת שכדאי לנסות להזמין אותו לפנות יחד לטיפול זוגי לא ממקום מתקיף המכוון לשינוי וויתור על הטיפול בחיות אלא ממקום שמכיר בחשיבות הצורך שלו אך מבקש לבדוק איך אפשר לשלב בינו לבין קשר חי ומשמעותי איתך. ייתכן שבתוך טיפול זוגי אפשר יהיה לזהות את הצרכים של שניכם ולמצא דרך חיים שתתאים לשניכם.
במידה ובן זוגך לא יסכים, אני מציעה לך עצמך לפנות לטיפול. נשמע שאת סובלת מהמצב הנוכחי ובתוך טיפול ניתן יהיה להבין יותר לעומק מה קורה ביניכם ולסייע לך לבחור כיצד להתנהל באופן שייטיב איתך.

ליטל

שלום ג.
לא פירטת על הגורמים לתחושות הקשות כך שקשה לי להשיב באופן מדויק וקרוב יותר, אבל אני שומעת את התנודה שלך בין תחושות יאוש ואמונה בכך שאין שום אפשרות לשינוי, לבין- אולי- רגעים של חיבור ותקווה שאת חווה דרך המחוייבויות שלך ודרך התקווה למענה שיביא לעזרה.
תחושות של יאוש הן תחושות קשות, אבל פעמים רבות הן ה"סימפטום" של דיכאון, כאב נפשי וסבל. במובן הזה, זה אמנם לא קל אבל כדאי להתייחס אליהן לא כאל מציאות ("באמת אין לי סיכוי") אלא כאל חוויה פנימית שיכולה להשתנות. לא תמיד תרגישי כך.
מתוך עוצמות הסבל והיאוש שאת מתארת, אני חושבת שכדאי לפנות בהקדם לטיפול פסיכולוגי. טיפול נותן פעמים רבות פשר לסבל ותקווה לאפשרות לשינוי ובכך מביא להקלה משמעותית, לצד אפשרות לעבודה רגשית משמעותית אשר תביא לשינוי גורמי הסבל המקוריים. לא קל לפנות לטיפול ממקום של יאוש, אבל אני מאמינה שאם תצליחי לעשות את הצעד הזה הדברים ישתפרו לאט לאט. בינתיים, ברגעים קשים במיוחד, את יכולה להיעזר במענה הטלפוני/צ'ט של ערן. לפעמים קל יותר לשרוד ולשאת רגעים כאלו כשיש מישהו ששומע וזוכר גם את התקווה.

ליטל

שלום לך.
נשמע מדברייך שאחד הדברים המכאיבים שאת חווה הוא תחושת היאוש- התחושה ששום דבר לא ישתנה ושאין לך מה להציע. עם תחושות כאלו, באמת קשה "לקום עם חיוך" ולכן אני חושבת שמה שיכול ליצור יותר אופטימיות ותחושת משמעות הוא כניסה לטיפול באוריינטציה שיקומית שיסייע לך להתחבר חברתית ותעסוקתית ולמלא באופן טוב יותר את שעות הפנאי שלך. קשה מאוד לייצר תחושת משמעות ושמחה ב"בועה" של בית ואינטרנט. לכן, עם כל הקושי שבזה אני חושבת שכדאי לא לוותר ולפנות שוב לתכנית שיקומית (דוגמה למכון שמציע שירותים מהסוג שנשמע לי שיכולים לסייע הוא מכון "שיא קשר" שמציע גם ליווי טיפולי המכוון לתפקוד ועשייה וגם פעילויות חברתיות יזומות). במקביל, כדי להתמודד עם התחושות השליליות ביומיום את יכולה לעיין בהתייחסותי בפורום ל"איך להתמודד עם רגשות שליליים" ולהיעזר בספרי עזרה עצמית של פסיכולוגיה חיובית המסייעים בחיזוק עצמי ושיפור ההרגשה ביומיום.

ליטל

שלום דניאל.
אני רוצה להתחיל דווקא מהסוף, מהתייחסותך לכך שאינך יכול להרשות לעצמך טיפול פסיכלוגי. נשמע מדבריך שאתה מבין היטב כי יש משהו בקשר הנוכחי שלך שנוגע באזור מסוים בנפשך ומושך אותך ובהתאם, שאי אפשר לשנות את הצורך שלך בקשר באמצעים "טכניים" כמו מחיקת מספר הטלפון. כלומר, יש בך משהו שמבין שהבחירה בקשר זה באה על חשבון זוגיות עמוקה ויציבה יותר, ומשרתת אזור או צורך הרסניים שלך כלפי עצמך. אני נוטה לשער שאותו אזור הרסני בנפשך אשר דבק בקשר שאתה חווה כהרסני הוא האזור שמרגיש שאין לך אפשרות לפנות לטיפול. יש כיום די והותר מכונים ומוסדות שמציעים טיפולים זולים מאוד, כך שאני נוטה להאמין שלא זה העניין, אלא הקושי לזוז מהאזור הנפשי שדבק בהרסנות המוכרת.
העניין, בעיני, אינו הפרקטיקה המינית ה- BDSMית אלא החוויה שלך שאתה בוחר בקשר שהורס ומבזבז את חייך- ובאותו אופן הרסני בוחר שלא לפנות לטיפול שיכול לסייע לך להשתחרר ולזוז הלאה, לקשרים וחיים מלאים ומספקים יותר.

ליטל

שלום לך, למיטב ידיעתי כמעט כל מכון פסיכולוגי פרטי (ת.ל.ם, מכון שלם, נעמן, טריאסט שריג ורבים אחרים) מציע שירותי אבחון פסיכודיאגנוסטי. מוסדות רבים כמו קופ"ח והמערכת הצבאית עובדים עם פסיכולוגים מאבחנים מטעמם. כמו כן, השירות הפסיכולוגי החינוכי מרבה אף הוא לעסוק באבחון והפסיכולוגים העובדים בו מתמחים בין היתר בתחום זה. לצערי אין לי מידע לגבי רווחיותם של המכונים והגופים השונים. ליטל

שלום ש.
כדאי להבחין בין שני כיוונים אבחוניים מרכזיים בארץ: התחום של אבחון תעסוקתי ןהתחום של אבחון פסיכודיאגנוסטי. אבחון תעסוקתי כולל גם חלקים מהאבחון הפסיכולוגי אך בעיקר אבחון שהדגש שלו הוא ההקשר התעסוקתי של מיון והתאמה בין עובדים פוטנציאלים למעסיקים.אלו האבחונים שמועברים בחברות כמו אדם מילא, קינן שפי ומכונים דומים. אם זה הכיוון המרכזי שמושך אותך, כאי לברר האם המסלול הקליני הוא המתאים לך, או דווקא המסלול של פסיכולוגיה ארגונית-תעסוקתית.
התחום של אבחון פסיכודיאגנוסטי הוא התחום שמתמקד באבחון אישיותי מעמיק הנוגע באלמנטים כמבנה אישיות, הגנות, דפוסי יחסים מופנמים, אבחנה פסיכיאטרית ע"פ ה-DSM וכן הלאה. זהו אבחון שניתן להעביר בקליניקה פרטית, אך בדרך כלל הוא משמש מוסדות חינוכיים וטיפוליים. כדאי לשים לב גם לכך שמוסדות טיפוליים כמו מרפאות לבריאות הנפש מציעות אבחון הן לבוגרים והן לקטינים, אך בשורה התחתונה מרבית האבחון הפסיכודיאגנוסטי מועבר כיום לילדים ובני נוער, במצבים בהם מתעוררת שאלה לגבי מקור קשייהם ולגבי הכיוון הטיפולי המתאים להם.אם זה הכיוון האבחוני המושך אותך, המסלול הקליני הוא אכן המסלול המתאים. לצד זאת, חשוב לקחת בחשבון שהמסלול הקליני שם דגש רב לא רק על אבחון אלא גם על טיפול.

בהצלחה,
ליטל

שלום אופיר.
טוב לשמוע שאת בקשר טיפולי מוצלח וחזק. תקיעויות מהסוג שאת מתארת עשויות לנבוע מגורמים שונים- קושי להיכנס לאזורים נפשיים חדשים, פחד משינוי, התעוררות גם של תחושות פחות חיוביות כלפי המטפל וכן הלאה. כדי להצליח לזוז מהתקיעות ואף ללמוד ממנה, כדאי להעלות מול המטפל את תחושת התקיעות ולנסות לבדוק ביחד את מקורה. את מתארת כיצד את מנסה להתגבר לבד על התקיעות (דרך כתיבת נושאי שיחה למשל), אבל בדרך כלל קשה מאוד לזוז מתקיעויות כאלו לבד, ויש צורך בעבודה משותפת ומעמיקה. לכן, עם כל הקושי שכרוך בכך, אני חושבת שחשוב לשתף את המטפל בתחושת התקיעות ובקושי לשתף, ולראות לאן השיח יקח אתכם.

ליטל