פורום טיפול נפשי

רק לפני שבועיים הרגשתי התפרקות..
ועכשיו אני עומדת להתחיל עבודה חדשה.רציתי אותה,אבל עכשיו אני ממש מפחדת.
כמעט שנתיים עברו מאז שהפסקתי לעבןד..והעבודה אז הייתה אחד הטריגרים למשבר ההוא..
אני עוד יכולה להרגיש איך הרגשתי אז בשבועות האחרונים.

אני מפחדת שלא אצליח לתפקד.שיתגלה שבעצם אני לא מסוגלת.

יש פער בין היכולת האינטלקטואלית והבינאישית שלי, למה שאני מצליחה להוציא מעצמי - לתפקוד בחיים.

אני רוצה לברוח ולהזדחל אל המיטה שלי ולהיות מוגנת.העולם התעסוקתי והחברתי שלי ככ דל ומצומצם.

היי אני אמא לשני ילדים מקסימים , רציתי להתייעץ לגבי ילד הבכור שלי , ילד מתבגר בן 16.5 שנים לפני כמה ימים שיתף אותי שהוא ביסיקשוואל !!!! בשבילי זה היה סוף העולם ! לא כמה ימים לא דיברנו רק התכתבויות רק אתמול הייתה שיחה ושיתף אותי בכל בכל מה שהוא חושב : כבר יותר מ 5 שנים הוא הרגיש, שהוא יכול להימשך גם לבנים וגם לבנות ושזה לא בשליטתו , היה לו ממש קשה להתמודד עם זה הפרעות אכילה ,נדודי שינה, דיכאו וחרדות .
יש לציין שאנחנו ממגזר ערבי אבא שלו בשום אופן לא יכיל ולא ייקבל אותו והוא יודע את זה , אני בתור אמא יכולה בשלב הזה להכיל אך לא יודעת איך להמשיך לא רוצה שהוא ייפגע , דבר חשוב שהוא ציין במהלך השיחה : " אמא אני יודע שקשה לך עם כל זה , אבל תחשבי כמה לי היה קשה בגלל היותי כך "
איך להמשיך מכאן , מה לעשות , מה לחשוב ??

שלום
הבן שלי בן 6.5( הכיתה א) .הוא כל הזמן מפחד. הוא ילד מאוד ביישן , רגיש ועדין עם הרבה חברים ,אבל מפחד מהרבה דברים. להישאר בחדר לבד לשאר בשירותים לבד , להתקלח לבד , אפילו באור יום, חושש שיבואו גנבים.
מפחד לאשאר לבד בכלל .
לפעמיים אומר לי שיש לו מחשבות כמו מוות , מחלה .
נרדם במיטה שלו ( הוא עם אחיו הגדול בחדר) אבל כל לילה בא אלינו למיטה.

מה אני אמורה לעשות כדי לטפל בזה?

אני דיי מבולבלת בגלל הרגשות שלי, אוליי זה בגלל שאני בגיל ההתבגרות אוליי זה בגלל שלמדתי הרבה דברים חדשים על עצמי, אני לא כל כך מבינה מה לעשות. עברו כמעט חצי שנה מאז שחברה שלי עזבה אותי והיינו חברות לכמה ימים אבל הייתי מאוהבת בה לכמה חודשים טובים ואני לא מצליחה להתגבר וכל יום אני חוזרת להיות מדוכאת מזה שאני לא מתגברת. אני לא מצליחה לסדר שום דבר בחיים שלי, בין אם זה חברים או משפחה ולימודים. אני מדברת על זה עם חברים שלי יותר מידי עד כדי כך שאני מתחילה לרחם עליהם. אני גם לא מצליחה להבין את ההתנהגות שלי, יום אחד אני הכי שמחה שיש ומאושרת ויום אחרי זה אני עייפה, מדוכאת עצבנית וחושבת מחשבות אחרות לגמריי. כל פעם שאני מנסה לנתח מה אני עושה ולמה אני נכנסת לבלבול עוד יותר גדול שמכניס אותי לדיכאון יותר עמוק (אני לא יכולה להגיד אם בכלל יש לי כי לא אובחנתי ואני לא רוצה להמציא עלילות שיעליבו את האנשים שבאמת בדיכאון) שלא עוזר לי בכלום . יום למחרת אני פשוט שוכחת ומדחיקה את זה . וככה זה החיים שלי, ציונים יורדים, בעיות חברתיות , ואין לי מטרה לשום דבר לעשות וככה גם אין לי מוטיבציה.
בקיצור אני אשמח אם תסבירו לי איך לסדר את הבלאגן הזה שהולך לי בראש כי הוא שם כבר המון זמן ונמאס לי ממנו.

שלום.
סיימתי טיפול אצל הפסיכולוג .. כי זה לאט לאט דעך ופחות היו לי עניינים לדבר ולהוסיף
העניין שעברו להם כחודשיים ואני מרגישה שאני מתגעגעת למטפל ופחות לשיחות ...
בא לי להיפגש רק בגלל הרוגע שמשרה עליי ..אבל כמובן כלכלית זה עסק יקר..

ייתכן ומתגעגעים למטפל ? ומה עושים עם זה ..(:
תודה

מצאתי מאמר ששמרתי לגבי הדחקה;

"הדחקה לא באמת קיימת בצורה מושלמת, התחושות הלא נעימות והזיכרון הכואב אמנם חולפים מהמודעות, אך הן נשארים בלא מודע. אפילו אם מדובר בהדחקה קלאסית, כמצב שבו אין לנו גישה לזיכרון, עדיין יש לנו זיכרון רגשי. הרגש לא באמת נעלם. אם לא מנקים אותו, הכאב הולך ומצטבר, ולא רק זה, האדם גם חסום מלחוות רגשות חיוביים עוצמתיים והחיים נהיים אפרוריים, יש תחושת ריקנות. הסיבה שהדחקה מתרחשת היא כיוון שיש לנו תחושה של חוסר אונים וחוסר יכולת להתמודד עם המציאות וברגע שתחושות מסוג זה נאגרות הן עלולות להוביל לדיכאון. אם הדחקנו רגש ולא התמודדנו איתו, בפעם הבאה שניתקל בסיטואציה דומה שמזכירה את האירוע הראשוני, ככל הנראה נחווה תגובה רגשית עוצמתית יותר ממה שהאירוע היה גורם לנו במצב רגיל, לכן אם מרגישים לפעמים שיש תגובות לא פרופורציונאליות לאירועים מסוימים, ייתכן שבעצם לא מגיבים רק לאירוע שהתרחש עכשיו, אלא גם לאירועים דומים וקודמים שהתרחשו בעבר, אך הודחקו מהזיכרון המודע. ברגע שאנחנו בוחרים להתעלם מהרגשות הלא נעימים זה מקהה וחוסם את כל קשת הרגשות. הטענה היא שהמעבר של הרגשות ה"חיוביים" ו"השליליים" הוא אותו מעבר. ברגע שאדם חוסם את הרגשות ה"שליליים" גם הרגשות החיוביים נחסמים ולא נחווים. כשאדם נמנע מלהרגיש הוא מתנתק מעצמו, הופך לרציונלי מאוד, הכל הופך שטוח, כמעט שום דבר כבר לא מרגש באמת או משמח מאוד. צריכים לקרות דברים מאוד גדולים כדי שיחווה התרגשות ושמחה בעוצמה."

אם הדחקה תמיד קיימת, איך אדע אם ההדחקה פוגעת בי או לא? אם היא הדחקה שיכולה להישאר או צריכה להשתחרר? איך אדע אם ההדחקה לא יוצרת כאב מצטבר, אם לא אגלה על כך עד שהכאב יתפרץ? איך אדע איזה רגש "לנקות" או להשאיר? האם זה קשור לסיטואציה שממנה נוצר הרגש הספציפי (למשל טראומה)?
כיוון שהדחקה נגרמת ממצב של חוסר אונים; כנראה שהגורם להדחקה חשוב משמע ההדחקה רצינית, כלומר כל הדחקה בהכרח פוגענית לנפש?

אני נמצא בסיטואציה משונה אני תוהה האם טיפול פסיכולוגי יכול לעזור ואם כן אז איזה סוג טיפול ואיך אני מוצא פסיכולוג מתאים
אז קודם כל אני יובל בן 23 וסטודנט למדעי המחשב עברתי בחודש האחרון לכפר סטודנטים בנגב
יש איזה שהוא תהליך שאני עובר באופן טיבעי אחת לאיזה שהוא זמן שחווית העולם שלי משתנה בצורה מאוד מהירה ובדרך כלל זה מופיע ביחד עם שיפור של יכולות מסויימות, לפרק זמן קצר לאחר מכן אני עוד יכול לחוות מידי פעם את הגרסא הקודמת שלי בגדול זו סיטואציה שאני מאוד אוהב בדרך כלל אני יודע מתי השינוי עומד לקרות ואני עושה לעצמי של תכונות חדשות שאני וחלק רוצה לא קטן באמת מופיעות וזה באמת נחמד מאוד
אבל בסבב האחרון זה נהיה די מלחיץ משלוש סיבות
השינוי מרגיש לי מאוד מאסיבי ולמרות שזה מתבטא גם בכך שקיבלתי את כל התכונות שרציתי זה גם מוזר מאוד הרבה פעמים אני ממש מרגיש שאני לא מזהה את עצמי
הדבר השני שמלחיץ אותי הוא שכל פעם שאני חווה שוב את הגרסא הקודמת אני מפחד מהגרסא החדשה שלי אבל כשאני חוזר להיות הגרסא החדשה אני לא מבין מה הפחיד אותי
הדבר השלישי הוא שורה מוזרה של גליצים שהופיעו ביחד עם התהליך כמו פעמיים שהגדלים של דברים שראיתי נראו לא נכונים בצורה קיצונית תקופה קצרה שבא לא הייתי מסוגל להרגיש רעב וקושי להיזכר בחוויות (בזמן שדווקא היכולת לזכור פרטים עלתה משמעותית)
זהו בגדול אני אציין שהחוויה הכללית מהסיטואציה מאוד טובה רוב הזמן אני מאושר ביותר היכולת הלימודיות שלי עלו קל לי יותר אם אנשים ואנשים חדשים שאני מכיר נוטים להיות חברותיים יותר כלפי הגרסא החדשה שלי ממה זהם היו כשהייתי הגרסא הקודמת אז זה לא משהו שאני רוצה למנוע רק להבין טוב יותר ולדעת איך לפעול בתוכו
זהו זו הסיטאוציה אשמח לכל עצה לאיך אני ממשיך מכאן

כשאני פוגש אנשים במקום עבודה או במסגרות אחרות
יש אנשים שלא מפחדים או לא נרתעים או לא מכבדים
את המרחק האישי והחברתי שאני שומר מאנשים
יש לי צורך גדול בפרטיות
לא אכפת לי להיות בחברתם אבל שלא יהיו נודניקים ויציקו סתם כי אני לא ממש רוצה לתקשר איתם
כי לגלוג וציניות מתסכלים אותי
ברמה של הורה שרוצה שהילד שלו יאכל והוא לא רוצה
או מטלות כמו הכנת שיעורים וסידור החדר שיכול לגרום לחיכוכים עם הורים תובעניים
אני אוהב להיות בצד ליד הקבוצה
כי זה פחות מפעיל רגשות שלילים
ויש אנשים שלא מסוגלים שלא להתייחס למישהו שעומד מהצד
כל הזמן רוצים לקרב אותו
ולא נותנים לו את הזמן והמרחב
להתפתחות של משהו אמיתי
את מוכנה להסביר לי מה קורה פה עם האנשים האלה
ולמה הם מנדנדים באופן קבוע
מה שנראה לי שגורם לי לאבד אפשרות לקשר עם אנשים שאני כן רוצה בקרבתם

שלום רב יש לי ילד בן 9 .. חזר לבית הספר לאחר הסגר של הקורונה ומשום מה מסרב ללכת לבית הספר וללמוד , יש לו התקפי חרדה כאשר הולך ונמצא בבית ספר מלווה בכאבי בטן לחץ הקאות וכו....
איך אני יכולה לעזור לו???

שלום
האם מקובל להתכתב עם הפסיכולוג בוואט אפ? לשתף במיקרים שקרו אחרי השיחות או להתיעץ?
תודה

האם לכל אדם אמורים להיות רגשות מודחקים? כלומר, האם הלא מודע מוכרח להכיל רגשות מודחקים, ולשם כך הוא קיים? או שאפשר וצריך לשחרר את כולם? ואם כן, איך אפשר לדעת שכולם השתחררו והתבטאו כפי שצריך?

אחדד את השאלה- האם במצב אידיאלי (בריאות נפשית) לא אמורים להיות רגשות מודחקים כלל, או שכן אך זה קשור למינון וכולי?

תודה :)

היי,

אני לא בנאדם שקל לו לבקש עזרה, ובכל זאת לאחרונה הבנתי שאני כנראה זקוקה לטיפול. אני מאוד מבולבלת בקשר לסוג הטיפול שאני צריכה ובכלל מה אני אמורה לומר למטפל/ת בפגישה הראשונה.

אין שום דבר ספציפי שקרה לי לאחרונה שגרם לי להרגיש שאני זקוקה לעזרה, כבר הרבה זמן אני יודעת את זה ורק עכשיו הצלחתי להודות בזה בפני עצמי.
כבר כמה שנים אני מרגישה שמשהו בי כבה, כאילו שאני מנותקת מהרגשות שלי. קשה לי לשמוח באמת, קשה לי להתרגש או להיות מופתעת או להפגין כל רגש מעבר לרמה שטחית.
אני נאבקת עם מערכות יחסים, גם רומנטיות וגם לא. אני רווקה כבר זמן רב (אפילו לא דייטים), וזה משהו שמאוד קשה לי איתו, לחזור לבית ריק כל יום, והמחסור הזה באינטימיות רגשית ופיזית. קשה לי לדבר על הבעיות שלי עם חברות כי אני מרגישה שזה יהיה נטל עליהן, להפיל עליהן את הצרות שלי ככה. ברור לי שזה לא נורמלי ושבין השאר, בשביל זה יש חברות אבל אני לא מצליחה לשכנע את עצמי בזה.
אני גם נאבקת עם הערכה עצמית. החברות, הקולגות והמשפחה שלי מאוד מעריכים אותי ואני תמיד חושבת שנותנים לי יותר מדי קרדיט על כל מה שאני עושה. אני מאוד קשה עם עצמי ואין לי ספק שחוסר הביטחון העצמי שלי הוא פקטור בעובדה שאני רווקה.

אני לא ממש בטוחה איזה סוג טיפול לחפש ובכלל מה לומר למטפל/ת בפגישה הראשונה כי אני לא יודעת איך לתאר את הבעיה שלי, אני מרגישה שזה המון דברים שונים ולא יודעת איך לגשת לזה.

אשמח לשמוע תובנות שאולי יש לך בנושא...
תודה רבה

שלום
אני מטופלת אצל פסיכולוג החל מחודש אפריל 2020
בהתחלה היו לנו מפגשים שעה אחת מידי יום ב . בזום
לאחר ארבעה חודשים התחלנו לעבור לפעמיים בחודש בזום
ואז ביקשתי למפגשים בקליניקה הגעתי פעם אחת
ואז בחודש ספטמבר היו חגים וסיבות שלו שלא יכולנו להיפגש ..
שאלתי אותו מדוע אמר שהיה עמוס מידי , בחודש אוקטובר גם לא קבע לנו פגישה ואחרי ששאלתי אותו מדוע אני צריכה להרגיש שהמפגשים נעשים רק מיוזמתי והוא לא קובע .. וקצת מרגיש לי דחיה או חוסר רצון שלו להיפגש -מה שנראה לי תמוה מדוע! ? (הכל היה תמיד ברוח טובה נחמדה ומועילה ) .. שלח לי הודעה במקביל שזה לא נחמד מצידי לשלוח לו הודעה כזו אחרי כל ההשקעה שלו בי ...
קבענו בסוף אוקטובר ליבנו את העניין ... וביקשתי ממנו שמעתה ביוזמתו שיקבע לנו מועד ים (עדיין האשמה הייתה עליי שאני לא הבנתי שהוא לחוץ ועמוס .. הוא לא הסביר למה .. אני מניחה מאחר שעובד מהבית תקופת הסגר והילדים שיש אצלו בבית הקשו.. אבל בכל זאת יכל לשלוח לי הודעה ולא להיעלם)
עכשיו נכון ליום זה עדיין לא חזר אליי...מתאריך 25.10.20

הפגישות בהתחלה היו בזום ואחר כך ביקשתי פגישות בקליניקה כי בזום הרגשתי שאני פחות ניפתחת
יש לציין שהשיחות איתו היו תמיד טובות ובנועם
אבל התחושת בטן שלי עדיין שמשהו קרה ומדוע מתחמק ,,ולוקחת את האשמה עליי ... ולמה בעצם ?
ומדוע אני צריכה בנוסף לבעיות שיש לי בעצם עול בתחושה מדוע פסיכולוד שלי מתחמתק ממני ? (: (מה ששוב שהוא אומר שאני מדיימינת )
אני אדם סה"כ נעים נורמטיבי עם קצת בעיות..(: ..
אודה באם תגידו לי איך אתם רואים את זה ..ץ.

שלום רב!
בני בן 4 ,ילד מתוק וחכם,
החל לפספס צואה בתחתונים בשבוע האחרון , לאחר שנגמל לחלוטין בגיל 3,
כששאלתי אותו מדוע זה קורה לו? הוא ענה לי , שאינו מספיק להגיע לשירותים.
אשמח לדעת מה הסיבות לכך? והאם צריך לטפל וכיצד?
יש לציין שיש תחתיו שני אחים קטנים, כאשר אחיו בן השנתיים וחצי לעיתים מתנהג בבגרות יותר ממנו, האם זה קשור?
תודה רבה

שלום רב, בת 46, נשואה + ארבעה ילדים, אקדמאית ובעלת קריירה. בשנה האחרונה מרגישה שמימשתי את רוב היעדים שהצבתי לעצמי בחיים. תואר, ילדים, בית יפה, טיילתי גם בחו"ל. מרגישה שאין טעם להמשיך בשגרה היומיומית השוחקת, מרגישה מיצוי, עייפה מהמאמץ היומיומי, חוסר רצון להמשיך וחוסר הבנה של משמעות החיים. ברקע יש גם מחלה כרונית שליוותה אותי רוב חיי אך היא נשלטת על ידי תרופות(לא נפשי). מה דעתכם?