פורום טיפול נפשי

ליטל בוקר טוב.


תודה רבה על התמיכה אני מאוד מעריכה את זה שאת תומכת בי בפורום. רציתי לומר לך שאני מאוד אוהבת את הצוות וגם את הרופאה, פשוט בגלל התקל שקרה לי ואני מאוד רוצה לשבת ולדבר איתם בשקט ולפתור את הדברים כי האמת שזה גם קצת באשמתי, אני באתי עצבנית מהבית ובגלל זה בין היתר קרה כל המקרה הזה. בתוך תוכי אני מצטערת אבל עדיין יש לי חרדות לבוא לשם ולהמשיך בטיפול. בגלל זה אני מתלבטת. אני לא יודעת מה הם יכולים לעשות לי חס וחלילה עם אני אמשיך בטיפול. אני עברתי פוסט טראומה לפני המון שנים בטיפול ועדיין יש לי חרדות לחזור לשם. אני ממש מעריכה את הצוות שוב אני כותבת לך אין עליהם הם אנשים נפלאים ואני אוהבת אותם בשבילי הם משפחה ממש. אבל עדיין בגלל מה שעברתי בעבר הרחוק שהיה אני פוחדת ללכת לשם. אני ינסה לעשות את העצה שנתת לי רק רציתי לשאול לסוף שבוע איך אני יכולה לעבוד על החרדות שלי לגבי מה שקרה כעזרה עצמית לבד? שארגיש קצת הקלה בהרגשה? לפחות לסוף שבוע. הם מאוד גאים בי שאני לומדת פסיכולוגיה חיובית. אני אפילו לחברים שלי שם עצות. חוץ מזה אשמח לטיפ על עוד משהו שאני יכולה ללמוד בבית לא רק בגלל מה שקרה אלא בכלל מקווה שתסכימי לתת לי עצה. ממש תודה תבורכי ליטל. סוף שבוע נפלא ותודה על התמיכה בפורום

היא לא חיבקה אותי כשנפגשנו.בעבר כשהסתיים האשפוז שלי (בדיוק לפני שנה..) ונפגשנו היא כן חיבקה.
רציתי מאד חיבוק.אני עדיין רוצה.
זה כמו כאב בבטן הרצון הזה.
לדבריה, הקורונה לא במיוחד הטרידה אותה..אז אני לא יודעת בעצם למה לא התחבקנו.
היא "חיבקה" אותי בפגישה עם העיניים,והחיוך והמילים,זה כן.

השבוע הוספנו פגישה שלישית..ביקשתי כי ידעתי שארצה ממנה עוד ועוד אחרי כל הזמן הרחוק הזה.

אני מבולבלת..אני שמחה כל כך שזה נגמר ושחזרנו להיפגש.אבל מאז שנפגשנו לצד השמחה יש איזה כאב מעיק שדומה למה שהרגשתי כשכתבה לי שאנחנו מפסיקות להיפגש פנים מול פנים.
מן כאב כמו של אבל, וכמו של פחד לאבד.

את יכולה להסביר לי למה זה ככה?

הפגישות טובות וקרובות ומזינות ובכל זאת אני יוצאת לא "שבעה".
אני יוצאת בצער מהפגישות ואחכ יש פיקים כאלה של הזדקקות והמחשבה בראש שלי (בלי פילטרים) היא בערך כזו: "אני צריכה אותך כל הזמן,בבקשה תהיי אמא שלי תאהבי אותי כמו שאת אוהבת את הבנות שלך ".

למה, למה זה ככה? ומתי זה ייפסק?
זה יכול להיפסק? האם זה שזה חוזר שוב ושוב אומר שהטיפול לא עובד?

אמרתי לה היום שאני מרגישה שהלכתי אחורה אחרי שכבר התקדמתי.
(אפילו בתקופת הסגר הזו התקדמתי..)
היא אמרה שאינה רואה את זה כמשהו לינארי..
אבל אני לא מבינה..אז איך מודדים הצלחה/התקדמות בטיפול?


היא ככ משמעותית ונחוצה לי שלפעמים אני מצטערת שאיפשרתי לעצמי להגיע למצב הזה..
קשר טיפולי הוא חרב פיפיות.

שאלה לגבי מיניות - האם זה חריג תקופה ארוכה שאין לי כמעט חשק מיני, לא נמשכת כמעט לאף אחד? התחום הרומנטי כן מעסיק אותי אבל אין לי כמעט מחשבות מיניות.

כמה שהצטערתי וביקשתי סליחה אחרי התקל,רק הרופא עזר לי עם התרופות. אבל הצוות לא דיבר איתי הם אמרו לבוא ביום ראשון ולהיות לבד עם עצמי. אני ממש עצבנית וחושבת האם ללכת להמשיך? או לא. רציתי לדעת את דעתך. גם הרופא הוא נגד כדורים וכאלה בשבילי.

שלום ,אחר שאימי נפטרה לצערי החלה לי חרדת בריאות בנוסף לכמה חרדות נוספות שיש לי , אני מבצע טיפול cbt עצמי שדי עוזר לי ,
יש לי פסיכולוגית מזה שנה שגם היא עוזרת לי בטיפול דינמי , השאלה שלי האם ניתן לשלב בין שני הדברים טיפול cbt עצמי ולהמשיך טיפול דינמי אצל הפסיכולוגית שלי ?

קודם כל תודה על הפורום המקצועי
אני נעזרת בו הרבה מהצד...
רציתי לשאול מה עושים שיש תקיעות רצינית בטיפול? אחרי שנים של נתק רגשי בעקבות קשיים וטראומות שעברתי אני די תקועה במקום שלי בחיים וסובלת מחרדות והרבה עצבות התחלתי לדבר על הדברים האלה בטיפול לפני כחודשיים אבל עדיין מרגישה שמבחינת הרגש הוצאתי רגשות על קצה המזלג מצד שני כבר סיפרתי כל מה שאני זוכרת מאותן סיטואציות ולמרות שהמטפלת שלי מעודדת לדבר עליהן שוב ושוב אני מרגישה מוזר להביא את אותו הסיפור כמה פעמים. במקביל היא מעודדת אותי להביא גם את הרגשות שלי אבל גם כאן אני מרגישה שאין לי מה להביא כלומר מאז שהתחלנו לדבר על הטראומות אני עוברת ימים קשים אבל אני לא מצליחה לבטא במילים את הכובד שמלווה אותי ואם כבר יש לי תיאור כלשהו אני מובכת ומתקשה להביא אותו לטיפול. היא מודעת לקושי אבל מחכה לי בסבלנות שאני ידבר וככה כבר 2 פגישות שאני איכשהוא מצליחה להעביר עם הרבה תסכול. אני מיואשת כי אני מרגישה שהחיים שלי לעולם לא יתקדמו לשום מקום עד שאני לא יתחיל לשחרר... אבל מרגישה שאף אחד מלבדי לא יכול לעזור לי לעשות את זה
מה שבעצם רציתי לשאול אם יש דרך שבה אני יכולה יותר להתחבר לעצמי מפנים? ומה עושים שהטיפול כל כך תקוע כשעדיין יש כל כך הרבה מה לומר? אני יודעת שחשוב לדבר עם המטפלת על כך אבל לצערי אני יודעת שאני יביא את השאלות האלה לטיפול בצורה מגומגמת ובסוף היא לא תבין אותי עד הסוף... והיא לא מסכימה שאני יביא לה בכתב כי היא רוצה לשמוע אותי מבטאת את הדברים בע''פ...
לכן בכל זאת אשמח לקבל מכם עצה או טיפ כלשהוא שיכול לעזור לי
תודה רבה רבה

לא מדובר בדחף לגנוב.
מדובר בכל מיני מצבים שבהם גנבתי דברים קטנים
למשל בחנות יד שניה ע"י "החלפה" והשארת בגד אחר שווה או יקר יותר.
או נסיעה באוטובוס בלי לתקף
או החלפת מוצרים שקיבלתי בצרכניה שלא בה נקנו (זה כן היה ממחסור כלכלי)
ולא מדובר בדחף ובהנאה ובגניבה של דברים לא נצרכים כמו שמתואר בקלפטומניה
ממש לא
אלא כן דברים קטנים ונצרכים. ורק במסגרת התירוצים שזה לא ממש אסור
ושוב- האם זו בעיה כ"כ נדירה?
מה הגורמים?
והאם זה קשור להליכה על הגדר ובדיקת גבולות?
תודה

ליטל יקרה אני עצבנית ממה שקרה התקל שקרה לי ואני לא מסוגלת ללכת לשם,גם ככה עברתי פוסט טראומה בטיפולים קודמים. אשמח לדעת מה דעתך

תודה

היי ליטל
היום היה לי יום קשה במועדון ובקבוצות היה לי ריב עם אחד מאנשי הצוות. אני מתלבטת עם להמשיך את הטיפול, כי עכשיו אחרי הריב אני לא בטוחה עם כדאי להמשיך, ועם אשמח לטיפ קטן כי מחר המועדון סגור איזשהו טיפ לרדת מחרדה לרדת מדכדוך אחרי מה שקרה הם לא אשפזו אותי חס וחלילה הרופא המקסים נתן לי הביתה תרופות להירגע הם ביקשו שאבוא יום חמישי. אני בדילמה עם להמשיך בטיפול. אני מודה לך ליטל ואגב חודשיים בטיפול טוב לי אני אוהבת את הצוות החברים כולם רק יש לי חרדה לחזור בגלל התקל. הרופא נתן לי כדורים להרגעה הביתה תבורכי ליטל

אני אכן גם הבנתי בעצמי שכשיש לי אחיזה בפגישה קרובה והפרידה היא לא ׳נצח׳- קל לי יותר.
ועשיתי על זה מהומות שלמות. היא אמרה שזה הגבולות שלה, כי כנראה לא ביטאתי את עצמי בבגרות מספיק בשביל שיקשיבו לי...🥺
אמרתי שאני רוצה לדבר כל יום וכל מיני שטויות כאלה.
בפועל המקסימום שמסכימה זה פעמיים בשבוע חצי שעה או את הרגיל- פעם אחת 50 דקות.
החצי שעה מעצבנת כי זה בקושי לזמן חימום, אבל בגלל הענין של ׳להרגיש׳ שקיימת עדיפה לי. אממה- אז יש לי עוד פרידה!!!
כולם נוטים לחשוב שאני צריכה גבולות. ויכולים להתאבד על להציב לי אותם. אני לא יודעת מי צודק, אני רק יודעת מה אני מרגישה- נטושה נטושה נטושה.
אני לא יודעת כמה אפשר להמשיך להרגיש ככה לאורך זמן זה לא יחזיק לי טיפול!!!! ואני אברח כמו תמיד בסוף, רק בגלל שלא מבינים.

היי,
רציתי לשאול אם יש משמעות לכך שיש מקרים בהם אני לא זוכרת אם דברים קרו לי במציאות או בחלום.

סיטואציות שזכורות לי ואני עוצרת לחשוב אם הם היו חלום או מציאות

שלום,
אחותי נשואה עם ילדים צעירים
אינה מוכנה לקבל שאני ואחות נוספת מבלות עם המשפחות שלנו יחד וילדיינו הגדולים(כולם אחריי צבא) אנחנו 4 אחים ומה לעשות שהאינטרקציה בין בניי הזוג והילדים שלי של אחותי נהדרת ועם האחות הזו פחווות..מעולם אחי לא התלונן , מבין שאחים יכולים להיות בקשר טוב יותר עם חלק מהאחים
הבעיה , שכל פעם שהיא שומעת שהיינו ביחד מתלוננת ונפגעת וגם מערבת את הוריי ואימי לא חוסכת בתגובות וטענות כלפיינו
אציין שכל האחים ביחסים טובים אך מה לעשות שכאשר כבר מזמינים אותם הילדים שלנו לא באים ואנחנו לא נהנים לא עם בעלה ולא עם הילדים
אשמח לדעת האם את רואה בעיה שאחותי פשוט לא מבינה שככה החיים ואינה חושבת לעומק הבעיה למרות שהיא מודעת אליה תודה.

במהלך הטיפול התוודעתי כנראה ל"סוד" שלכאורה בגללו אני מרגיש שמגיע לי כל הסבל.
עלה בדעתי שמדובר בגנבות קטנות שביצעתי אפילו בגיל מבוגר מאד. למרות שהחזרתי הכל.
אכן סבלתי מנקיפות מצפון רבות אך הייתכן שבגלל כזה דבר ארגיש מועמד לסבל נצחי?
והכי חשוב לי לדעת: מה גרם לי לדחף לגנוב? (ודאי לא מתוך מחסור בכסף)
חפרתי ברשת וממש אין את הבעיה הזאת של גניבה בגיל מבוגר רק קלפטומניים וזה ממש לא הבעיה שלי.
האם זה באמת לא קיים? רק אני כזה אנטי- סוציאלי?

האם יכול להיות שזה קשור לנושא של: "בדיקת גבולות" כי אני מוצא בעוד מקומות שאני "נצמד לגדר" מנסה את הגבולות במקומות האפורים.
אני לא רוצה לחשוף את זה לפני המטפל שלי למרות שכבר ראיתי בפורום פה שזה ההמלצה שלך תמיד.
האם זה יפריע להמשך הטיפול אם לא אשתף בפרט הזה?
תודה

לא מסוגלת כבר. פשוט לא מסוגלת עם הדבר הזה שנקרא ׳טיפול׳ הייתי קוראת לו התאכזרות בחסרי ישע חרדי נטישה. הרי כל הטיפול הוא חתיכת נטישה, כל ההמצאות בו זה להגיע ערומה כדי שיכאיבו לך ותצאי נטושה וכואבת.
למי יש כח לסבול יותר?
נמאס לי להעניש אותה בלי שזה מזיז לה כמובן, כי את מי מעניין שמישהו איתך ׳ברוגז׳ כשלא תמיד בכלל יכול להיות מודע לזה. נשמע דפוק, יודעת. אבל אני מרגישה צורך חזק כביכול להכאיב כי מגיע לה, וכשאין לי דרך אני פשוט מכאיבה לעצמי ואומרת שמענישה אותה... שמישהו יחפש את ההגיון שם...
ופשוט קשה לי קשה לי קשה לי והיא יודעת אבל מה זה עוזר מתי שקשה???? מה גם שזה לפעמים קורה ברמה שאני עוד מתגברת (יש לי כבוד, אני לא ממש עושה כל מה שהייתי רוצה) או בין הפגישות ואז בפגישה עד קצת לפני הסיום הרבה פעמים אני שוכחת מכל הרע, אז היא לא תמיד יודעת, וגם אם כן אין לה מה לעשות, כמה שמנסה להקל בזה שאני אפרד ולא היא וכזה. אבל הקושי תמיד שם. ואם אי פעם אצליח לרפא טיפה גם את המקום הזה, זה יהיה עוד מלאאאא זמן!!! ובינתיים הסבל לא אפשרי!!!! אני לא מוכנה לסבול ניתוח של שעות בלי הרדמה גם אם זה בשביל להוציא גידול סרטני, לא! איך אני יכולה פשוט להצליח לעבור את כל זה?? את הדרך?? איזה ׳חומר הרדמה׳ עד שהכל יעבור.
אני יודעת הרי ש׳הניתוח׳ הוא הכרחי, אבל אני חייבת למצוא רעיון לדרך לעשות אותו בלי הקריעה הזו. חייבת עזרה

שלום ליטל.
המטפלת שלי מדהימה.
הטיפול מעניק לי מקום בטוח ומכיל ואני מרגישה שטוב לי להביא לשם את התכנים שעולים ולא חשה צורך לשפוך החוצה תכנים ולקבל תשובות מבחוץ.
בינתיים אנחנו נפגשות טלפונית (ללא זום), לא ראיתי אותה כבר זמן רב, וזה דווקא לא חסר לי, המפגש הטלפוני מאוד נעים לי.
אני יודעת שזה נעים לי כי קשה לי עם קרבה ואינטימיות אבל בינתיים מניחה לעצמי ליהנות מהמצב.
הקשר שלי איתה זינק בתקופה הזאת, כשהטלפון מגן עלי מפני קירבה הצלחתי להיפתח, לבטא כאב, להרגיש אמון עמוק.
לאחרונה התעורר לי פחד מהקשר איתה, דווקא בגלל שהיא כ"כ טובה.
דיברנו על כך, ואנחנו עדיין מדברות.
אבל יש משהו אחד שאני לא מסוגלת לומר, והוא דווקא מלווה אותי כמעט מתחילת הקשר.
לפעמים אני מרגישה כלפיה גועל, במיוחד זה קרה כשנפגשנו פנים מול פנים, אח"כ היתה תקופה ארוכה של פגישות טלפוניות שבהן חשתי קירבה והכרת טובה עמוקה שלי כלפיה, ובתקופה האחרונה, בנוסף לפחד מהקשר חוזר לו לפעמים גם הגועל.
אני מתארת לעצמי שהגועל מספר משהו על חוויתי הפנימית.
אני גם מבינה שחשוב להעלות זאת בטיפול, כי הגועל מלווה אותי כתגובה רגשית די נוכחת בחיי ובקשרים שלי.
אבל לא מבינה איך אפשר לומר לאדם שכל כולו רצון להיטיב ולעזור- "לפעמים אני מרגישה גועל כלפיך?"
איך מטפל יכול להכיל דבר כזה בלי להיפגע?
ומאיפה לוקחים את האומץ לומר דבר כזה?
הייתי מדלגת על הדיבור על כך בטיפול, אבל אני מרגישה שזה פספוס של משהו משמעותי. ושההדחקה של זה עלולה להוביל להעצמת הרגש הזה.
מה אפשר לעשות?