פורום טיפול נפשי

היי, אחרי הפגישה הקשה שהייתה, הוא רצה שנדבר על מה שקרה בפגישה הקודמת. הוא הבין שנפגעתי.
לא יודעת... הרגשתי שהוא מרוחק, לא כמו תמיד. הוא מאוד רצה שנשוחח על מה שקרה ורצה שנשים בצד את הנושאים שבעטיים הגעתי לטיפול. לדבריו זה מאוד חשוב לדון במה שקרה , ולהבין ממה בדיוק נפגעתי בפגישה הקודמת. מתקשה להבין את חשיבות הדבר? בפגישה הקודמת מאוד נפגעתי ממנו, ולא רציתי לבוא יותר ואני מוכנה להמשיך הלאה. לא מבינה את הצורך לדוש בכך, הייתי מעדיפה לדון בדברים שבגינם הגעתי לטיפול ולא בעובדה שנפגעתי. מודה שאני עדיין מעט כועסת וטעם הפגיעה עודנו שם והתאכזבתי ממנו מאוד בפגישה הקודמת.
אשמח להארות.... מודה לכן על תשומת הלב ועל הטירחה

המטפלת פגעה והעליבה. אומנם התנצלה על כך אבל אני עדיין תוהה אם זה מקום מספיק בטוח בקליניקה שלה?
אם כדאי לשבור את הכלים?
כל כך בא לי לשבור אותם!
וכל זה מגיע עם המחשבות האין סופיות על סיום הטיפול.
אם כדאי כבר לסיים, לעמוד לבד על הרגליים.
כל פעם שאני חושבת להעלות את הנושא יש משהו חשוב יותר לדבר עליו.
ואולי...
לא יודעת...
יודעת שרוצה לשבור חזק את הכלים!

צוות הפורום שלום רב, כבר בערך שש שנים שאשתו של סבי (אלה נישואיו השניים) סובלת ממחלה נפשית קשה, ובונסף לכך שהיא סובלת מאוד וחייה לא פשוטים, גם לסבי נגרם סבל רב, ואיכות חייו ,שלא הייתה גבוהה גם כך, ירדה משמעותית. אשתו סבלה במשך שנים ארוכות ממחלה נפשית קלה, אך עד לפני כשש שנים, הכדורים שהיא לקחה הספיקו כדיי לפתור את הבעיה. אך, פתאום, למרבה הצער, המצב השתנה ב180 מעלות, אולי הסיבה נעוצה בגיל שלה, אולי הכדורים הפסיקו להשפיע, ואולי היא פשוט הפסיקה לקחת את הכדורים לתקופה מסוימת והנזק נעשה בלתי הפיך. דבר אחד בטוח: מצבה החריף משמעותית: הדבר בא לידי ביטוי בכך שהיא שומעת קולות בראשה ומדברת איתם, צועקת פעמים רבות בעוצמות שמגיעות לטונים מאוד צורמים (אנו עדים לכך בפעמים המועטות שאנו משוחחים עם סבא בטלפון כשהיא נמצאת בבית, בדרך כלל אנחנו מקפידים לשוחח עמו שהיא לא נמצאת בבית), הצעקות גורמות למחסור בשינה גם לה, וגם לסבי שכבר זמן רב לא ישן טוב בלילה. בנוגע לעד כמה היא מסכנת אותו אני לא יכול לקבוע, למיטב ידיעתי, למעט תקרית אחת בו היא דחפה אותו, לא נרשם אירוע אלים חריג. פרט נוסף שחשוב לציין הוא, שהיא עברה כבר אשפוז של כחודש, ולאחר מכן היו חייבים את הסכמתה להמשך האשפוז, אך היא סרבה. עד כאן הבעיה הבעיה שתיארתי מאוד מסובכת, אבל יש עוד כמה בעיות שמתווספות למשוואה, והופכות את המצב למסובך פי כמה וכמה. ראשית כל, סבי ואשתו עלו בגיל מבוגר מרומניה והם מתקשים בתקשורת בשפה העברית. בנוסף, אנחנו מתגוררים במרכז, והם גרים בצפון במרחק של כשעתיים נסיעה מאיתנו, דבר שמאוד מקשה עלינו לעזור לו, כשהעובדה שהוא הם גרים בדיור ציבורי, ומעבר דירה בעייתי כרגע מבחינתם,מוסיפה שמן למדורה. יתר על כן, אחת הבעיות הכי קשות, היא שסבי מתקשה מאוד ללכת בעקבות בעיות רגליים קשות, דבר שגרם באופן פרדוקסלי, לתלות באשתו (בתקופת האשפוז שלה הוא היה במצב יותר טוב, ולכן הוא הסתדר). אשמח אם תוכלו לייעץ לנו ולשפר ולו במקצת את המצב המסובך, שכן ככל שהזמן עובר המצב נהיה יותר קשה, והפתרון לא נראה באופק. תודה מראש, תומר

היי,
אני בת 27, סטודנטית ומועסקת.
אני בטיפול כבר חודשיים, לאחר פרידה קשה שלא באה מהצד שלי, כששנינו עדיין אוהבים אחד את השנייה. הפסיכולוגית שלי טוענת שכל אחד לוקח פרידות בצורה שונה, והיא חוששת שאני ״תקועה״ יותר מידי זמן בשלבי הדחקה ושאילת השאלות. ושהיא חוששת שאני בדיכאון קל והמליצה לי לקחת תרופה לשם כך. אני קצת חוששת מלקיחת תרופות, במיוחד כשאני לא בטוחה לגמרי אם זה בכלל יעזור, אז סירבתי.
הבעיה שאני כל הזמן חושבת על הסיטואציה של לחזור חזרה אליו, וזה מרגיש לי שמה שיפתור את ה-״דיכאון״ הזה, זה פשוט להיות איתו שוב והפעם לתמיד. הסיבות לפרידה היו עצובות. בעיות אמון בעיקר בעקבות הסתרות מהצד שלי על דברים קטנים, ותחושה של פיספוס עצמי מצידו, הרגיש שהזוגיות לקחה ממנו הרבה והוא רוצה את עצמו בחזרה. מבלי לחשוב על כל סוג של זוגיות. הרגיש שהזוגיות הייתה לא בריאה לו וכרגע הוא לא יודע בכלל מה הוא אוהב לעשות והוא צריך להמציא את עצמו מחדש. אני חושבת שעצם זה שהוא עדיין אוהב אותי, עדיין טוען שהוא כן נהנה לדבר איתי והוא גם לא רוצה אף אחת אחרת, רק את עצמו כרגע (אבל עדיין נורא כועס לדעתי ומתקשה לחזור להאמין לי) - משאיר אותי במצב הזה של הציפייה לחזרה. כל אלה הובילו אותי למצב של קושי להנאות מדברים ביום יום ולבכות הרבה במשך יותר מחודשיים. עם זאת, אני מתפקדת, עובדת ולומדת ועושה מה שצריך. אז האם זה באמת דיכאון? האם אני באמת צריכה תרופות וזה מה שיעזור? האמת שמרגיש לי שתרופות זה פיתרון קל מידי, וגם מפחיד.
אני מרגישה שמה שיפתור את ההרגשה שלי, זה אולי כן הציפייה, כן התקווה. עד שהיא תתפוגג במידה וזה לא יקרה בינינו ולא נחזור שוב. או שזה יוביל למשהו טוב - נחזור. ואז אהיה במצב הזה תקופה ארוכה ואפילו שנים- אבל בינתיים זה אוכל אותי מבפנים. מה אפשר לעשות?

אני כן באתי למועדון והיתה שיחה טובה אני לא מוותרת לעצמי אני רוצה להתקדם בחיים. סתם רציתי לשתף אותך ליטל יקרה ואמשיך לעבוד על הפסיכולוגיה החיובית מאוד עוזר לי

החלטתי למרות הקושי מהמקום שאני נמצאת בו להישאר בטיפול צוות מדהים הרופאה מדהימה חברים מדהימים למרות שהטיפול קשה אני החלטתי לא לוותר לעצמי שבסופו של דבר אני יתקדם בחיים יצמח ואני רוצה להודות לך באמת מכל הלב על התמיכה בפורום תבורכי

המשפחה שלי עוברת לארה"ב לכמה שנים - רילוקיישן של בעלי בעבודה. מצד אחד זאת הזדמנות חד-פעמית מדהימה. גם בשבילו, לקריירה שלו, וגם בשבילי ובשביל הילדים - לראות עולם חדש, להכיר דברים חדשים, אני מאד אוהבת את ארה"ב. אבל אני גם מאד פוחדת... לעזוב את כל מה שאני מכירה, להגיע לבד למקום חדש עם שפה שהיא לא שפת האם שלי (אני אומנם מדברת סבבה אבל זה פחות טבעי לי)... יש כזה דבר דיכאון רילוקיישן? יש אנשים שנותנים טיפול סביב רילוקיישן? ואם כן, עדיף מטפל מהארץ או משם?

שלום.
אני דתיה, נשואה כמעט 10 שנים, ואנחנו מרגישים שאנחנו רוצים לפנות לטיפול זוגי. הרבה חברים המליצו לנו על מטפלים כאלה ואחרים ואנחנו נורא מתלבטים אם עדיף ללכת למטפל שמגיע מהעולם הדתי, שמכיר את האוכלוסיה גם מבחינה חברתית וגם הבנה כלשהי של הלכות טהרה שיש להם משמעות והשפעה מאד גדולה סביב הזוגיות, או שדווקא עדיף מישהו חיצוני שיכול לתת ראיה נוספת? אני קצת חוששת שלמטפל שלא מבין את העולם שלנו יזלזל בדרך החיים שלנו, לא יבין את הבחירות שלנו... האם יש אנשים שנותנים טיפול דווקא לאוכלוסיה הדתית? האם זה עדיף או שזה משאיר את הכל בתוך בועה?

תמיד כשמדברים על הפרעות אכילה התמונה המלווה היא אישה על כל העצמות בולטות החוצה. בכל הכתבות תמיד מראים רק נשים רזות... גם השמנת יתר וזלילה נחשבת הפרעת אכילה? למה לא מתייחסים גם לזה? ומה עם הגברים? יש גם גברים שסובלים מהפרעות אכילה?

ליטל יקרה אני באמת מתלבטת למרות שאחי אמר לי ללכת. מצד שני אני עצבנית לבוא לשם מצד שני זה קצת באשמתי ואני רוצה להתנצל. אני לא יודעת מה לעשות, אשמח לדעתך ובאמת עם אפשר לסוף שבוע טיפ קטן איך להקל על העצבים והחרדה אני אשמח מאוד תבורכי ליטל סוף שבוע נפלא סליחה על ריבוי השאלות

ליטל יקרה רציתי לומר לך שאני גם כועסת על עצמי. כמו שכתבתי לך באתי עצבנית מהבית מצד אחד אני לא רוצה לוותר אבל מצד שני אני מתלבטת אני לא רוצה לעבור את מה שעברתי לפני המון שנים. בגלל זה גם רציתי לשאול אותך לסוף שבוע איך אני יכולה להקל על החרדה בבית. ממש תודה תבורכי ליטל סוף שבוע נפלא

ליטל בוקר טוב.


תודה רבה על התמיכה אני מאוד מעריכה את זה שאת תומכת בי בפורום. רציתי לומר לך שאני מאוד אוהבת את הצוות וגם את הרופאה, פשוט בגלל התקל שקרה לי ואני מאוד רוצה לשבת ולדבר איתם בשקט ולפתור את הדברים כי האמת שזה גם קצת באשמתי, אני באתי עצבנית מהבית ובגלל זה בין היתר קרה כל המקרה הזה. בתוך תוכי אני מצטערת אבל עדיין יש לי חרדות לבוא לשם ולהמשיך בטיפול. בגלל זה אני מתלבטת. אני לא יודעת מה הם יכולים לעשות לי חס וחלילה עם אני אמשיך בטיפול. אני עברתי פוסט טראומה לפני המון שנים בטיפול ועדיין יש לי חרדות לחזור לשם. אני ממש מעריכה את הצוות שוב אני כותבת לך אין עליהם הם אנשים נפלאים ואני אוהבת אותם בשבילי הם משפחה ממש. אבל עדיין בגלל מה שעברתי בעבר הרחוק שהיה אני פוחדת ללכת לשם. אני ינסה לעשות את העצה שנתת לי רק רציתי לשאול לסוף שבוע איך אני יכולה לעבוד על החרדות שלי לגבי מה שקרה כעזרה עצמית לבד? שארגיש קצת הקלה בהרגשה? לפחות לסוף שבוע. הם מאוד גאים בי שאני לומדת פסיכולוגיה חיובית. אני אפילו לחברים שלי שם עצות. חוץ מזה אשמח לטיפ על עוד משהו שאני יכולה ללמוד בבית לא רק בגלל מה שקרה אלא בכלל מקווה שתסכימי לתת לי עצה. ממש תודה תבורכי ליטל. סוף שבוע נפלא ותודה על התמיכה בפורום

היא לא חיבקה אותי כשנפגשנו.בעבר כשהסתיים האשפוז שלי (בדיוק לפני שנה..) ונפגשנו היא כן חיבקה.
רציתי מאד חיבוק.אני עדיין רוצה.
זה כמו כאב בבטן הרצון הזה.
לדבריה, הקורונה לא במיוחד הטרידה אותה..אז אני לא יודעת בעצם למה לא התחבקנו.
היא "חיבקה" אותי בפגישה עם העיניים,והחיוך והמילים,זה כן.

השבוע הוספנו פגישה שלישית..ביקשתי כי ידעתי שארצה ממנה עוד ועוד אחרי כל הזמן הרחוק הזה.

אני מבולבלת..אני שמחה כל כך שזה נגמר ושחזרנו להיפגש.אבל מאז שנפגשנו לצד השמחה יש איזה כאב מעיק שדומה למה שהרגשתי כשכתבה לי שאנחנו מפסיקות להיפגש פנים מול פנים.
מן כאב כמו של אבל, וכמו של פחד לאבד.

את יכולה להסביר לי למה זה ככה?

הפגישות טובות וקרובות ומזינות ובכל זאת אני יוצאת לא "שבעה".
אני יוצאת בצער מהפגישות ואחכ יש פיקים כאלה של הזדקקות והמחשבה בראש שלי (בלי פילטרים) היא בערך כזו: "אני צריכה אותך כל הזמן,בבקשה תהיי אמא שלי תאהבי אותי כמו שאת אוהבת את הבנות שלך ".

למה, למה זה ככה? ומתי זה ייפסק?
זה יכול להיפסק? האם זה שזה חוזר שוב ושוב אומר שהטיפול לא עובד?

אמרתי לה היום שאני מרגישה שהלכתי אחורה אחרי שכבר התקדמתי.
(אפילו בתקופת הסגר הזו התקדמתי..)
היא אמרה שאינה רואה את זה כמשהו לינארי..
אבל אני לא מבינה..אז איך מודדים הצלחה/התקדמות בטיפול?


היא ככ משמעותית ונחוצה לי שלפעמים אני מצטערת שאיפשרתי לעצמי להגיע למצב הזה..
קשר טיפולי הוא חרב פיפיות.

שאלה לגבי מיניות - האם זה חריג תקופה ארוכה שאין לי כמעט חשק מיני, לא נמשכת כמעט לאף אחד? התחום הרומנטי כן מעסיק אותי אבל אין לי כמעט מחשבות מיניות.

כמה שהצטערתי וביקשתי סליחה אחרי התקל,רק הרופא עזר לי עם התרופות. אבל הצוות לא דיבר איתי הם אמרו לבוא ביום ראשון ולהיות לבד עם עצמי. אני ממש עצבנית וחושבת האם ללכת להמשיך? או לא. רציתי לדעת את דעתך. גם הרופא הוא נגד כדורים וכאלה בשבילי.