שלום,
בגלל פגיעה מוחית לפני כמה שנים אני נעזרת בטיפול נוירופסיכולוגי שיקומי, כל פעם במקום בו אני מטופלת, מחלקות, אשפוז, מכוני שיקום.
כל המעברים בין המסגרות מחייבים להחליף פסיכולוג כל פעם.
היום אני מטופלת במקום יציב לכמה שנים קדימה, אבל גם שם הפסיכולוגים מתחלפים, מסיימים התמחות/עוברים להתמחות במקום אחר או בתחום אחר/או סתם טירונים אם תפקוד של טירונים ועושים עליי טעויות.
הפסיכולוגית הקודמת היתה כזאת, ממש הבנתי שאני שם בשביל למלא לה את השעות להתמחות. בהתחלה סתם לא היתה כימיה, אחרי כמה חודשים (!!!!) בקשתי להחליף, והם פשוט התעלמו. שוחחו איתי מההנהלה פעם אחת אבל למעשה שנה שלמה לא השתנה שלום, והגישה לאנשים עם השפעה שם היתה חסומה, אז שפשוט הפסקתי להגיע.
טיפול לא טוב, שאת גם לא רוצה בו, לא רק מונע ממך טוב, אלא מזיק ממש.
היו פעמים שהרגשתי אונס... נותנים לי ברגש בלי רשות ובלי זהירות ולא במקצועיות. המשכתי להגיע 9 חודשים כדי שלא יגידו שאני "לא משתפת פעולה", אבל סבלתי ממש. הייתי בוכה המון, לא כי פרקתי, אלא כי הרגשתי התעללות.
המצב היה הזוי, וגם הנוירולוגים והרופאים השיקומיים בביקורות התקופתיות לא
הבינו למה ואיך דבר כזה קורה...
בקיצור הפסקתי להגיע, ופניתי לגורם ממשלתי בכיר לעזרה. הם פנו למכון לבירור, והמכון ענה שיש לי בעיה להחזיק את הטיפול בגלל הבעיות שלי בוויסות, והם ממליצים להכניס הביתה חונכת וסומכת ללמד אותי איך לנהל את הבית (אני אמא לילדים, בעלי עזב אחרי הפגיעה. מורכב מאוד). כסת"חו את עצמם ממש ממש טוב. נעלבתי... זה היה מקום שראיתי בו בבית...
אחרי כמה חודשים שלא באתי, ודווקא החיים לי תפסו תנופה ברמה אחריות והתפתחות אישית, קראו לי מהמכון והודיעו שמצאו לי מטפל חדש ואנחנו מתחילים כבר השבוע...
היתה לנו שפה משותפת מהשניה הראשונה. היה אפשר לצחוק להתעצבן ולדון על הכל, והוא כיבד את הגבולות שלי. לא היה לי חיים קלים בכלל, ולרוב הטיפול הלך שאיפה שהוא כיוון ולא לאיפ]ה שאני רציתי, אבל הוא היה טוב במה שהוא עשה, וזה הטיפול היחיד שהרגשתי שהוא מזיז בי דברים במהלך כל השבוע.
ועכשיו שוב מחלפים פסיכולגים במכון. זה לא היה צפוי, וגם הוא נמצא במקום שהוא לא תכנן - נושאים שממש קשה להשאיר פתוחים עכשיו. שרק הרגשתי את הבעיתיות, הפגיעה הקוג' הרגשית וההשפעה ההתנהגותית, ואין כלים להתמודד, ולא חוויות של הצלחה, אני סתם מרגישה פגומה כי רק את ההתנהלות הלא נכונה שלי הוא הראה לי.
כמובן שהמכון עתיד לספק מישהו אחר, אבל הכי מכירה את זה, כל אחד מטפל אחרת בנושאים אחרים, ואת הפגיעה הזאת אף אחד לא תקף ככה ואני צריכה שהמשך החיזוק בזה גם יהיה בדיוק ככה. זה היה טיפול מאוד מודע, עם כמה שאנימחבבת את זה. אם הטיפול יהיה אחרת, אני ישאר במודעי עם הקויש והוא עם הכלים להתמודד. שאולי יטפלו בי אך שאצליח, אבל אני עדיין יכולה לא לדעת איך, ואיך להרגיע את עצמי.
וכל זה חוץ מהקושי הרגשי להיפרד ממנו, עוד לא מתחילה לעכל בכלל. לא מאמינה שזה קורה. מה הם חושבים, שהלב שלי פלסטלינה? מה הם לא יודעים מה עברתי עד שהגעתי עליו? לא רוצה. לא רוצה מישהו אחר... לא הרבה כמוהו, ואני יודעת, הרבה הרבה. הקיר האקס-פסיכולוגים שלי עמוס... הוא לא רומז בכלל שהוא מוכן שנמשיך באופן פרטי, וזה גם יעלה הרבה יותר כסף. למרות שבכל מקרה אני לא בטוחה שטוב לי להשאר במכון כזה שמחליף פסיכולוגים כמו גרביים.
ואני אשאר נתונה לחסדי המכון הזה, שכבר לא התייחס אליי בעבר ולא ספר אותי. יש לי חרדה רק מלחשוב על זה. ולא אכפת להם, ולא אכפת לו. כלומר אאכפת לו, אבל לא ברמה שהוא יעצור את הקידום שלו, הוא יתאמץ להשאר בתמונה ולדאוג לי אחרי התקופה הזאת.
ואם כל זה לא מספיק, אני מרגיש לאדון פסיכולוג חמוד אין כח אליי. בהתחלה כשהוא הודיע ליח הוא היה בשוק בעצמו, אמר שקשה גם לו אבל לא היתה לא ברירה, והוא יודע שזה לא טוב לי והאם אני מרגישה נטישה וכאלה. ולא הייתי מוכנה לדבר על זה בכלל. ממש לא רציתי להחזיר לעבד את בהפרידה הזאת. אבל מאז כאילו קצת נמאס לו, כשאני כן מוכנה לדבר על זה, אולי קצת בתלונה/האשמה (מתוך קושי..) הוא מתרץ כל הזמן שככה זה השירות הציבורי, ושאין ברירה, ושמה לעשות. אז אין אתה רוצה שאני יעבד ככה פרידה. רוצה שנישען עליך? תן להיות את זה.
זהו.
מה מרגישים ואיך עוברים מה שלא רוצים בכלל לעבור.
.jpeg)
