פורום טיפול נפשי

הי,
בעלי אדם חמום.
כשהכרנו כנראה היה שולט בעצמו וזה היה יותר מעודן, ועם השנים זה החמיר.
ברגע שהוא כועס ישר צועק בצורה מאוד אגרסיבית. וגם בשפת גוף מאיימת. הרבה פעמים טיעוניו לא הגיוניים וגם מגיע לשמות גנאי ועלבונות מיותרים.
אחרי שנרגע לא מבקש סליחה אלה ממשיך כאילו לא קרה כלום (מודל של הוריו).

לצערי עם השנים התרגלתי ואפשרתי את המודל הזה (אחרי נסיונות רבים להסביר לו שזה לא בסדר, עזיבת הבית בשלבים המוקדמים, יעוץ אצל יועצות זוגיות רבות וכו'. במקרה הטוב טען שהוא מנסה להשתפר אבל זה הוא ולא תמיד הוא מצליח).

כיום, יש לנו תינוקת בבית. עוד מעט בת שנה.

בעלי צועק עלי לידה חופשי, בלי צנזורה, בלי לספור עד 10 ולהפעיל שיקול דעת, לא מסתכל בכלל על התגובות שלה כשזה קורה.

1. איך אפשר בכל זאת להסביר לו שאם לא בשבילי אז לפחות בשביל הבת שלו שיעשה מאמץ לטפל בהתנהגות האינסטיקטיבית הזו. שיעצור לחשוב לפני שצועק.

2. לא הייתי רוצה שהבת שלי תלמד ממני את התגובה הוותרנית שלי - כשהוא צועק אני עונה מעט, הוא מעלה את הטונים וכדי שהיא לא תסבול, אני לוקחת אותה לחדר אחר ומחבקת אותה. למעשה הקונפליקט ביני לבינו לא נפתר (כשהיינו רק שנינו עוד הבלגתי על זה אבל כשיש נפש עדינה שלומדת מזה על התנהגות, קשר וזוגיות זה מפריע לי מאוד) אני לא רוצה שחלילה היא תלמד שאישה זה יצור שצועקים עליו והוא בורח ושותק. ושבסוף גם תבחר לעצמה כזה בן זוג (כי הרי יש עניין של העברה בן דורית)

איך מומלץ להגיב לבעלי לידה?
בהינתן שהוא לא רוצה ללכת שוב ליעוץ זוגי (ובטח לא פרטני כי הוא לא חושב שיש לו בעיות)

תודה רבה

לאחרונה יצאתי ממערכת יחסים של שנה וחצי גרנו יחד חודשיים במהלך התקופה הזו התחלתי ללמוד. מרגישה שאני פשוט לא מעריכה את עצמי מספיק ולא נותנת לעצמי להנות מהטוב גם כשהייתי בקשר איתו תמיד פחדתי שיעזוב כי אולי אני לא מספיק טובה לו ותמיד כשאמר שהוא אוהב לא באמת האמנתי לו שזה נכון היו מקרים שקינאתי ופחדתי שאולי חברה שלי מנסה להתחיל איתו ושיתפתי אותו מה שמרגיש לי בדיעבד אולי לא היה נכון לעשות.. כרגע כרווקה כן מרגישה טוב עם עצמי ולא מפחדת להיות מי שאני אבל מרגיש שכל פעם שאני נכנסת לזוגיות אני מתחילה לפחד ופשוט להלחיץ את האדם שעומד מולי ולהוריד מעצמי מבלי לשים לב אפילו , הגיע למצב במיוחד בגלל התקופה שאנחנו כל הזמן יחד ובקושי רואים חברים וגם כשיש את האופציה לא רציתי שנראה אותם רציתי להיות רק איתו כי פחדתי שנהיה עם עוד..
בנוסף התקופה הזו עשתה לי חרדה חברתית וחשש מלדבר בפומבי כל פעם שניסיתי להוציא מילה מהפה התחלתי לרעוד ולהילחץ נכנסתי קצת לדיכאונות .
מפחדת שעובר עליי משהו שאני לא מסוגלת להכיל ..

ליטל ממש תודה

טיפול אני כנראה לא יחליף יש לי קשר טוב איתה ואנחנו מדברות גם על זה . כך גם את הדיאטנית להפרעת האכילה אני מאמינה בתהליך ..אבל בהחלט יש מקום לשינוי זווית שלי ...
התגובה שלך לגבי ההשגים דייקה לי משהו מול הטיפול אז תודההה
לגבי החלק היצירתי שעוד לא נתתי לו מקום זה הכי מדוייק הבעיה שאת החלק הזה אני די חוסמת כי זה חלק שהיה רוצה לחשוף את הטראומה ליצור מתוכה החוצה ואני לא מוכנה לשלם את מחיר החשיפה ...אז כן יש בי משהו שמחניק את החלק הזה , ואולי בעצם פעולה זו אני משחזרת את ההשתקה מבית וזה שטיפטפו לי כמה אני לא ראויה .....וואווו ליטל פשוט תודה המון תובנות שמן הסתם יגיעו לטיפול , תודה על המקום והאפשרות .

היי
אני בפרק ב, עם ילד בן 5, הבנזוג רווק.
גבר מדהים מכל הבחינות ,אוהב,מכבד,עוזר,עובד, מאוד אוהב את הילד.
גרים ביחד ומאורסים.
אני מרגישה שבזמן האחרון אין חשק מיני, אין חשק להיות יחד, פחות נמשכת ומתחילה להתרחק והחתונה מתחילה להתערער אצלי.
וכל הזמן מחפשת סיבות להיעלם.
אני לא יודעת אם זה השלכות הקורונה כי אני בעלת תואר ועובדת ומשתכרת יפה אשמח לעצתכם.
תודה!

שלום, קוראים לי רין ואני בת 22.
בעבר סבלתי מחרדה חברתית גבוהה, דיכאון, פגיעה עצמית ומחשבות אובדניות מאז גיל 10 בשל בריונות, אשר החמירה אחרי זה גם בשל אמא שלי (היא לוקה בפראנויה).

בגיל 17 קיבלתי בחזרה את התודעה העצמית שלי, לאחר שהחרדה החברתית שלי צנחה באופן משמעותי (זה סיפור ארוך, אפשר להגיד נס, שקרה בשל בחירה משנת חיים שבטעות נקטתי באותה תקופה. לא פניתי לשום טיפול פסיכולוגי או ייעוץ, החזרתי את התודעה העצמית שלי לעצמי בלי כוונה. אני מודעת שעברתי שטיפת מוח על ידי המצב הנפשי שלי בעבר - הייתי רואה את העולם אז כעולם שמלא באנשים רעים שרק רוצים להתעלל בי ואני הקורבן היחיד בעולם הזה. כיום אני רואה את העולם באופן רגיל, ואני רואה את עצמי כאדם רגיל ששווה לאחרים).

היום אני עדיין סובלת מחרדה חברתית וממעט תסמינים בעקבותה (פחד לדבר בטלפון, לקיחת מספר ימים לענות להודעה של חברה, הימנעות בדרך כלל מאירועים חברתיים), עדיין יש לי התקפי חרדה, התקפי דיכאון חודשיים. לא היו לי מחשבות אובדניות מעל כשנה, ולא פגעתי בעצמי כבר מעל כ3 שנים. (הפגיעה העצמית אף פעם לא נעשתה בשל הרצון למות, אלא כדי להקל על כאב נפשי באופן זמני). אף פעם לא רציתי עזרתי או ביקשתי עזרה, לא סמכתי על פסיכולוגים, הייתי אדם מאוד סגור (אני עדיין אדם שיש לו קשיים לדבר על דברים כאלו, אך אני מאוד מעוניינת להיות אדם רגיל שוב יותר מכל דבר אחר), ואף פעם לא הייתי בטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי (הכריחו אותי לדבר עם יועצות בבתי הספר, אך המפגשים לא היו קבועים, ולא דיברתי בהם לעניין). אין לי שום הסטוריה נפשית בתיק הרפואי שלי. החזקתי הכל בבטן במשך כל השנים האלה.

התחלתי ללמוד שוב בפעם הראשונה, תואר ראשון בסיעוד, וזאת תהיה החוויה הראשונה שלי שאני אחזור לבית ספר ואני לא אחווה בריונות - ואני סוף סוף רוצה להיות אדם רגיל שוב. השבוע החברים לכיתה הציעו שניפגש בפעם הראשונה, ושאלו אם אבוא, הותקפתי שוב עם התקף חרדה וזכרונות חיים מהבריונות שחוויתי בעבר בבתי הספר, ועכשיו אני ימים לא מפסיקה לבכות. אני רוצה מאוד עזרה נפשית, אני רוצה מאוד סוף סוף להיפטר מהשאריות הרעילות שנותרו מהחוויות האלה, מהמצב הנפשי שלי אז, אך אני מפחדת שזה יסכן את המקצוע שלי. כדי ללמוד סיעוד חותמים על הצהרה של עבר נפשי נקי, ואני מפחדת שאם אגש לעזרה כרגע, זה יכתב בתיק הרפואי שלי והלימודים שלי יופסקו, או שלא אוכל למצוא עבודה לאחר מכן. אני רוצה להיות בריאה, סוף סוף לקבל עזרה, אבל מצד שני אני עלולה להרוס לעצמי את העתיד. אני שואלת את עצמי אם כבר עדיף לחכות עם זה, אני סבלתי אחרי הכל הרבה שנים, אולי אוכל לעמוד עוד ב4. מצד שני, החרדה שלי גורמת לי לנתק קשרים חברתיים, אני פתאום לא עונה להודעות, פתאום "אין לי כוח" לאנשים ואני לא רוצה לדבר עם שום אדם במשך ימים, פתאום אני לא רוצה שום קשר לחברה שבחוץ.. אני רוצה שהשנים שלי בלימודים יהיו שנים שבהם אני אוכל סוף סוף להכיר חברים, שנים שאני אוכל להיות אדם נורמלי, ואני לא יודעת מה לעשות.

שלום
אמי נפטרה כלפני שנה
ואני לא מפסיקה לדמיין איך היא נראית בקבר
ולרחם עליה שהיא הגיעה לשם טרם זמנה
כמובן שיש את הקושי באובדן כמו כולם
אבל האם זה נורמלי המחשבה על איך היא שם בקבר ..שמגביר את הכאב ..
אולי בגלל שהיא היתה אדם חרדתי ופחדה מהמוות ..אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה?
איך מנטרלים את המחשבות הללו
אני גם בטיפול בסיכולוגי אבל זה גם לא עוזר

שלום רב.
פתאום כל העולם ואישתו מציעים עזרה. קרה משהו קשה ומטלטל.
אבל אני מרגישה שלא רוצה ולא צריכה עזרה מאף אחד כולל לא מגברת מטפלת.
אמרתי לה שאני חושבת להפסיק את הטיפול והיא לא ממש הבינה למה ולמה דווקא עכשו לאור הנסיבות.
אבל להרגשתי אני יכולה לבד ותודה רבה לכל המציעים עזרה.

שלום , הייתה לי ילדות לא פשוטה במילים עדינות עברתי אביוז ארוך שנים . מצד אחד בניתי בית ילדתי שתי בנות ושני בנים ,שהם עצמם בזוגיות מטיבה וטובה כבר , לומדים עובדים , עשו שנת התנדבות (שנת שירות) ואחריה צבא מלא . אני סיימתי תואר ראשון ותואר שני על פניו אני אמורה להיות הכי גאה בעצמי ..אבל תמיד זה נראה לי שזה הדברים הכי טריווילים אצל כולם ואני לא פיתחתי באמת את עצמי לא בניתי קריירה אין לי כסף (רובו הולך על טיפולים הרבה שנים) ,לא מצליחה לטפל בגוף שלי בהפרעת האכילה שלי .. אז מצד אחד כאילו נורמטיבי והכי הערך העצמי שלי צריך לעלות ומצד שני בלי שיודעים אני כלום פשוט כלום עדין חשה כמו הסמרטוט שהייתי לבני משפחתי .
איך מפסיקים להרגיש כל כך כלום ....תודה

שלום אני בן 20+ מאז שאני זוכר את עצמי אני מחפש ללבוש טיטול
כשהייתי בערך בן 10 הייתי משתמש בטיטולים של אחי הקטנים לפעמים בלילה
אחרי זה גם
לפעמים אני גם קונה דריינייט אני יודע שזה טיפשי אבל אני מרגיש שאני מכור לזה
גם כשאני לא קונה אני מאדרוצה עד כדי תיסכול
אשמח לדעת האם ישש לזה פיתרון

הרבה פעמים במהלך היום עולות לי לראש מחשבות על אירועים שהתרחשו לי אך הסתיימו בצורה שלא אהבתי. זה יותר כמו זכרון של האירוע ולאחריו מחשבות על כמה שמפריע לי שהאירוע הסתיים בצורה מסויימת. העניין הוא שלא מדובר דווקא באירוע רציני או גדול. זה יכול להיות סתם מילה שלא רציתי לומר או העובדה שלא עמדתי ביעד מסויים(נגיד, לסדר את הבית). כמובן שגם אירועים מביכים/"טראומתיים" שעברתי יוצרים תסבוכת גדולה פי כמה. אירועים כאלה יכולים לעלות במחשבות שלי אפילו חודשים ושנים אחרי משום מקום. זה יכול לקרות לי מספר לא מבוטל של פעמים ביום. בזמן האחרון יותר ויותר קשה לי להפטר מהמחשבות וזה מפריע לי בהתנהלות היומיומית שלי. התחיל להתפתח בי מן מנגנון שבכל פעם שמופיעה מחשבה כזו אני עושה מן מחווה פיזית כגון להניד את הראש או להחזיק בו וזה עוזר להפטר מהמחשבה, אך כמובן שזה לא פתרון כי יוצא שמספר פעמים במהלך היום(לפעמים אפילו באמצע שיחה) אני עושה פעולה פיזית לא רצויה/לא נצרכת, מלבד העובדה שהמחשבות ממשיכות להופיע.
רציתי לדעת האם אני מתאר משהו מוכר והאם יש מה לעשות בנידון.
תודה מראש.

היי,
אני נמצאת במערכת יחסים כבר שנתיים
לפני חודשיים נולדה לנו ילדה
והכל הפך להיות מסורבל יותר
גדלתי במשפחה מורכבת וגם בן זוגי
תמיד היו לנו קשיים ביחסי ולא פעם הגיע ליידים מצידי צעקות תמיד ויציאה משליטה
הרגשתי תמיד שהכל עמוס ונופל עלי
אני אשת חינוך מאוד אוהבת את העבודה שלי והילדים תמיד הם כל עולמי
שנים חייתי לבד ושרדתי יותר מאשר לחיות.
עם הזמן המערכת יחסים שלנו נהיית כל כך רובוטית אין מיניות (מצידי)
הוא עושה הכל למען הבית ולמען הקטנה
קשה לי שאני עצובה רוב הזמן הדיכאונות חזרו רק בצורה חמורה יותר אין לי חשק לפעמים לעשות כלום ובא לי לברוח
אני כאילו צופה על צמי מהצד וכל כך קשה לי עם מי שאני שאני פשוט שונאת את עצמי
אני יודעת שאני צריכה שינוי רק לאי ודעת איך
כל כך הרבה שאלות שאן לי מושג ממה להתחיל ...
היום המערכת יחסים טובה לי
מדוע אף פעם לא יה לי חשק מיני איתו?
למה אני לא יכולה פשוט לקום להתלבש ולעשות ספורט כמו שעשיתי?
ופתאום ששואלים אותי מה אני רוצה לעשות שאהיה גדולה
אני אבודה ואין לי תשובה
סגורה בבית עם התינוקות ואין חשק לעשות כלום
רק המבט שלה מרגיע זהו זה כל עולמי כרגע
אני נשברת כך פעם וחושבת אולי כדאי לקחת כדורים שיתנו לי כוח ויעזרו לי להיות חיובית יותר פחות התפרצויות זעם פחות לחץ ...
הייתי בטיפול פסיכולוגי 16 שנים
מרגישה שלשבת על כיסא שוב ולפרוק זה רק חצי טיפול לעומת הכליפ שאני צריכה באמת
אשמח לעצה
תודה🙏🙏🙏

הפסיכולוג שלי עזב אותי אחרי שנתיים וחצי.
אחרי שהוא גרם לי להאמין שוב באנשים.. לאחר שנעזבתי כבר בעבר,
הנה זה שוב קורה.

ועכשיו אני מנופצת לרסיסים לגמרי.

לא רק שאני לא מצליחה להאמין באף מטפל יותר,
אלא גם שאף אחד כבר לא מוכן לקבל אותי.

הוא עשה כל כך הרבה דברים לא אתיים בטיפול,
הזיק לי בצורה שאני לא יכולה לתאר בכלל.

ונשארתי לבד.

והקרב האמיתי על החיים מתחיל.

מה לעשות?

שלום,
אני בת 27, עובדת כבר שנה וחצי בחברת הייטק טובה ומוכרת.
עד לא מזמן, בגלל שהייתי ״חדשה״ בעבודה, ובכללי לא מזמן סיימתי את התואר שלי, התייחסו אליי בצורה מאוד עדינה ומלמדת. האחריות שלי לא הייתה גבוהה, וידעתי מתי אני מתחילה לעבוד ומתי אני מסיימת לעבוד. וכשהייתי מסיימת לעבוד מעולם לא היה לי בראש רגש או מחשבה שלילית לגביי היום שלאחר מכן.
כיום, האחריות גוברת. אני מתחילה לקבל הרבה יותר משימות וגם צריכה להחליט החלטות שאין לי מושג אם הן נכונות. אני בחברה שנה וחצי ועדיין אינני בקיאה מספיק בעיניי כדי להחליט דברים חשובים. בנוסף, יש לי חרדה חברתית שמתבטאת בזה שלמשל אם אנחנו עובדים דרך הזום בגלל שאי אפשר להגיע למשרדים, אני לא מדליקה מצלמה וממעטת לדבר. חלק מהאחריות שקיבלתי על עצמי כיום, היא גם לדבר באנגלית עם אנשים מחו״ל, להחליט לגביי דברים, לשאול שאלות, ולעבוד על משהו שהוא לדעתי גדול בכמה מידות ממה שאני מסוגלת לעשות. כל פעם לפני שיח כזה או פגישה, אני בחרדות עצומות ובלילות גם בוכה בגלל שאני נזכרת בפגישה שאני צריכה לעשות מחר או בהחלטות שעוד לא קיבלתי ומשימות שאין לי מושג איך לבצע. אני חוששת מפיטורים כתוצאה מחוסר תרומה לחברה, אבל בעיקר חוששת מהערך שלי בעיניהם. לא מזמן נכנסתי למשרה המלאה, ואני מרגישה שלא אצליח להוכיח את עצמי. אני לא יודעת הרבה, לא מרגישה מספיק טובה ויש לי חרדה חמורה כשזה מגיע ללדבר. אם ישאלו אותי שאלה, יכול להיות שאם זה היה בכתב הייתי מצליחה לענות עליה, אבל בגלל שזה בע״פ אני מגמגמת, משתתקת או פשוט אומרת שאני לא יודעת את התשובה. אני לא יודעת מה לעשות עם זה - זה גורם לי לרצות להתפטר בעצמי, ולחפש מקום אחר אבל מה זה יעזור? כל עבודה היא כזו באופן כזה או אחר, זה האופי שלי שצריך להשתנות פה. אני לא יכולה לחיות עם החרדות היומיות האלה כל הזמן. פחד מכישלון זה משהו שיש בי שנים, אבל היום זה גובר יותר כי יש לי מה להפסיד. בעיקר הערכה של עצמי כלפיי עצמי. כל יום זה יותר סיוט מהשני, ואני רק מחכה לסופש כדי לברוח. אני לפעמים עושה עבודות באמצע הלילה כדי שיהיה לי מה לומר למחרת. למרות שזה ממש לא מתאים לי - לא פגישות בלילה ולא עבודה בלילה, זה משהו שאני לא רוצה לעשות ועושה מתוך החרדות האלה. מה אני יכולה לעשות כנגד זה? איפה ואיך עושים את ה-stop הזה? איך מפסיקים את החרדות?

שלום, הבן שלי בן 1.5, מגיל 6 חודשיים בערך אני שמה לב שהוא לא מתמודד היטב עם עצבים, כאשר משהו לא מצליח לו, כאשר אומרים לו לא, הוא נשכב על הרצפה ומרביץ לה, או שמרביץ לי ואז מבין שזה לא בסדר ושניה אחרי זה מנסה לחבק.. צועק עלי..זורק צעצועים (אני לוקחת לו כשהוא זורק) אני לא כולכך יודעת איך להתמודד עם זה... הוא לא מדבר.. הוא מבין הכל ואני מבינה אותו.. צריכה עזרה.. תודה.

בעלי, בן 75, סוכרתי מגיל 14. בעשור האחרון מתמודד עם כל סיבוכי המחלה: קטוע רגליים, כמעט עיוור, אי ספיקת כליות, בעיות המטולוגיות, לחץ דם גבוה, בעיות בעיכול וכאבים ועוד. מצבו הנפשי מתדרדר במקביל להתדרדרות הפיזית, כולל חרדות ובכי. מאז הקורונה לא יוצא כמעט מהבית למעט נסיעות רפואיות. שנים אני נזהרת לא ליפול נפשית גם אני. לאחרונה אני מרגישה שאני כבר לא כל כך מצליחה. התחלנו לחשוב שאולי קנאביס יכול להקל עליו - פיזית וגם נפשית, אבל איננו יודעים למי וכיצד לפנות. במקביל אנו מעוניינים לערב פסיכולוג רפואי. יש לנו המלצה על מישהו שגר לא רחוק. אבל הבנו שזה טיפול יקר.
1. האם קנאביס אכן יכול להועיל ומאיפה בכלל מתחילים?
2. האם יש גוף שאפשר לפנות אליו לעזרה במימון הטיפול הפסיכולוגי?
מקווה שתענו לי בהקדם. תודה.