פורום טיפול נפשי

שלום,
אני בת 32 ועזבתי את בית ההורים לפני 4 שנים, אך אני לא באמת עצמאית. הורי תומכים בי כלכלית.
אני מתקשה רגשית להיפרד מהבית ולהיות אדם בפני עצמו.
אני לא עובדת כבר שנתיים, ללא מסגרת. ואני לא מצליחה לפרוח. אני מרגישה בתוך כלא.
אני בטיפול כבר כמעט עשור, הרבה דברים התקדמו, כולל טיפול בפגיעה מינית בילדות ועוד ועוד. אני מרגישה שקורים הרבה שינויים פנימיים אך זה לא מקבל ביטוי בכלל במציאות החיצונית.
אני כל כך תקועה וחייבת כבר לעבוד.
אני רוצה לרצות לקחת אחריות מלאה על החיים שלי. יש תקווה?
תודה על המקום

קרוב משפחה בן 60 עבר ניתוחים רבים לגב, מזה 20שנה אינו עובד, מצבו הנפשי התחיל להתדרדר לאחרונה: תוקף, מאיים, צועק ודוחף. החיים איתו הפכו לבלתי נסבלים במיוחד על ילדיו ואשתו.
הפסיכיאטר המליץ על טיפול תרופתי שהוא מסרב בתוקף לקבל אותו, מבחינתו הוא אינו חולה ולא צריך שום טיפול. מסרב לשתף פעולה בכל דרך שניסו איתו!
רופא המשפחה הפנה את המשפחה לתלונה במשטרה שגם זה לא עזר כי החזירו את הטיפול לפסיכיאטר שלא ממש עוזר ומספק מענה.
מה עושים? למי פונים?

מבולבלת.
לאחרונה קוראת הרבה מאמרים ומבינה שאין באמת ידע ואימות בנושא ריפוי מטראומה מורכבת.
הרבה מאמרים מציינים את הקושי לטפל, הרבה מאמרים כותבים שקשה מאוד לתקן, הרבה מאמרים דנים במורכבויות השונות.
חיפשתי את התקווה, היא כמעט לא קיימת.
השאלה האם זה נכון להכניס מטופל לחוויות בלתי נסבלות במטרה לעבד ולרפא, כשאף אחד מהצדדים (מטפל-מטופל) לא יודע מה וכמה יהיה המחיר?
האם אין דרך לעזור למטופל לבנות חזרה את ההגנות שעזרו לו לחיות עד היום חיים אפשריים?
אמנם אלו חיי הישרדות, אבל הסבל ניתן להכלה, הכאב הנפשי לא מורגש וזה מה שחשוב.
אם יש דרך כזו, האם נכון להתעלם מרצונו ובקשתו המפורשת של מטופל שמעוניין לחזור ולהשתמש בהגנות שעזרו לו עד עתה, רק כיוון שאין אלו חיים במובן הנורמלי של המילה?
אם מטופל מעוניין בכך, למה לא לאפשר לו?

הבן שלי סובל מממחלה כרונית אוטואימונית
נוטל קונצרטה בזמן הלימודים.
יש לו חרדות בלילה, בחילות ופחד מפני האפשרות שלא ירדם/ יתעורר באמצע הלילה ולא יחוש בטוב.
אני שמה לב שככל שאני יותר זמינה ומנסה להרגיע, כך הוא פחות מצליח להתמודד.
בעבר היה בטיפול במשחק שנתיים, לא ניכר שינוי.
וכן בטיפול דינמי חצי שנה.
הטיפול הדינמי הסתיים עקב קשיים במימונו.
אין לי אפשרות כעת לממן טיפול.
האם תוכלו לתת לי טיפים כיצד אוכל לעזור לו?

האם מטופל/ת סטרייט/ית יכול/להתאהב במטפל/ת מאותו מין ? האם זו התאהבות אמיתית?
האם זה אומר שהנטייה המינית השתנתה? זה אפשרי בכלל?

שלום, הבת שלי, בת 14, סובלת מדיכאון וחרדה חברתית. מתנהגת בבית בצורה מאוד קשה, עם הרבה התפרצויות. הפסיכיאטרית רשמה לה פריזמה אך היא מסרבת בתוקף לקחת, אנחנו עובדי עצות איך לעזור לה וגם איך להתנהל בבית

הי צוהריים טובים. אני בן 37. רווק. ללא ילדים. מאוד קשה לי במפגשים משפחתיים עם בני הדודים. המוצלחים. הנשואים. בעלי משפחות. עם דירות משלהם. קריירה. שלתחושתי מתייחסים אליי כמו לחייזר שנפל ממאדים. אני מופנם וסגור ומרגיש ממש כישלון לידם. האם הפיתרון הוא להימנע ממפגשים משפחתיים?

אני בת 25 ויש לי אח גדול שפשוט משליט טרור (לא פיזי) עלינו.
אי אפשר להעיר על כלום אי אפשר להביע דעה אי אפשר אפילו להביע את הכעס והתסכול שלנו ממנו במידה והוא מתנהג לא לעניין כי אחרת זה פיצוץ.
מפחיד להיות לידו לדבר איתו.
רק לו מותר להגיד מה שבא לו, הוא מעולם לא מתחשב ברגשות של אף אחד יוצא חופשי על כולם ומעיר איזה הערות שרק רוצה סתם מכלום.
הוא תמיד מרוחק ומתנהג בצורה מתנשאת ונותן הרגשה בדיבור ובגישה שלו שהוא עליון על אחרים ועוד מרגיש מאוד נוח עם זה כי הוא מבחינתו את שלו אמר. אבל אבוי אם מישהו אחר יעשה זאת.
(בימים בהם הוא ממש מגזים זה גם בא לידי ביטוי בהתנהגות ברוטלית להפיל משהו ואז עוד להרים קול ולהגיד מה מה קרה??)
ודווקא בימים חמורים יותר אמי אומרת לעזוב לשתוק להתעלם לא להגיב ולדעתי פה מתחילה הבעיה.
שנותנים לו לגיטימציה להתנהג איך שהוא רק רוצה מבלי להגיב לו.
* איך אני יודעת שהוא משליט טרור?
-אנחנו כולנו דרוכים ממש פיזית ונפשית לפני שהוא מגיע.
-אי אפשר להביע את דעתנו סתם כך מבלי לחטוף אש.
- אי אפשר לראות סרט או תוכנית טלוויזיה או לשמוע סגנון מוזיקה או אפילו לראות ערוץ שגם בזמן הפרסומות הוא רק מעביר ביקורת.
- אי אפשר להעיר לו בוודאי שלא להיכנס איתו לעימות מפחד!! (ממש דפיקות לב מטורפות יש לי) אחרת הוא גורם לאדם ממול להרגיש לא בסדר לגבי זה והוא "יוצא נקי".
- הוא זורע בנו, בי תחושת חרדה לא נורמלית רק מעצם זה שהוא מגיע.
- הוא משתמש בפחד על מנת להרתיע, הוא ממש סוגר עלינו.
- אם הוא פוגע במישהו (עד שאותו אדם לא בוכה.. מבחינתו הוא נקי ויצא בסדר גמור ואמר את שבא לו)
- כולם פתאום מתנהגים שונה ומתאמים עצמם לזה שהוא מגיע (פתאום אחי האמצעי נמנע מלהגיע מוקדם בשביל שאחי גדול לא יעיר על כל פיפס)..
אני מסתגרת בחדר בשביל להימנע מתחושת המחנק והחרדה.
לאבא שלי פחות מפריע הוא לא רואה את זה.
ואני שואלת עצמי, אם ההורים שלי לא מגיבים לו, או שהגיבו בעבר וזה לא עזר בכלום.
איך אני אתמודד????
* סיטואציה שקרתה-
אמי אמרה לי קדימה נתחיל, אחי האמצעי שאל לעזור במה, אחי הגדול אמר "לעזור להכין אוכל,אתה יודע הוא לא מכין את עצמו לבד"
(הוא כל הזמן מקניט את אחי על זה שהוא אוהב לאכול אבל לא מכין את האוכל בשישי) (רק שלאחי הגדול אין מושג כמה אחי האמצעי עוזר לנו כלכלית,משהו שאחי הגדול בקושי עשה) ואז אחי הגדול ירד רגע למטה ורק אז אחי האמצעי הרשה לעצמו לאכול.
זאת אומרת הוא חיכה שילך בשביל לאכול.
זה מה שאני עשיתי שנים!!!
כי הייתי מפחדת לאכול מולו.
הבעיה היא שאמי לא העירה לו ולא כלום.
ואני לצערי שמעתי זאת מהחדר, בטוח הייתי מגיבה כי לאחרונה יש לי יותר אומץ.
אני לא הוזה.. הבעיה היא לא בי,כי עובדה שכולם דרוכים ממנו.

איך מתמודדים???
זה שנים ככה !!!
אני נחנקת!!!!!! וזה מלראות אותו פעמיים בשבוע לכמה שעות בסהכ!!!
הוא לוקח מאיתנו את האפשרות להראות כל סוג של רגש, צריך להיות רובוטים לידו, להגיד כן ולשתוק.
והבעיה היא שבגלל שאף אחד לא עונה נוצר מצב של "הסכמה שבשתיקה" מה שגורם לו לחשוב עוד יותר שהוא זה שבסדר.

אני בת 32, נשואה.
כל החיים אני מוצאת את עצמי מצטערת בטירוף על כל מיני דברים שעשיתי מתוך אימפולסיבי והתנהגתי כמו דפוקה..
אבל הדבר שהכי קשה לי איתו, ברמה של בכי, חוסר שינה ואי אפשר להתגבר עליו.. זה מה שקרה בירח דבש..
ממש חיכיתי לזה..רציתי איטליה, הוא עשה כל מה שרציתי וחיכיתי לזה! טסנו ל 3 וחצי שבועות..
בסוף השבוע הראשון הגענו למלון דפוק.. ואז באותו יום יצאנו לטייל והוא התנהג אליי קצת בחוסר סבלנות, ואני כמו תמיד לקחתי את זה קיצוני ועשיתי סצנה.
התקשרתי למשפחה שלי, אמרתי להם שאני לא נהנית ושזה חרא ירח דבש ושאני רק מחכה כבר לחזור הביתה..
ולבעלי..
לבעלי אמרתי שאני לא נהנית, שזה לא מרגיש לי ירח דבש אלא טיול תרמילאים.
שזה טיול פשוט מיותר ושאני רוצה לזחור לארץ... 3 ימים הסתובבתי שם ככה ואמרתי לו שאני לא נהנית... ואז הבנתי שפשוט הרסתי לנו את הטיול...
הרסתי לעצמי את ירח הדבש... הכל השתנה מאותו הרגע...
אני פשוט מטומטמת..

זה היה לפני שנה וחצי.. כל פעם שאני חושבת על זה זה מחזיר אותי מחדש.. אני לא מצליחה לשחרר את זה ואת ההרגשה שאני פשוט הרסתי הכל... כל פעם זה מחזיר אותי וגורם לי לבכי שלא נגמר, כאבי לב וחרטות... אני לא יודעת מה לעשות כדי שזה יפסיק ושאני אעביר את זה הלאה..

אוף!

מתנצלת מראש שאגיד את הדברים בנימה מתריסה, אבל המושג "העברה אירוטית" מעורר בי התנגדות בעיקר בגלל היהירות והקלות שבה הוא נאמר ע"י אנשי מקצוע.
אני מודה שהתאהבתי בפסיכוגית שלי. מסיבות דיי גלויות לעין: האמפתיה שלה, הקבלה שלה אותי כמו שאני בלי שיפוטיות, ההתגייסות שלה לסייע לי לגדול מתוך הקשיים וכו'.
נחשפתי כמו שלא נחשפתי מעולם וקיבלתי בתמורה זוג ידיים עוטפות ומחזקות.
האם זאת לא סיבה שלכשעצמה מסבירה תופעה של התאהבות? נשמע לי שהביטוי "העברה אירוטית" היא תירוץ נוח וזול להסביר תופעה, שלטעמי, סביר יותר שמתרחשת מעצם המהות של הקשר ולאו דווקא כי אנחנו משליכים על המטפל שלנו משהו מהעבר.
לא הגיוני יותר לטעון שאנחנו מתאהבים במטפלים שלנו כי הם מספקים לנו דבר כה טהור ומדהים? מאשר ישר לדקלם כמו תקליט שבור "מה שקורה אצלך זאת העברה" , "את מרגישה ככה כי - את משליכה מהעבר רגשות שהרגשת לדמות הורית וכו'.." (ציטוטים שקראתי בשאלות ותשובות במגוון פורומים באינטרנט)
מאוד שטחי לטעון דבר כזה לטעמי.
יתכן וזה קורה, לפעמים. לאנשים מסויימים.
אבל - תמיד?!?
זאת לא קלישאה קצת מיושנת שמתמצתת ומוזילה משהו עמוק ועם זאת מאוד פשוט ומתבקש שקורה בין 2 אנשים שיש בניהם קשר של נתינה וקבלה?
לא יכול להיות שהתאהבתי בפסיכולוגית פשוט כי היא אדם מדהים שתורם ככ הרבה לצמיחה שלי?

*מציינת שהשאלה שלי נוגעת בתופעה ולאו דווקא בקשר שלי עם המטפלת, אלא ציינתי אותה רק לצורך המחשת הדברים.
בטוחה שהרבה מטופלים מרגישים התאהבות ולעיתים מטפלים משטחים את הרגש הטבעי הזה בכך שישר דוחפים להם עם כפית את המונח "העברה אירוטית" וקשה לי עם זה מאוד.. מרגיש לי כמו זלזול באינטליגנציה של המטופל והכנסת הרגש שלו לתוך תבנית . במילים לא מכובסות זה נשמע בערך ככה: "הרגש הזה שלך הוא סה"כ סטטיסטיקה. הרגישו זאת הרבה לפניך . יש לזה כותרת. זה לא אמיתי, זאת רק השלכה " .
ואולי לא?

היי אני בת 32 ואני רווקה עדיין וגרה עם ההורים. בכל ד ר שאני רוצה לעשות אמא שלי עוצרת אותי ומחדירה בי פחדים. זה ביום יום שכבר אי אפשר להמשיך ככה. בין אם זה לצאת לדייט אז היא מתחילה להגיד לי - הוא ישאיר אותך בלילה איפשהו בחושך אל תלכי וכדומה. אם זה ראיון עבודה אז היא מתחילה גם כל מיני פחדים להחדיר לי שאני כבר סובלת מחרדות לפני פעולות. זה נמשך שנים ואני לא מספיק חזקה כדי להתנגד ועכשיו עם החרדות אז בכלל אין לי אומץ לעזוב את הבית. זה ברמה מוגזמת שאם אני רוצה ללכת לסופר אז זה גם מתחיל כל המסע הפחדות ואפילו לצאת לזרוק את הזבל היא אומרת לי - לא אל תלכי עכשיו עדיף אחר כך או מחר. אני רוצה לציין שהיא בדיכאון כבר הרבה שנים ואני ואבא שלי מטפלים בה ועושים בשבילה הכל כי היא לא יכולה. וגם לאבא שלי היא עושה ככה.
לי מאוד קשה כי אני צריכה להשתחרר מזה ולמצוא זוגיות ועבודה אבל היא לא נותנת לי מנוחה ואני כבר סובלת מפחדים וחרדות. מה לעשות? איך לצאת מזה? תודה.

הייתי שמחה לדעת מה הוא חוויה מתקנת לצד קושי ואתגר אשמח לדעת זה חשוב לי ואני מודה לך על התמיכה והעזרה בפורום אני ימשיך לעבוד על פסיכולוגיה חיובית גם הצוות רוצה שאני ימשיך עם פסיכולוגיה חיובית שיהיה לך יום נפלא וחג שבועות שמח ממש תודה

סליחה ליטל, באמת סליחה!
קראתי את ההודעה ששלחתי מקודם (תלות מאיימת) ונבהלתי מההתפרצות שלי.
אני מתנצלת מאוד.
הכאב והבהלה השפריצו חזק מידי.
מעכשיו אשתדל לשים לב.

ליטל, אני לא מחפשת לצמוח!
לא מחפשת להבין דברים, לא מחפשת להעמיק, להתפתח ולחיות חיים יותר מקושרים ו/מעניינים ו/מהנים.
אני רק רוצה לא לסבול!
ותלות זה סבל!!!
בשביל להשתחרר מהתלות התחלתי טיפול נפשי.
לא בשביל להיכנס אליה!
אני קראתי את הפרוגנוזה הגרועה של ריפוי מטראומה מורכבת, בפרט כזו שלא עובדה שנים רבות לאחר שהסתיימה.
אני לא רוצה להיכנס למסע של סבל מחודש- תלות במטפלת.
סבל שיש לו התחלה ואין לו סוף ידוע.
סבל על סבל, שבסופו של דבר גם לא בטוח שיתרום משהו לאיכות חיי.
עברתי תקופה ארוכה וקשה של תלות בקרובתי וקרעתי את עצמי לגזרים כדי להשתחרר ממנה!
בתקופה הזאת לא היה לי יום של מנוחת הנפש. לא היה לי יום של רוגע. לא היו לי אפילו שעתיים בלי סבל, סבל אמיתי, תחושה של כוויה פנימית שורפת! בוערת! ותמידית.
תחושה של צורך נורא שלא יכול להתמלא. תחושה של נזקקות, של עני בפתח.
תחושה של צמא יוקד במדבר לוהט, תחושה של חולה מונשם במכונת הנשמה מקרטעת, שמנשימה רק כדי להשאיר את החולה במצב המייסר של כמעט גוויעה.
לא רוצה עוד! לא יכולה עוד! לא!!!!
אני צריכה טיפול ואין לי ברירה, אבל איך אוכל לעבור שוב תלות בטיפול אחרי כל מה שעברתי??
הידיעה שהתלות אורבת לי בטיפול היא בלתי נסבלת עבורי.
מה"היכרות" שלך עם המקרה שלי האם את חושבת שיש גם דרך אחרת?
יש טיפול נפשי מתאים שלא מוביל את המטופל לתלות?

עוד נקודה שאני מבקשת להבין:
אני הגעתי לטיפול במצב של תלות קשה בקרובתי, ממצב של החזקה עצמית מוחלטת התפרקתי למצב של התלות הזאת שבה לא הצלחתי להחזיק את עצמי. הייתי זקוקה לה כמו תינוק לאימו.
לא העזתי כמובן לממש את הצורך הנואש הזה בקשר איתה, כי בטבעי אני לא אדם שמסוגל להזדקק ולהכביד, וייסורי הנפש היו בהתאם.
המטרה שלי בטיפול היתה להצליח להפסיק את הצורך הרגשי הנואש הזה בה.
בעבודה עצמית קשה ומייסרת הצלחתי להפסיק את הקשר איתה.
אני יודעת שזה לא נקרא שנרפאתי, אני יודעת שאם קצת יקלפו, קצת יאתגרו לי את ההגנות, אני עלולה בקלות לחזור שוב למצב הזה. איתה או עם המטפלת.
ואני לא רוצה להתייסר שוב!
לא רוצה תלות באף אחד!
גם לא בטיפול!
השאלה האם כשמטופל מגיע מראש לטיפול במצב רגרסיבי יש אפשרות בחירה?
יש אפשרות לשלוט שלא תיווצר תלות במטפל?
יש אפשרות לעבוד בלי להעיר את הדוב?