פורום טיפול נפשי

היום גיליתי שהמטפל שלי שיקר לי.

הייתי אצל פסיכיאטר שבוע שעבר שגם עושה טיפול בשיחות, והאמת שיצאתי ממנו בהרגשה טובה, הוא טען שהוא יכול לעזור לי ושצריך לשנות את הטיפול הנוכחי שלי, ולדבר יותר ברגשות שלי ולא לתת לי אתגרים. הוא ביקש לדבר עם המטפל שלי, ובאותו הרגע? הכל השתבש.

המטפל שלי צעק, כעס, ואמר לי שאפסיק ללכת למטפלים אחרים, כי הטיפול ייגמר.
אמרתי לו שלא היה לי מושג שהפסיכיאטר הזה הוא גם מטפל. והלכתי בשביל כדורים.
ואז הוא אמר לי: "אבל את רואה שהוא לא נתן לך שום כדור?".

הוא אמר לי שהפסיכיאטר לא מוכן לקבל אותי, כששאלתי את המטפל שלי מה לעשות, אם ללכת אליו לעוד פגישה. הוא התעצבן ואמר לי להפסיק ללכת למלא מטפלים.


היום כתבתי מייל לפסיכיאטר הזה.. והבנתי שהשיחה ביניהם לא עלתה יפה.
הוא אמר לי שהוא ישמח לעזור לי, אבל שאני צריכה לדבר עם המטפל.

ואז הבנתי שהפסיכולוג שיקר לי כשאמר שהפסיכיאטר הזה לא מוכן לקבל אותי יותר.

אני באמת מנסה להבין מה קורה איתי, ומה קורה עם הטיפול הזה.
אני מבינה אותו כשהוא אומר לי לא ללכת למטפלים אחרים, כי מהרגע שהתחלתי לעשות את זה, הקשר בינינו נהרס יותר.

אבל זה פסיכיאטר, וזה משהו אחר, ולתגובה כזו לא ציפיתי.

אז לא לנסות לקחת כדורים, לא לנסות להחליף את המטפל.
מה אני כן אמורה לעשות?
הדבר היחיד שהוא אמר לי לא לעשות זה להפסיק לשלוח אליו מיילים, כי אחרת הוא יעיף אותי.


בתחילת הפגישה.. שמתי לו שוקולד עם פתק שכתבתי עליו "בלי עצבים" ועוד איזה משפט באנגלית על זה שעצבים הורסים כל דבר אפשרי.

וזה לא עזר לי. המפגש היה מלא בצעקות ועצבים.
שום עדינות.

אחרי שיצאתי ממנו נסערת, פשוט נסערת, הוא עוד בא אליי ואמר לי ששכחתי לקחת את השוקולדים.
ונתן לי אותם.
זה שבר אותי לגמרי, צעקתי לו שיזרוק אותם מהחלון. פשוט לקחתי אותם- וזרקתי מהחלון.

אני מנסה להבין מה קורה איתי. מהפסיכיאטר הזה יצאתי בהרגשה טובה,
מהמטפל הזה אני יוצאת בהרגשת גיהינום.
כשכל מטפל שהלכתי אליו במקביל אליו.. טוען שאני צריכה להמשיך איתו. כי "אני עושה עבודה נהדרת".

אני משותקת לגמרי מהפחד. אבל יוצאת כל הזמן.
מרגישה מתה לגמרי בחוץ.
אני פשוט לא מסוגלת לגעת בנושא הזה של עבודה, והמטפל פשוט אומר לי שהוא לא מוכן בכלל לדבר על זה עכשיו.

אתמול היה לי יום הולדת, והדברים שהמשפחה כתבה עליי היו נוראיים.

מצטערת, אני פשוט לא יודעת מה לעשות.

אני יודעת שאכפת לו, כי כשיצאתי ממנו בצורה כזו, שמעתי את הדלת נפתחת למעלה שוב ושוב.. והוא הקשיב לי כשירדתי במדרגות נסערת ובוכה.
הרגשתי שהוא דאג.

אבל זו הדרך?
אני לא יודעת מה הדרך יותר.

כל פגישה אנחנו רק מדברים על הטיפול. אז החלטתי הפעם לא לכתוב שום מיילים ולראות מה יקרה פגישה הבאה. אולי הוא יתרכך יותר?

פשוט לא יודעת מה לעשות.

העניין הזה שגיליתי שהוא שיקר לי היום.. כאילו.. למה?
למה לעשות לי רע? הרי הוא יודע שאף אחד לא מוכן לקבל אותי, ושכולם עוזבים אותי.
אז להגיד לי את זה גם על מטפל שכן מוכן לקבל אותי?

הוא אמר את זה כל כך בעצבים..

אני לא יודעת מה קורה יותר.
ולדבר איתו על הטיפול שוב ושוב.. כבר אין טעם

תודה על התגובה

יש לי ילד כיום נער מתבגר שכבר בגיל קטן היה חייב לקבל את מה שהוא רוצה פעמים אם לא היה מקבל היה מתעלף דפוס התנהגות שגם כיום קיים רק בלבוש שונה
הדבר מפריע לו לקבל מרות של הורים ומורים ופוגע בו ביחסים עם חברים כי את מה שהוא רוצה הוא חייב להשיג גם על חשבון פגיעה באחרים והפעלת אלימות פיזית ומילולית מצידו
פעמים גם גונב או פועל בסתר נגד חוקי המערכת למרות שהסבירו לו בדרכי נועם על חוקים וכללים שהם לטובתו ולטובת הסביבה אינו מציית וזה מרגיש שאם יכריחו אותו הוא יכול להתעלף כמו כשהיה קטן ושוב כי את מה שהוא רוצה הוא "חייב" להשיג
כתוצאה מזה הוא משרה פחד על סביבתו כך שכל דבר צריך לציית לו ובכלל לא נעים להיות לידו אין לו סבלנות לדחות סיפוקים ואפילו לרגע ולכן גם אינו מוכן להתאמץ על דבר שלוקח לו זמן גם
ובעיקר בתחום של הלימודים אם אינו מבין חומר מסויים במהירות שבה הוא מעוניין הוא מתייאש ונוטש את חומר הלימוד דבר שמביא לו תסכול ועצב
מהצד השני כשהוא מרחם על מישהו זה מכל הלב עם עזרה והקרבה גדולה מהרגיל
איננו מבינים מה קורה ואיך לנהוג נשמח להכוונה או עצה

היי
אשמח מאד לדעה של הפסיכולוגים בפורום
אני בת 23 נשואה פלוס ילד ובהריון שני
עברתי חיים לא פשוטים הרבה בלגן רגשי דכאון ואנורקסיה עם המון חוסר קבלה מצד המשפחה
בגיל 17 הלכתי למטפלת מדהימה שלויתה אותי 3 שנים וגרמה לי להאמין שוב בבני אדם
בהתחלה לא רציתי להתחבר אליה חששתי שהיא כמו כולם משתמשת וזורקת אבל אחרי שהוכיחה לי שהיא שם בשבילי ואוהבת באמת נפתחתי
ומהרגע שנפתחתי קבלתי פינה שאפשר לברוח אליה כשקשה וגם כשקשה בטיפול תמיד היא הכילה והבינה וכו.
התחתנתי ושוב נפלתי למצב רגשי קשוח גם בעקבות הנשואין והגלוי שהמון דברים שהבטיח לא הבטיח לקיים...
התמוטטתי נפשית ובלווי שלה התחלתי ללכת לפסיכיאטר ולקחת כדורים
אני אקצר כי זה ארוך הכדורים פירקו אותי עוד יותר
וגרמו לי לחרדה חברתית קשה במהלכה חתכתי מהעבודה לצמיתות חתכתי מהמטפלת והסתגרתי בבית
בהמשך נכנסתי להריון ...
אחרי כמה חדשים התחלנו טיפול זוגי למשך 3 שנים
סיימנו אותם לפני חצי שנה והחיים עלו על מסלול קצת יותר יציב
בתחילת הקורונה נכנסתי להריון וחויתי הצפה רגשית חזקה מאד מהעבר בשילוב הרגשה שאני אהיה אמא לא טובה ופחד גדול מעתיד הילדים החלטתי לחזור לטיפול אצל המטפלת ההיא הראשונה
להפתעתי היא אמרה לי שהיא לא יכולה לקבל אותי ותרצה בכך שהיא מנהלת פרויקט גדול שתופס מהמנה ולא תוכל לתת לי את המקסימום וכמו כן הדגישה שכדאי לי להתחיל אצל מישהי שמכירה אותי עם המצב העכשוי ולא משהי שזוכרת את הקשיים של פעם ופחות מעודכנת במצב היום.
הבנתי אותה והלכתי למשהי שהיא המליצה לי
שהיא אכן חכמה ועמוקה והייתי אצלה מס פגישות ואני מרגישה שקשה לי נורא להיפתח אליה אני לא מצליחה להביא את הקושי כולו ולקבל את העזרה אני משתוקקת לקבל שוב את הפינה הזו את המקום שאפשר להיזרק אליו מרוסקת ומישהי שתעזור לי לאסוף את השברים ולהכיל אותי ולא מצליחה לחוות את ההרגשה הזו
אני כולה 3 פגישות אחרי אבל בתקופה שהעזרה הזאת משמעותית לי נורא ואני מרגישה שאני לא מצליחה לקבל את מה שאני חייבת כדי להאסף
אני מתגעגעת נורא למטפלת הראשונה לחיבוק שלה לעינים החמות למבט שבלי מילים היה ממלא ולחדר שם יכלתי להתפרק לצעוק ולאמר הכל והיא היתה שם כדי לחבק לעודד לתמוך ולהחזיק את התקוה עבורי ולא שפטה אף פעם
אני יודעת שלא אפקטיבי בכלל להמשיך אצל המטפלת הראשונה ואני גם לא רוצה את הטיפול כמו את ההרגשה הזאת של החום והבית הנפשי והידיעה הזאת שהיא שם בשבילי
השבוע חויתי שוב הצפה רגשית ודכאון ולא היה לי למי לפנות הרגשתי לבד ככ כי לדבר עם המטפלת הראשונה לא היה מעשי כשאני כבר עם מישהי אחרת ולדבר עם המטפלת העכשוית לא הרגשתי בנוח אני לא מספיק מכירה אותה בכלל
לא הצלחתי להרגע וכשנרדמתי חלמתי שאני חווה פגיעה נורא קשה מהמשפחה הגרעינית שלי
שפגעה בי ברמה הנפשית( נשען על ארועי עבר)
ואני רצה ברחובות עם דמעות ורק מחכה לשבת שם אצל המטפלת הראשונה שהאמינה בי ואני בה האדם הראשון שראיתי שלא מתכון לפגוע בי אלא באמת רואה אותי
ואז שאני בבנין המוכר עולה בי התחושה הקשה הזאת שהיא בעצם כבר לא שלי ולא איתי ואין מי שבאמת ירפא אותי עכשיו
וקמתי מפורקת עוד יותר.
חשוב לי לצין שביום יום הרגיל אני מצליחה לרפא את הילדה הפנימית שבי ולהכיל אבל כל התקופה האחרונה הרגשתי שזה גדול עלי ואני חייבת שוב לחזור למסגרת שתעזור לי
עכשיו אני מרגישה כמו חתולה עזובה בגשם שאבדה את אמא

אשמח לטיפים ולחוות דעת על המקרה
תודה רבה

אני מוצאת את עצמי בוכה בגלל הכלב
כאילו אני מרחמת עליו
לא יוצאת רק כדי להיות איתו
בעלי טוען שיש לי בעיה
הכלב איתנו בבית מוגן
אז למה זה קורה

שלום,

בארבע שנים האחרונות חוויתי משברים אישיים שגרמו לקריסה כללית.
באותן שנים אני מאבדת חלקים גדולים מהמשפחה שלי, נקרעת מהעולם המקצועי אליו אני משתייכת ובקושי רב מנסה לפלס מחדש את דרכי בחזרה אחרי שנים של חוסר מסוגלות לעשות את הצעד רק כי אני לא תמיד מרגישה שמי שהייתי אז זו אני גם היום (ואני עדיין לא שם, דרך אגב).
מרגיש לי שנכנסתי למעין בועה והכל התגלגל כמו כדור שלג שהולך ותפס תאוצה, שקעתי למטה בלי יכולת לראות את האור.
הסביבה לא תמכה ואף "נהנתה" לראות את הקריסה הזו וזה דבר שרק החליש אותי עוד יותר.
למרות שהתקופה האחרונה מאתגרת, פתאום משהו בהתכנסות הזו פתח משהו בתוכי והצלחתי להביט באומץ בתקופה הזו, להבין מה קרה, להסתכל גם על חוויות מהעבר ולהבין שמשהו משמעותי קרה כאן.
אירועים בחיים שצילקו אותי והותירו חותם צורב בעור שלי, פתאום אני מבינה אותם ורואה שאולי אני רגישה מדי ואולי אני מבינה מדי אבל זה פגע בי, יותר מדי אפילו.
זה הרס את מי שהייתי ואני לא יודעת איך אני החדשה תבנה את עצמה.
אני רק רוצה להבין משהו אחד, מה גורם לאדם אחרי שנים של הליכה בחושך, חוסר היכולת לרצות להבין או להעדיף להדחיק מציאות מסוימת, מה גורם לנו כבני אדם להתעורר לפתע ולהבין כל מה שלא רצינו?
מה נפתח שם במוח שהופך את הסרט שמתנגן שם למציאות לנגד העיניים?

תודה מראש.

היי ליטל.

אני לא זוכרת עם כתבתי לך את זה בפורום,אבל רוצים שבוע הבא לעשות לי סל שיקום,וזה מלחיץ אותי בגלל העבר. אני ממש מתלבטת בגלל עשיית סל שיקום עם להמשיך בטיפול או לא. אשמח לעצה בלי שום קשר לפסיכולוגיה חיובית

שלום רב.
איך אני שונאת שאומרים לי: "אני סומכת עליך"!
זה עושה לי תחושה שלא באמת אכפת למטפלת ממני.
כך היא כאילו מחזקת אותי, אבל בתחושתי מנסה להרחיק אותי ממנה.
ומתחזקת אצלי התחושה שאולי גם לא כדאי להגיע לפגישה שנקבעה מראש.
אם את כל כך "סומכת עלי", אז אולי עדיף בלעדיך ואז גם אני אסמוך עלי ולא אצפה לעזרה ממנה, מהמטפלת.

הי.
לפעמים אני תוהה אם אני מכורה לאוכל. אני חושבת הרבה על אוכל, תמיד מרגישה רעבה, אם לא פיזית אז נפשית. במיוחד בתקופות של חלץ או תחושת דיכאון שכזו, שאז אני גם יכולה לאכול ובכלל להרגיש שלא טעים לי, שזה לא השביע אותי וממשיכה להרגיש ריקנות כזאת.
יש הבדל בין התמכרות לאכול להתקף זלילה? איך בדיוק מגדירים התמכרות לאכול והאם זאת הפרעת אכילה של ממש? יש איך לטפל בזה...?

היי...

טוב אז ככה,

לאחרונה 2 חברים טובים שלי חלו בקורונה, אחד מהם היה מושבת ממש והוא צעיר חזק ואחד גם בן גילי ( בני 35) שנכנס פעמיים לבידוד.. וגם נמצא מאומת עכשיו

הדבר הזה מחלחל בי, ברבדים הכי עמוקים של התודעה, פחד שאני גם אדבק, שהתחלואה תהיה קשה, שזה ייצור טראומה נפשית וצלקת

אני עובד במשרה חלקית מאד בגלל שינויים של הקורונה, ובאופן קבוע חיפשתי גם משרה יותר יציבה ומלאה בשעות, אך ביומיים האחרונים מתחבט נורא מה לעשות ודי לא מחפש משרה יותר מלאה

2 החברים האלה עבדו מלא משרה מלאה, נפגשו עם המון אנשים, נסיעות הלוך חזור לעבודה.. ואני חושש

מעבר לזה, אני גם במתח תמידי ואני מכיר את זה שאצלי במתח מציקים לי רעשים קטנים של שיפוצים מהכביש המרוחק, סירנה של ניידת, בכי תינוק, מבט של עיניים מודאגות שנתקל ברחוב בדרך

גם כל הקטע של חבישת מסיכות מכניס למתח, אנשים שלא עוטים מסיכה בתחבצ או בשטח סגור זה מעורר אותי , מרגיז אותי, ויוצר תחושה לא נעימה.

אתה לא יכול להלחם בכולם, אבל תחושת השליטה קצת חומקת מבין אצבעותי

לאחרונה שמעתי על טיפול באמצעות mdma בפוסט טראומה שמתקיים בישראל.
הייתי מאוד רוצה לטפל בטראומה מתקיפה מינית מהילדות בדרך הזאת.
האם קיים מחקר בארץ שאפשר להצטרף אליו ואיך? חיפשתי רבות ברשת ולא מצאתי.

בת 21
ברקע ADHD וטופלתי בריטלין שעשה לי רע.
סביבות גיל 15 הפסקתי עם הריטלין כי לא יכולתי עם תופעות הלוואי שהוא הביא איתן וחזרתי לקחת רק בתקופת הבגרויות.
ומחלה גנטית בשם NF1

מעולם לא עברתי אבחון מלבד זה בגיל 7 לADHD בטופס של תוצאות האבחון כן נכתב על קשיים רגשיים וחברתיים.

מזה כמה שנים יורדות עליי תקופות של ריקנות, כובד באיזור החזה, חוסר חשק לעשות דברים שאני אוהבת (כמו קורס בנושא אהוב) לעיתים זה עובר אחרי חודשיים, לעיתים אחרי שבוע. אין תבנית זמן מוגדרת של זמן.

לעיתים אני מרגישה התקפים של קושי בנשימה וכוח שמונע ממני לקום מהמיטה. כשזה קורה לי בחוץ אני מרגישה אותוצבעוצמה הרבה יותר חזקה ואני מאוד מתקשה לתפקד אם אני צריכה לעשות משהו.

לפני כמה חודשים חוויתי התקף כזה בזמן הופעה שהלכתי לצפות ולקראת סופה נפלתי מהרגליים ואיבדתי/כמעט שאיבדתי את ההכרה.

בתקופה הזו של הקורונה עם שעות הפכות כי הרבה יותר קל לי בלילה כשכל הבית ישן ויש לי את השקט והלבד שלי. אני עדיין גרה עם ההורים ומכמה סיבות אין באפשרותי לעבור לגור לבד/שותפים.

קשה לי להיות הצד שיוזם שיחות, לרוב מרגישה שאני מעיקה על הצד השני ולכן אין לי באמת קשרים חברתיים יציבים.
מאז ומתמיד כמעט בכל המסגרות שהייתי הרגשתי דחויה בגלל מראה/מאפיינים "חריגים" שיש לי. שנרתעים ממני כי אני "חריגה".

מבחינתי אין לי אופציה לשתף את ההורים במצב שאני נמצאת בו ואולי בגלל זה מעולם לא בדקתי מה הגורמים לכך.
ממש אשמח לייעוץ והכוונה ראשונית מה אפשר לעשות.

תודה רבה💜

שלום,
קוראים לי מיכל בת 32.
אני כבר שנה פלוס מובטלת.
אין לי תואר בשום מקצוע,
עשיתי כמה קורסים במהלך חיי
אבל לא הלכתי על קו אחיד של תחום אחד,
כל הזמן ניסיתי לגשש ולהבין מה יעשה לי טוב.
אני מגיעה ממשפחה שכולם עם קריירה ״מפוארת״ וכמובן קריירה יציבה לאורך שנים.
אני היחידה במשפחה שלי שנמצאת באבטלה כל כך הרבה זמן ולא ידוע מתי זה יגמר.
ניסיתי ללכת להמון ראיונות עבודה
אבל הגעתי למצב שאני מיואשת
כי כמה כבר אפשר לשמוע סירוב? זה נמאס!
ההורים שלי + בן הזוג לוחצים עליי לעבוד.
בגלל הייאוש הזה והאבטלה התחלתי עם הזמן לפתח סוג של דיכאון שאני מסתירה אותו
ועושה ״הצגה שהכל בסדר״
ומספרת שקרים שאני ממשיכה לחפש עבודה, רק כדי שיפסיקו לשאול אותי שאלות.
שמתי לב שיש הרבה תחומים שמצריכים עבודה פיזית ובגלל בעיות רפואיות שיש לי,
אני לא יכולה לעבוד בעבודות כאלה -
אז אני מרגישה שיש לי פחות אופצויות לתעסוקה (וגם אין לי תואר בתחום ספציפי).

אני מרגישה שיותר ויותר אני נכנסת לייאוש
ולמחשבות ש-״ אין מהות לחיים הללו אם אין פרנסה״,
כי הרי כולם מדברים כל הזמן על פרנסה וכסף, ואם אני לא מצליחה להשיג את זה כמו כולם - אז בשביל לקום בבוקר? אז בשביל מה לחיות?

אני יודעת שהמצב שאני מתארת כאן
הוא מורכב, משהו שאי אפשר לפתור אותו בהודעה אחת וזהו....
אבל אולי בכל זאת, יהיה לך איזה קרן אור בשבילי...

תודה רבה!

לילה טוב,

אני כותבת מתוך מקום של חרטה גדולה וכאב עצום על מה שקרה מול המטפלת שהייתה לי.
היא הייתה מטפלת מצוינת, הרבה מעבר למה שיכולתי לבקש.
הגעתי אליה כשהייתי בעיצומה של תקופה אישית מאתגרת, לא הכרתי את עצמי פנימית וגם לא חיצונית.
היה לי קושי גדול להיפתח מולה ועדיין היו חלקים קטנים שנגלו לאט ובזהירות.
הטיפול חווה עליות וירידות, לא כי אני כזו, אלא כי החיים שלי חוו טלטלה רצינית שהובילה אותי לחשוב וכנראה גם להתנהג בצורה שלא אופיינית לי.
אני לא יודעת איפה לקבור את עצמי מרוב בושה על מה שקרה, על העוול שנגרם לה ועל הצער הגדול שהוביל את כל הסיטואציה הזו להסתיים מוקדם מהצפוי.
ברור לי שאף אחת מאיתנו לא הייתה בוחרת לסיים קשר בחיים האמיתיים בצורה כזו ובטח שלא בטיפול.
לא פעם ניסיתי להעלות את נושא הפרידה והסיום מסיבות אישיות והיא תמיד אמרה שצריך להמשיך וזה לא הזמן להיפרד.
מקרה אחד כואב פשוט ריסק את הכל ברגע אחד, אני מאוכזבת מעצמי.
אני לא אוכל לסלוח לעצמי לעולם על ההפסד יקר הערך הזה כי ברור לי שהיא עשתה בשבילי הרבה ואני מוקירה על זה תודה כל יום ונושאת אותה איתי בכל דרך בה אני צועדת.
הלוואי והייתי יכולה לספר לה רק מעט על מה שעובר עליי, רק לשתף מבלי לדרוש דבר.
הלוואי והייתי יכולה שוב לשמוע את הקול שלה גם אם לרגע אחד.
אני מתנצלת אבל רק אחרי תקופה משמעותית אני מעכלת את הסיטואציה ואת השתלשלות האירועים המצערים האלה.
הייתי חייבת לפרוק.
תודה ולילה טוב.

תקועה בדיכאון אכזרי שרק מתדרדר אותי יותר ויותר.

המחשבות על עבודה משתקות אותי לגמרי.
אני פשוט לא מסוגלת להזיז את עצמי.

מסתובבבת סביב עצמי כבר 3 שנים.

לא יודעת מה לעשות. בחיים שלי לא הגעתי למצב כזה.

אני לא מסוגלת אפילו להסתכל על מודעות דרושים.

כל עבודה שלי בעבר, לא הצליחה.

מה עושים.. אלוהים

כלום לא מסודר אצלי בחיים. בת 35 השבוע, ואין לי כלום.
בחיים לא היה חבר.
אני לא יודעת מה לעשות
כולם סביבי מזמן מסודרים

אני אבודה לגמרי

אני תמיד מרגישה לוזרית, קורבנית כזאתי, כאילו החיים חזקים ממני ולכולם יש יותר. מצד שני, גם לעשות משהו זה קשה. אני מלאה בשנאה וכעס על אנשים ועל החיים ועל העולם ומקנאה בכולם. אני כאילו בת 16 רק שאני בת 30 ופלוס וזה כבר לא יעיל ולא מגניב יותר,אבל זה המצב. כל דבר הוא חיצוני, אם הצלחתי, כנראה שיש כוחות קוסמיים שגרמו לזה לקרות או שמי שאוהב אותי כנראה לא מבין. ומצד שני, אני מתנשאת. אני שונאת את עצמי אבל גם חושבת שאני נורא מיוחדת במקביל וזה עוד יותר גורם לי לשנוא את עצמי. אני שונאת לשקוע בזה או לכתוב פה את הדברים האלה, אבל זה גם יותר קל מלעשות כל מיני דברים שאני צריכה לעשות או כאלה שיכולים לקדם אותי. אני אפילו לא ממש יודעת לאן אני רוצה להתקדם, או שהדבר שאליו אני חושבת שאני רוצה להתקדם - האם אני באמת רוצה אותו? האם בכלל יש לי סיכוי להצליח? הכל נראה ככ מורכב, ככ מסובך, ככ גדול ומעצבן ותלוי בעוד אנשים שגם הם מעצבנים, הכל נראה גדול מדי. נורא מתיש לי לחיות עם עצמי, להיות בראש שלי, לשנוא את עצמי ככה ואני לא יודעת איך להפסיק. לפעמים זה משתפר קצת ואז שוב חוזר. אני כל הזמן במעגל הזה. דאונים או שמחה גדולה שאני חייבת להאחז בה כי היא ככ טובה ונדירה. ושני המצבים קשים. כמעט ואין איזון. אני בטיפול, אני מניחה שהוא עוזר כי החיים שלי השתפרו, ועדיין, יש איזה חוסר רצון להתמודד עם החיים, פחד גדול, כעס שלמה אני צריכה את זה בכלל, למה אני חיה ושאיפה לאומץ לסיים עם הכל, שאני לא יכולה לעשות את זה. זה וותרני מדי, אני לא רוצה להיות הבנאדם הזה, אני לא רוצה לפגוע במשפחה שלי, אבל עדיין בתוך הראש שלי החיים נראים לי כאילו הם לא באמת שווים את כל הסבל שיש בהם. אני מרגישה שאני רגישה מדי, שאני ילדה מדי למרות שאני כבר ממש לא ילדה. התעסקויות קטנות ורגילות של החיים קשות לי ושוברות אותי. הכל קשה פשוט, הכל קשה ומלא במאמץ. נמאס לי להיות הבנאדם הזה ונמאס לי מעצמי ואין לי מושג איך לחיות עם כל זה או איך לקבל את זה ואז לחיות. אני צריכה סבלנות ואופטימיות כדי להישאר בחיים ולא לוותר על זה אני חיה כבר מעל 30 שנה. ועדיין לא הגעתי לשום נחלה, לשום שלווה אמיתית שמחזיקה יותר מזמן קצר. נמאס לי לסבול כבר.