פורום טיפול נפשי

היי. כאשר אני קמה בבוקר,אני קמה עם מוטיבציה גבוהה ומצב רוח טוב במיוחד שהייתי הולכת למועדון תמיכה. בגלל העובדים הסוציאלים יש שביתה כפי שידוע ומהצהריים מתחילה לי ירידת מוטיבציה ודכדוך קל. אשמח עם תוכלו לייעץ לי בנוסף לפסיכולוגיה החיובית שאני לומדת עם עצמי איך לעלות את המוטיבציה בצהריים ולהרגיש טוב. אני מודה לכם מקרב לב שתהיה שבת מקסימה ושבוע נפלא

אני לא יודעת מה לעשות כבר כתבתי לפורום הזה כבר בעבר אני נמצאת במצב של פעם בעליה פעם בירידה הבעיה הזאת התחילה בכלל לפני 4 שנים ב-2016 הארורה איזה שנה הייתה לי שנה של גהנום שנה קשה מאוד שעברתי התקף מאוד קשה מהגב לרגליים וגם התברר שיש לי בעיה בגב שגורמת לכול הצרות האלה בלט בקע דיסק הייתי מרותקת למיטה 3 חודשיים לא הלכתי לא יכלתי לדרוך על הרגליים בגלל עברתי כול מיני טיפולים למיניהם לא עזר כלום המצב שלי רק החמיר מה שהביא אותי להחלמה באמת זה הייתה הפיזיוטרפיה עברתי חודשיים של טיפולים לא קלים בכלל קשים מאוד אבל בסופו של דבר חזרתי ללכת חזרתי לתפקד חזרתי לחיים נורמליים של לתפקד הכול היה בסדר עד שנת 2019 הלכתי תפקדתי שום דבר מיוחד ואז חטפתי עוד פעם התקף קשה אבל הפעם השלכה רק לרגל ימין עברתי שנה לא קלה בכלל שנה של החלמות והתקפים כול כמה חודשיים וככה זה נמשך עד עכשיו עד עכשיו זה שנה שניה זה לא נגמר המצב הזה ממשיך וממשיך ולי נעצרים החיים נעצרים לי כול הדברים פעולות יומיות יומיות שאת צריכה לעשות ואת לא יכולה לעשות כלום ממש כלום וגם המצב הנפשי שלך מדרדר עם הבעיה הזאת איך אפשר לחיות ככה רק לפני 5 חודשיים החלמתי מדלקת שהייתה בעצב לא יכלתי לדרוך על הרגל לא יכלתי לעשות כלום לא לישון שום דבר כלום רק אחרי חודש חזרתי לאט לאט לדרוך על הרגל והחלמה הגיעה רק במרץ אחרי 8 שבועות יצאתי מהמצב המחורבן הזה זה התחיל עם כאבים ברגל ימין חוזרים והולכים ואז חטפתי את הבום לפני 4 שבועות ועכשיו אני נכנסת לשבוע ה-5 והמצב הנפשי שלי לא קל אני עוברת טיפולי פיזיותרפיה לא קלים בכלל כן ויש לי גם מטפל שזורק לי מילים יש לך מחלת נפש אולי זה תורשתי מה זה הדיבור המגעיל הזה למה צריך לדבר ככה למה מה עשיתי לו אני הולכת לשמה בלב כבד אבל אין לי ברירה כי אני צריכה לעבור טיפולים עד שאני יגמור עם המצב העגום הזה שאני יתחיל לחזור לחיים שלי ללכת לצאת לראות אנשים לעשות פעולות לבד בלי קב החלמה כזאת לוקחת עד 6 שבועות בערך החלמה בעצב אין מה לעשות גם אז לקח לי לצאת מהמצב 8 שבועות החלמה לא פשוטות ולא קלות אבל מה אני יכולה לעשות לחכות בסבלנות אין ברירה זהו

אני אב מנוכר מזה כשש שנים.
פעמיים-שלוש בשבוע עדיין יש נסיונות שהילדים יגיעו אליי. בכל פעם שזה לא מצליח אני חווה כעס, כאב, וזיכרונות מחודשים של אירועי הפירוד מהם.

הם הופרדו ממני מספר פעמים בין השאר ע"י משטרה שהגיעה אליי הביתה ולקחה את הילדים שלי ממני, ובאמצעים טראומטיים אחרים.

לאחרונה התחלתי לחשוב שאני חווה פוסט טראומה ואולי אפילו פוסט טראומה מורכבת.

הזכרונות של ההפרדה מהילדים שלי לא יוצאים לי מהראש. אני לא מצליח כבר שנתיים וחצי לקיים קשרים בינאישיים זוגיים או חברותיים. אני ישן על הספה ורק מחכה שהילדים שלי יחזרו הביתה. אני לא ישן טוב. כל יום שעובר הוא סיוט. כל פעם אני מקווה שהם יגיעו ואז מתאכזב ומתרסק נפשית כשהם לא מגיעים.

יכול להיות שיש כאן פוסט טראומה? או פוסט טראומה מורכבת?
מה ידוע לכם על הקשר בין ניכור הורי לפוסט טראומה?
איך מאבחנים את זה ואיך מטפלים בזה?

תודה

שלום, אני מודאגת מאד מהתנהגותם המזלזלת של אנשים רבים באמצעי הזהירות מהמגיפה, וזה משפיע עלי רגשית בחוויה שהעולם פוגעני ומסוכן ושאי אפשר לסמוך על אף אחד. מרגישה בודדה מאד וחסרת יכולת לתקשר את עמדתי (גם מול כלל ההתנהגות בארץ וספציפית מול אנשים בסביבתי הקרובה, בעבודה שלי). אני חושבת שהפתרון ארוך הטווח הוא חיזוק עקרון המציאות אצל אנשים. אני חושבת שזו צריכה להיות המסקנה העיקרית של ועדת החקירה שתקום בתום ימי הקורונה. אשמח מאד אם תוכלו לעזור לי ללמוד את הנושא, למשל בהמלצה על ספרות או מחקרים בסיסיים בתחום.
תודה

שלום,

אני סובל באופן כללי מחרדות ומחשבות

טורדניות רק שתקופת הקורונה הגבירה

אותם.

אני מחפש פסיכולוג/ית באיזור צפון(עמק

יזרעאל והסביבה) אשמח להמלצות.

זה דחוף.

איך ניתן לוודא שעו"ס הוא עו"ס קליני ורשאי לטפל? אני מחפשת את המקבילה לפנקס הפסיכולוגים.. בפנקס העובדים הסוציאליים לא ניתן לראות הבדל בין עו"ס בעל תואר ראשון ועו"ס עם תואר שני קליני..

יש קשר בין ocd של ספקות לבין תופעה שנקראת דה ריאליזציה/דה פרסונליזציה ופחד שהכל הצגה ולא נורמלי ועל פניו מתפקדים כרגיל ולא מבינים איך? ספקות בדיבור,בשפה, בהתנהגות , מחשבה שמה שאני רואה לא אמיתי למרות שאני רואה, פחד מאובדנות..
תוך כמה זמן לוקח לציפרלקס 15 מג לטפל בזה?

מאוד נהנת לקרוא ולהחכים בפורום. מתרגשת מהרגישות שלך, ליטל, ומהמקצועיות ללכת בין הטיפות. את נוגעת ולא נוגעת, נותנת ולא בכפית. מעריכה ומודה לך גם על התשובה שלך אלי. מאוד עזרת לי. מבינה יותר מפעם שאני צועדת במסלול הנכון. נתקעת באבנים, אבל כדבריך, כל אבן היא הזדמנות לצמיחה.
רוצה לומר גם ל"אחת." שאני קוראת את הקריעה הנפשית שלה, קוראת ומחבקת אותה מרחוק. מרגישה את הכמיהה להתמזגות, את הסתירה הפנימית בין החלקים, ואת חוסר השקט. מבינה אותך, למרות שאני לא ניצבת באותה משבצת. נפש מבינה נפש מתוך כאב. רוצה לומר לך שכשאת חווה שוב את הכאב העצום הזה, שתדעי שאת לא לד, כי יש אחת שמרגישה אותך, למרות שאין לי מושג מי את. שואלת אותך ליטל, אם אולי היה נכון ל"אחת" להשתתף בקבוצות שעורכת מרשה ליאנהן. אמנם אינני נוטלת כאן חלק בפן המקצועי, ובכל זאת שואלת... רוצה כ"כ שיהיה פחות סבל...

בתגובה לשאלתי הקודמת (אכפתיות וחוסר אכפתיות סיומים שינוי הסטינג וכו...)הגבת
שכדאי להעלות את הנושא הכואב לדבר עליו ועיבוד של התחושות שמתעוררות מצריך עבודה עם "פצעים פתוחים" ועם כל הקושי בסוף צמיחה וכו..
לפעמים נראה לי "שדשתי" ודיברתי מספיק על נושא מסוים ומה יועיל לדבר עליו שוב?
ויש נושא שאני שמה לב שחוזר על עצמו שוב ושוב האם זה נקרה "פצע פתוח" מתי יהיה לזה סוף? מתי יגמר הכאב...שעולה כל פעם מחדש? לפעמים אני מרגישה שמה כבר יעזור....ומין יאוש כזה שהנה שוב פעם מציק לי משהו וזהו זה גורלי כביכול...וגם כלפי המטפלת שלמרות שהיא טובה מאד ...כאילו אני חושבת מה יעזור לדבר על זה...ואני מיואשת....או כועסת...
אז איך אוזרים אומץ לדבר על "פצעים פתוחים"(ואת ממש דייקת את הנקודה תודה!)ומה עוזר לא לשקוע במחשבות של יאוש "שזה לא יעזור לדבר"? ואין מעבדים את התחושות? מה המהלך?
תודה על הבנה! היא הקלה עלי מאד!

אני מרגישה כמו בהתקף שלא נגמר וכאילו התרסקתי על הארץ ואף אחד לא שולח לי יד להרים אותי ואני לא מצליחה לבד
או כמו תינוק שצורח במיטה והוא כבר צרוד אבל לא לוקחים אותו!
אני אהיה חייבת לחתוך את עצמי היום
האופציה השנייה היא למות

אני אבודה ומיואשת ואני צריכה מישהו מבחוץ.
נפגשנו היום, דיברנו בכנות ובפתיחות על הטלטלה הלא מוסברת של הסופש האחרון וגם על השבוע שנעדרה בו שהיה לי ככ קשה.
היא הבינה מה שקרה בתוכי,מה שחוויתי וגם לי דברים התבהרו.

העניין הוא, שלא הקלה באה עם זה ולא הרגשת קירבה - שבדכ מתלוות לפגישות כאלה.
יותר בכיוון של התפכחות מכאיבה,עבורי.

אני יודעת שאת לא אוהבת להגיד דברים שלדעתך צריכים להיאמר בפגישות..
זה לא מה שאני מבקשת.
אני פשוט ככ ריקה, ומרגישה שנעזבתי..
למרות שאני יודעת שלא.
אני יודעת שאני פשוט צריכה להשלים עם זה שאנחנו שתי נשים בוגרות,מטפלת ומוטפלת,הקשר עמוק וקרוב אבל גם מוגבל מאד ולא שוויוני.
זהו, אני לא יכולה יותר להתכחש למציאות, ו"להתפנק" במשאלות ודמיונות שווא.

אני רוצה לעשות את זה.באמת אני רוצה.
אבל אני לא יכולה.אני מרגישה שמשהו מת בתוכי.קרס.
אני לא יכולה ככה להיות אמא ולא בת זוג ולא עצמי.

אז אני צריכה שתגידי לי מה לעשות?
אני צריכה תשובה קונקרטית.ואל תשלחי אותי לטיפול כי שם זה דובר..ומשם שתי האופציות שאני רואה הן האופציות הבאות:
1.להפסיק את הטיפול במיידי ולהתרחק ממנה.
2.להמשיך בטיפול,ובכל פעם שארגיש את ההזדקקות הבלתי נסבלת אתמודד עם זה בעצמי,בדרך שלי ומחוץ לטיפול.

אני אוהבת אותה ככ, וגם מרגישה שהיא בגדה/הונתה אותי.
אני לא יודעת איך זה אפשרי בו זמנית...
במיוחד שאני סומכת עליה ויודעת שהיא כולה טוב, ואהבת אדם.

בבקשה תגידי לי מה לעשות..
תודה

לפני חמש שנים התחיל אצלי כאב שמתפרש בלחץ חזק באוזנים הכאב מיתחזק ממש שקר מזגן הוא חורף אפילו משב רוח חזק.וזה מביא אותי למצב שאני פשוט לא יוכל להיות בשום מקום כי בקיץ יש מזגן על קור ובחורף אין מספיק חימום אז אני בחדר לבד עם חום בחורף ובקיץ אני בלי מזגן עשיתי הרבה בדיקות וצילומים שם דבר לא נמצא אמרו לי שיש אופציה שזה מימקור נפשי אשמח לעזרה בנושא

מה זה טראומות קטנות,שפוגשות נפש רגישה?
אפשר דוגמאות?

שלום ליטל.
כל כך מבולבלת.
מצד אחד בטוחה שיכולה כבר לבד מצד שני לפעמים בהפסקה שבין הפגישות יש תחושת חוסר ורצון ל"החזיק יד".
ואני די בטוחה שיכולה לבד אבל התחושה הזאת מפחידה.
ואני כבר די רוצה לסיים ובאמת נראה לי שזה אפשרי ורק הפחד מהפחד והתחושה הזאת.
אוףףף!
מה עושים?