פורום טיפול נפשי

שלום,

בארבע שנים האחרונות חוויתי משברים אישיים שגרמו לקריסה כללית.
באותן שנים אני מאבדת חלקים גדולים מהמשפחה שלי, נקרעת מהעולם המקצועי אליו אני משתייכת ובקושי רב מנסה לפלס מחדש את דרכי בחזרה אחרי שנים של חוסר מסוגלות לעשות את הצעד רק כי אני לא תמיד מרגישה שמי שהייתי אז זו אני גם היום (ואני עדיין לא שם, דרך אגב).
מרגיש לי שנכנסתי למעין בועה והכל התגלגל כמו כדור שלג שהולך ותפס תאוצה, שקעתי למטה בלי יכולת לראות את האור.
הסביבה לא תמכה ואף "נהנתה" לראות את הקריסה הזו וזה דבר שרק החליש אותי עוד יותר.
למרות שהתקופה האחרונה מאתגרת, פתאום משהו בהתכנסות הזו פתח משהו בתוכי והצלחתי להביט באומץ בתקופה הזו, להבין מה קרה, להסתכל גם על חוויות מהעבר ולהבין שמשהו משמעותי קרה כאן.
אירועים בחיים שצילקו אותי והותירו חותם צורב בעור שלי, פתאום אני מבינה אותם ורואה שאולי אני רגישה מדי ואולי אני מבינה מדי אבל זה פגע בי, יותר מדי אפילו.
זה הרס את מי שהייתי ואני לא יודעת איך אני החדשה תבנה את עצמה.
אני רק רוצה להבין משהו אחד, מה גורם לאדם אחרי שנים של הליכה בחושך, חוסר היכולת לרצות להבין או להעדיף להדחיק מציאות מסוימת, מה גורם לנו כבני אדם להתעורר לפתע ולהבין כל מה שלא רצינו?
מה נפתח שם במוח שהופך את הסרט שמתנגן שם למציאות לנגד העיניים?

תודה מראש.

היי ליטל.

אני לא זוכרת עם כתבתי לך את זה בפורום,אבל רוצים שבוע הבא לעשות לי סל שיקום,וזה מלחיץ אותי בגלל העבר. אני ממש מתלבטת בגלל עשיית סל שיקום עם להמשיך בטיפול או לא. אשמח לעצה בלי שום קשר לפסיכולוגיה חיובית

שלום רב.
איך אני שונאת שאומרים לי: "אני סומכת עליך"!
זה עושה לי תחושה שלא באמת אכפת למטפלת ממני.
כך היא כאילו מחזקת אותי, אבל בתחושתי מנסה להרחיק אותי ממנה.
ומתחזקת אצלי התחושה שאולי גם לא כדאי להגיע לפגישה שנקבעה מראש.
אם את כל כך "סומכת עלי", אז אולי עדיף בלעדיך ואז גם אני אסמוך עלי ולא אצפה לעזרה ממנה, מהמטפלת.

הי.
לפעמים אני תוהה אם אני מכורה לאוכל. אני חושבת הרבה על אוכל, תמיד מרגישה רעבה, אם לא פיזית אז נפשית. במיוחד בתקופות של חלץ או תחושת דיכאון שכזו, שאז אני גם יכולה לאכול ובכלל להרגיש שלא טעים לי, שזה לא השביע אותי וממשיכה להרגיש ריקנות כזאת.
יש הבדל בין התמכרות לאכול להתקף זלילה? איך בדיוק מגדירים התמכרות לאכול והאם זאת הפרעת אכילה של ממש? יש איך לטפל בזה...?

היי...

טוב אז ככה,

לאחרונה 2 חברים טובים שלי חלו בקורונה, אחד מהם היה מושבת ממש והוא צעיר חזק ואחד גם בן גילי ( בני 35) שנכנס פעמיים לבידוד.. וגם נמצא מאומת עכשיו

הדבר הזה מחלחל בי, ברבדים הכי עמוקים של התודעה, פחד שאני גם אדבק, שהתחלואה תהיה קשה, שזה ייצור טראומה נפשית וצלקת

אני עובד במשרה חלקית מאד בגלל שינויים של הקורונה, ובאופן קבוע חיפשתי גם משרה יותר יציבה ומלאה בשעות, אך ביומיים האחרונים מתחבט נורא מה לעשות ודי לא מחפש משרה יותר מלאה

2 החברים האלה עבדו מלא משרה מלאה, נפגשו עם המון אנשים, נסיעות הלוך חזור לעבודה.. ואני חושש

מעבר לזה, אני גם במתח תמידי ואני מכיר את זה שאצלי במתח מציקים לי רעשים קטנים של שיפוצים מהכביש המרוחק, סירנה של ניידת, בכי תינוק, מבט של עיניים מודאגות שנתקל ברחוב בדרך

גם כל הקטע של חבישת מסיכות מכניס למתח, אנשים שלא עוטים מסיכה בתחבצ או בשטח סגור זה מעורר אותי , מרגיז אותי, ויוצר תחושה לא נעימה.

אתה לא יכול להלחם בכולם, אבל תחושת השליטה קצת חומקת מבין אצבעותי

לאחרונה שמעתי על טיפול באמצעות mdma בפוסט טראומה שמתקיים בישראל.
הייתי מאוד רוצה לטפל בטראומה מתקיפה מינית מהילדות בדרך הזאת.
האם קיים מחקר בארץ שאפשר להצטרף אליו ואיך? חיפשתי רבות ברשת ולא מצאתי.

בת 21
ברקע ADHD וטופלתי בריטלין שעשה לי רע.
סביבות גיל 15 הפסקתי עם הריטלין כי לא יכולתי עם תופעות הלוואי שהוא הביא איתן וחזרתי לקחת רק בתקופת הבגרויות.
ומחלה גנטית בשם NF1

מעולם לא עברתי אבחון מלבד זה בגיל 7 לADHD בטופס של תוצאות האבחון כן נכתב על קשיים רגשיים וחברתיים.

מזה כמה שנים יורדות עליי תקופות של ריקנות, כובד באיזור החזה, חוסר חשק לעשות דברים שאני אוהבת (כמו קורס בנושא אהוב) לעיתים זה עובר אחרי חודשיים, לעיתים אחרי שבוע. אין תבנית זמן מוגדרת של זמן.

לעיתים אני מרגישה התקפים של קושי בנשימה וכוח שמונע ממני לקום מהמיטה. כשזה קורה לי בחוץ אני מרגישה אותוצבעוצמה הרבה יותר חזקה ואני מאוד מתקשה לתפקד אם אני צריכה לעשות משהו.

לפני כמה חודשים חוויתי התקף כזה בזמן הופעה שהלכתי לצפות ולקראת סופה נפלתי מהרגליים ואיבדתי/כמעט שאיבדתי את ההכרה.

בתקופה הזו של הקורונה עם שעות הפכות כי הרבה יותר קל לי בלילה כשכל הבית ישן ויש לי את השקט והלבד שלי. אני עדיין גרה עם ההורים ומכמה סיבות אין באפשרותי לעבור לגור לבד/שותפים.

קשה לי להיות הצד שיוזם שיחות, לרוב מרגישה שאני מעיקה על הצד השני ולכן אין לי באמת קשרים חברתיים יציבים.
מאז ומתמיד כמעט בכל המסגרות שהייתי הרגשתי דחויה בגלל מראה/מאפיינים "חריגים" שיש לי. שנרתעים ממני כי אני "חריגה".

מבחינתי אין לי אופציה לשתף את ההורים במצב שאני נמצאת בו ואולי בגלל זה מעולם לא בדקתי מה הגורמים לכך.
ממש אשמח לייעוץ והכוונה ראשונית מה אפשר לעשות.

תודה רבה💜

שלום,
קוראים לי מיכל בת 32.
אני כבר שנה פלוס מובטלת.
אין לי תואר בשום מקצוע,
עשיתי כמה קורסים במהלך חיי
אבל לא הלכתי על קו אחיד של תחום אחד,
כל הזמן ניסיתי לגשש ולהבין מה יעשה לי טוב.
אני מגיעה ממשפחה שכולם עם קריירה ״מפוארת״ וכמובן קריירה יציבה לאורך שנים.
אני היחידה במשפחה שלי שנמצאת באבטלה כל כך הרבה זמן ולא ידוע מתי זה יגמר.
ניסיתי ללכת להמון ראיונות עבודה
אבל הגעתי למצב שאני מיואשת
כי כמה כבר אפשר לשמוע סירוב? זה נמאס!
ההורים שלי + בן הזוג לוחצים עליי לעבוד.
בגלל הייאוש הזה והאבטלה התחלתי עם הזמן לפתח סוג של דיכאון שאני מסתירה אותו
ועושה ״הצגה שהכל בסדר״
ומספרת שקרים שאני ממשיכה לחפש עבודה, רק כדי שיפסיקו לשאול אותי שאלות.
שמתי לב שיש הרבה תחומים שמצריכים עבודה פיזית ובגלל בעיות רפואיות שיש לי,
אני לא יכולה לעבוד בעבודות כאלה -
אז אני מרגישה שיש לי פחות אופצויות לתעסוקה (וגם אין לי תואר בתחום ספציפי).

אני מרגישה שיותר ויותר אני נכנסת לייאוש
ולמחשבות ש-״ אין מהות לחיים הללו אם אין פרנסה״,
כי הרי כולם מדברים כל הזמן על פרנסה וכסף, ואם אני לא מצליחה להשיג את זה כמו כולם - אז בשביל לקום בבוקר? אז בשביל מה לחיות?

אני יודעת שהמצב שאני מתארת כאן
הוא מורכב, משהו שאי אפשר לפתור אותו בהודעה אחת וזהו....
אבל אולי בכל זאת, יהיה לך איזה קרן אור בשבילי...

תודה רבה!

לילה טוב,

אני כותבת מתוך מקום של חרטה גדולה וכאב עצום על מה שקרה מול המטפלת שהייתה לי.
היא הייתה מטפלת מצוינת, הרבה מעבר למה שיכולתי לבקש.
הגעתי אליה כשהייתי בעיצומה של תקופה אישית מאתגרת, לא הכרתי את עצמי פנימית וגם לא חיצונית.
היה לי קושי גדול להיפתח מולה ועדיין היו חלקים קטנים שנגלו לאט ובזהירות.
הטיפול חווה עליות וירידות, לא כי אני כזו, אלא כי החיים שלי חוו טלטלה רצינית שהובילה אותי לחשוב וכנראה גם להתנהג בצורה שלא אופיינית לי.
אני לא יודעת איפה לקבור את עצמי מרוב בושה על מה שקרה, על העוול שנגרם לה ועל הצער הגדול שהוביל את כל הסיטואציה הזו להסתיים מוקדם מהצפוי.
ברור לי שאף אחת מאיתנו לא הייתה בוחרת לסיים קשר בחיים האמיתיים בצורה כזו ובטח שלא בטיפול.
לא פעם ניסיתי להעלות את נושא הפרידה והסיום מסיבות אישיות והיא תמיד אמרה שצריך להמשיך וזה לא הזמן להיפרד.
מקרה אחד כואב פשוט ריסק את הכל ברגע אחד, אני מאוכזבת מעצמי.
אני לא אוכל לסלוח לעצמי לעולם על ההפסד יקר הערך הזה כי ברור לי שהיא עשתה בשבילי הרבה ואני מוקירה על זה תודה כל יום ונושאת אותה איתי בכל דרך בה אני צועדת.
הלוואי והייתי יכולה לספר לה רק מעט על מה שעובר עליי, רק לשתף מבלי לדרוש דבר.
הלוואי והייתי יכולה שוב לשמוע את הקול שלה גם אם לרגע אחד.
אני מתנצלת אבל רק אחרי תקופה משמעותית אני מעכלת את הסיטואציה ואת השתלשלות האירועים המצערים האלה.
הייתי חייבת לפרוק.
תודה ולילה טוב.

תקועה בדיכאון אכזרי שרק מתדרדר אותי יותר ויותר.

המחשבות על עבודה משתקות אותי לגמרי.
אני פשוט לא מסוגלת להזיז את עצמי.

מסתובבבת סביב עצמי כבר 3 שנים.

לא יודעת מה לעשות. בחיים שלי לא הגעתי למצב כזה.

אני לא מסוגלת אפילו להסתכל על מודעות דרושים.

כל עבודה שלי בעבר, לא הצליחה.

מה עושים.. אלוהים

כלום לא מסודר אצלי בחיים. בת 35 השבוע, ואין לי כלום.
בחיים לא היה חבר.
אני לא יודעת מה לעשות
כולם סביבי מזמן מסודרים

אני אבודה לגמרי

אני תמיד מרגישה לוזרית, קורבנית כזאתי, כאילו החיים חזקים ממני ולכולם יש יותר. מצד שני, גם לעשות משהו זה קשה. אני מלאה בשנאה וכעס על אנשים ועל החיים ועל העולם ומקנאה בכולם. אני כאילו בת 16 רק שאני בת 30 ופלוס וזה כבר לא יעיל ולא מגניב יותר,אבל זה המצב. כל דבר הוא חיצוני, אם הצלחתי, כנראה שיש כוחות קוסמיים שגרמו לזה לקרות או שמי שאוהב אותי כנראה לא מבין. ומצד שני, אני מתנשאת. אני שונאת את עצמי אבל גם חושבת שאני נורא מיוחדת במקביל וזה עוד יותר גורם לי לשנוא את עצמי. אני שונאת לשקוע בזה או לכתוב פה את הדברים האלה, אבל זה גם יותר קל מלעשות כל מיני דברים שאני צריכה לעשות או כאלה שיכולים לקדם אותי. אני אפילו לא ממש יודעת לאן אני רוצה להתקדם, או שהדבר שאליו אני חושבת שאני רוצה להתקדם - האם אני באמת רוצה אותו? האם בכלל יש לי סיכוי להצליח? הכל נראה ככ מורכב, ככ מסובך, ככ גדול ומעצבן ותלוי בעוד אנשים שגם הם מעצבנים, הכל נראה גדול מדי. נורא מתיש לי לחיות עם עצמי, להיות בראש שלי, לשנוא את עצמי ככה ואני לא יודעת איך להפסיק. לפעמים זה משתפר קצת ואז שוב חוזר. אני כל הזמן במעגל הזה. דאונים או שמחה גדולה שאני חייבת להאחז בה כי היא ככ טובה ונדירה. ושני המצבים קשים. כמעט ואין איזון. אני בטיפול, אני מניחה שהוא עוזר כי החיים שלי השתפרו, ועדיין, יש איזה חוסר רצון להתמודד עם החיים, פחד גדול, כעס שלמה אני צריכה את זה בכלל, למה אני חיה ושאיפה לאומץ לסיים עם הכל, שאני לא יכולה לעשות את זה. זה וותרני מדי, אני לא רוצה להיות הבנאדם הזה, אני לא רוצה לפגוע במשפחה שלי, אבל עדיין בתוך הראש שלי החיים נראים לי כאילו הם לא באמת שווים את כל הסבל שיש בהם. אני מרגישה שאני רגישה מדי, שאני ילדה מדי למרות שאני כבר ממש לא ילדה. התעסקויות קטנות ורגילות של החיים קשות לי ושוברות אותי. הכל קשה פשוט, הכל קשה ומלא במאמץ. נמאס לי להיות הבנאדם הזה ונמאס לי מעצמי ואין לי מושג איך לחיות עם כל זה או איך לקבל את זה ואז לחיות. אני צריכה סבלנות ואופטימיות כדי להישאר בחיים ולא לוותר על זה אני חיה כבר מעל 30 שנה. ועדיין לא הגעתי לשום נחלה, לשום שלווה אמיתית שמחזיקה יותר מזמן קצר. נמאס לי לסבול כבר.

מודה לך על התגובה.

אך עצם העניין של הפסקת טיפול משתקת אותי לגמרי מהפחד.
כי ב-3 שנים עברתי כל כך הרבה מטפלים, כולם עזבו אותי, זרקו אותי, בצורה הכי כואבת שיש. ואני לא במצב טוב.
מבחינתי זה סוף העולם לעזוב שוב מטפל.

ואני לא רואה איך זה הולך להתקדם עם מישהו אחר. כי ניסיתי כל דבר אפשרי.

אני לא מסוגלת לחשוב על עזיבה בכלל.. זה עושה לי ממש רע.

ומנגד..
אני במצב רע, מתה לצאת מזה,

ולא מצליחה.

באמת שלא יודעת מה לעשות יותר

האם היית קוראת למטופל שלך משוגע?
זה לגיטימי גם במסגרת "להיות קשה"?

הם באמת אומרים שהם לא רוצים לוותר עלי ושהתקדמתי משמעותית אבל עם כל זה אני בהתלבטות בגלל העתיד איפה אני אהיה מה יקרה שהצוות כבר לא יהיה צוות שלי וכו ממש אשמח לעצה. תודה רבה שבת נפלאה ושבוע מבורך

היי ליטל.

במועדון אומרים שהתקדמתי משמעותית, אבל שיש איזה משהו לא נעים ביני לבין הצוות אני מרגישה ומתלבטת בגלל החרדה מהטיפול בעתיד עם באמת להמשיך. לפעמים קורה לי שאני חרדה מהטיפול בעתיד. גם אבא שלי חולה מאוד כפי שאת יודעת,וגם אני לא יודעת איזה יחס אקבל בעתיד, למרות שיש יחס מצויין הצוות רוצים לעשות לי סל שיקום וגם מזה אני בלחץ. אני באמת לא יודעת מה יקרה בעתיד שחס וחלילה אבא שלי לא יהיה חס ושלום. גם הסל שיקום דיי מלחיץ אותי, וזה לא מובן מאליו שקיבלו אותי למועדון בלי סל שיקום. אבל מי יודע מה באמת יהיה. אשמח לעצה מה לעשות? האם כדאי לי לעשות את הסל שיקום או לוותר? למרות שוב הם נותנים לי יחס מעולה זה לא מובן מאליו, אבל יש לי חרדות מהטיפול בעתיד

אנחנו נפגשים להדרכת הורים מזה כשנה אצל פסיכולוגית, האם לאחר האמון שנבנה אחד מבני הזוג יכול להפגש בחלק מהמפגשים מפגשים פרטניים לטיפול אישי מבלי שהדבר יפגע בקשר הטיפולי בהדרכת הורים?