פורום טיפול נפשי

בן 27 , סובל מהתקפי חרדה, רגשות אשם, דיכאון, חוסר חשק לקום בבוקר.
בחודשים האחרונים חלה החמרה כתוצאה מפוסט טראומה מהשירות הצבאי,
מציין שאני לא מוכר במשרד הביטחון.
אני לא יודע איך להתמודד עם מה שעובר עלי, עברתי התקף חרדה קשה בו הייתי משותק לחלוטין מלווה בפלאשבקים ורעשים בראש. מאז המצב הנפשי שלי לא טוב בכלל. נאלצתי לעזוב את החצי משרה שהייתה לי בלילות כיוון שגרמה להחמרה בתסמינים.
הטראומה -
שירתתי בתפקידי מחשוב ושלישות (רובאי 02) במפקדה בגדוד הכשרות של קציני ומפקדי חיל השיריון, במהלך מבצע צוק איתן הוחלט לשבץ אותי בתפקיד "חירום" כמאבטח נסיעה של כלי הרכב הגדודיים.
ימים ספורים לפני שהוחלט להיכנס לעזה סופחתי מהיחידה לצורך "תגבור" של כוח אחר שביצע פעולות מיוחדות בתוך שטחי עזה.
בלי לדעת מי איתי ומה קורה שם בלי אף מפקד שאחראי עלי, ובנוסף העובדה שלא עברתי הכשרה של לוחם גרמה לכך שנקלעתי למצבים ומראות קשים שלא עוזבים אותי עד היום. (חלק רב מהמקרים אף מצונזרים מהציבור ומסווגים).
בתום המבצע הגיע גם שעת השחרור שלי ונשלחתי הבית. בלי שום התייחסות למה שעבר עלי באותה תקופה. איך שגזרתי חוגר קברתי את החוויות מהמלחמה עמוק מאחורה ונמנעתי להתעסק בזה במהלך השנים. במהלך השנים צצו תסמינים אך כאלה שהצלחתי להתגבר עליהם לבדתי, השנה המצב החמיר ואני נמצא במקום מאוד רע וזקוק לתמיכה וטיפול בהקדם. נסיתי לפנות ליחידה לתגובות קרב, אך לא קיבלתי שם מענה תומך ודי זרקו אותי מהמדרגות.
כרגע אני אחרי אשפוז של 10 ימים בבית חולים לב השרון בפרדסיה שנאלצתי לאשפז את עצמי, לאחר התמוטטות עצבים. ביקשתי להשתחרר כיוון שהמקום לא התאים לי. נכון להיום מטופל על ידי כדורים בלבד, לא יודע מה לעשות עם עצמי ועם החיים שלי.

שלום,

בגלל פגיעה מוחית לפני כמה שנים אני נעזרת בטיפול נוירופסיכולוגי שיקומי, כל פעם במקום בו אני מטופלת, מחלקות, אשפוז, מכוני שיקום.

כל המעברים בין המסגרות מחייבים להחליף פסיכולוג כל פעם.

היום אני מטופלת במקום יציב לכמה שנים קדימה, אבל גם שם הפסיכולוגים מתחלפים, מסיימים התמחות/עוברים להתמחות במקום אחר או בתחום אחר/או סתם טירונים אם תפקוד של טירונים ועושים עליי טעויות.

הפסיכולוגית הקודמת היתה כזאת, ממש הבנתי שאני שם בשביל למלא לה את השעות להתמחות. בהתחלה סתם לא היתה כימיה, אחרי כמה חודשים (!!!!) בקשתי להחליף, והם פשוט התעלמו. שוחחו איתי מההנהלה פעם אחת אבל למעשה שנה שלמה לא השתנה שלום, והגישה לאנשים עם השפעה שם היתה חסומה, אז שפשוט הפסקתי להגיע.

טיפול לא טוב, שאת גם לא רוצה בו, לא רק מונע ממך טוב, אלא מזיק ממש.
היו פעמים שהרגשתי אונס... נותנים לי ברגש בלי רשות ובלי זהירות ולא במקצועיות. המשכתי להגיע 9 חודשים כדי שלא יגידו שאני "לא משתפת פעולה", אבל סבלתי ממש. הייתי בוכה המון, לא כי פרקתי, אלא כי הרגשתי התעללות.
המצב היה הזוי, וגם הנוירולוגים והרופאים השיקומיים בביקורות התקופתיות לא
הבינו למה ואיך דבר כזה קורה...

בקיצור הפסקתי להגיע, ופניתי לגורם ממשלתי בכיר לעזרה. הם פנו למכון לבירור, והמכון ענה שיש לי בעיה להחזיק את הטיפול בגלל הבעיות שלי בוויסות, והם ממליצים להכניס הביתה חונכת וסומכת ללמד אותי איך לנהל את הבית (אני אמא לילדים, בעלי עזב אחרי הפגיעה. מורכב מאוד). כסת"חו את עצמם ממש ממש טוב. נעלבתי... זה היה מקום שראיתי בו בבית...

אחרי כמה חודשים שלא באתי, ודווקא החיים לי תפסו תנופה ברמה אחריות והתפתחות אישית, קראו לי מהמכון והודיעו שמצאו לי מטפל חדש ואנחנו מתחילים כבר השבוע...

היתה לנו שפה משותפת מהשניה הראשונה. היה אפשר לצחוק להתעצבן ולדון על הכל, והוא כיבד את הגבולות שלי. לא היה לי חיים קלים בכלל, ולרוב הטיפול הלך שאיפה שהוא כיוון ולא לאיפ]ה שאני רציתי, אבל הוא היה טוב במה שהוא עשה, וזה הטיפול היחיד שהרגשתי שהוא מזיז בי דברים במהלך כל השבוע.

ועכשיו שוב מחלפים פסיכולגים במכון. זה לא היה צפוי, וגם הוא נמצא במקום שהוא לא תכנן - נושאים שממש קשה להשאיר פתוחים עכשיו. שרק הרגשתי את הבעיתיות, הפגיעה הקוג' הרגשית וההשפעה ההתנהגותית, ואין כלים להתמודד, ולא חוויות של הצלחה, אני סתם מרגישה פגומה כי רק את ההתנהלות הלא נכונה שלי הוא הראה לי.


כמובן שהמכון עתיד לספק מישהו אחר, אבל הכי מכירה את זה, כל אחד מטפל אחרת בנושאים אחרים, ואת הפגיעה הזאת אף אחד לא תקף ככה ואני צריכה שהמשך החיזוק בזה גם יהיה בדיוק ככה. זה היה טיפול מאוד מודע, עם כמה שאנימחבבת את זה. אם הטיפול יהיה אחרת, אני ישאר במודעי עם הקויש והוא עם הכלים להתמודד. שאולי יטפלו בי אך שאצליח, אבל אני עדיין יכולה לא לדעת איך, ואיך להרגיע את עצמי.

וכל זה חוץ מהקושי הרגשי להיפרד ממנו, עוד לא מתחילה לעכל בכלל. לא מאמינה שזה קורה. מה הם חושבים, שהלב שלי פלסטלינה? מה הם לא יודעים מה עברתי עד שהגעתי עליו? לא רוצה. לא רוצה מישהו אחר... לא הרבה כמוהו, ואני יודעת, הרבה הרבה. הקיר האקס-פסיכולוגים שלי עמוס... הוא לא רומז בכלל שהוא מוכן שנמשיך באופן פרטי, וזה גם יעלה הרבה יותר כסף. למרות שבכל מקרה אני לא בטוחה שטוב לי להשאר במכון כזה שמחליף פסיכולוגים כמו גרביים.

ואני אשאר נתונה לחסדי המכון הזה, שכבר לא התייחס אליי בעבר ולא ספר אותי. יש לי חרדה רק מלחשוב על זה. ולא אכפת להם, ולא אכפת לו. כלומר אאכפת לו, אבל לא ברמה שהוא יעצור את הקידום שלו, הוא יתאמץ להשאר בתמונה ולדאוג לי אחרי התקופה הזאת.

ואם כל זה לא מספיק, אני מרגיש לאדון פסיכולוג חמוד אין כח אליי. בהתחלה כשהוא הודיע ליח הוא היה בשוק בעצמו, אמר שקשה גם לו אבל לא היתה לא ברירה, והוא יודע שזה לא טוב לי והאם אני מרגישה נטישה וכאלה. ולא הייתי מוכנה לדבר על זה בכלל. ממש לא רציתי להחזיר לעבד את בהפרידה הזאת. אבל מאז כאילו קצת נמאס לו, כשאני כן מוכנה לדבר על זה, אולי קצת בתלונה/האשמה (מתוך קושי..) הוא מתרץ כל הזמן שככה זה השירות הציבורי, ושאין ברירה, ושמה לעשות. אז אין אתה רוצה שאני יעבד ככה פרידה. רוצה שנישען עליך? תן להיות את זה.

זהו.
מה מרגישים ואיך עוברים מה שלא רוצים בכלל לעבור.

רציתי בבקשה עזרה
אני גרה באזור השרון
ומעוניינת להתחיל טיפול
עדיף אצל אשה
רוצה הכוונה למישהי מומלצת
ומידע אודות עלויות גם אם בערך ממש (בכדי שאדע עד כמה יכולה לאפשר לעצמי טיפול..)
בשל קשיים אישיים אותם סוחבת מס שנים
וכעת החריפו עם שינויים בתוך המשפחה ..
אני חווה לצערי קנאה לפעמים כתלות בסיטואציה (ואינני אדם קנאי כלל לכן הדבר מפריע לי למהלך החיים ) . זו הייתה רק עצבות תקופה ארוכה וכעת החליפה חלקית את מקומה הקנאה והבושה מהסביבה כי מסתירה את המצב המורכב בלית ברירה שגם יש לו השלכות חברתיות -לא רוצה לחשוף בפני כולם את מצבנו המשפחתי ... הורי שמאוד תומכים בכללי גם יכולים לעזור עד גבול מסויים וגם שם יש בעיות קשות ובלתי פתירות
אני מאוד עמוסה רגשית המון זמן ,אך לא פורקת את אשר על ליבי בפני אף אחד כי אין .
עכשיו ממש טרם כתיבת שורות אלו כשנקרתה בדרכי ההזדמנות לפרוק את רגשותיי בפני בעלי הדבר שוב החמיר את מצבו הבריאותי לכן החלטתי שאולי טיפול ושיחה עם איש מקצוע יקל עליי במעט ויתן לי פתח לחיים יותא בריאים עם איזון כדי שאהיה במסגרת המצב הנתון אדם מרוצה ושלוו יותר..

שלום רב ,
בת 38 הרבה זמן רוצה להתחיל בטיפול פסיכולוגי ,
מחפשת פסיכולוג מומלץ באזור חיפה חוף הכרמל
מישהו מאוד מומלץ

תודה מראש ,

הסכמנו שהתקשורת הכתובה בין הפגישות יותר מזיקה לי מאשר מועילה.אני יודעת שזה נכון אני מבינה את זה ואני רוצה להפסיק.
זה ככ קשה ואני רוצה למצוא לי משהו אחר שיחליף את זה.
המיילים נתנו לי הרגשה שאני כל הזמן איתה באיזשהו אופן..
אני מרגישה ריקה, וכאילו היא נלקחה ממני למרות שאני יודעת שזה ממש לא כך.
חשבתי לבקש ממנה לתת לי איזשהו חפץ מהקליניקה,או איזה פתק שיהיה תמיד איתי..אבל זה מרגיש לי מאד ילדותי ומפגר..
אני לא יודעת איך להתמודד עם הריקנות שאני מרגישה..
אני לא חושבת שאני רוצה למות, אבל אני מפחדת שלא אצליח לחיות.שאי אפשר למלא את הצורך שלי,את החור הזה.וזו הרגשה מבהילה.
הייתי רוצה שיגידו לי בדיוק מה לעשות...כדי שזה יפסיק.

שלום רב,

אני בת 28, ומרגישה שבזמן האחרון אני קצת בדאון..
כלפי חוץ הכל נראה מושלם, אני תמיד מחייכת ושמחה, יש לי משפחה מדהימה שתמיד תומכת בי, אבל בפנים אני מרגישה קצת מבולבלת.

עצם העניין שאני בכלל מתלבטת אם אולי אולי כדאי לי ללכת לפסיכולוג - זה קצת קשה לי, הרי מה לי ולפסיכולוגים?

פשוט בזמן האחרון אני מרגישה צורך לדבר קצת על החיים שלי, וחברות שלי לא לגמרי מבינות אותי, וגם בעלי, וגם כמה אפשר לדבר איתם על אותם נושאים? הם מאבדים עניין..

מה שקרה זה שאני מרגישה שאני דורכת במקום כבר שנה שלמה ולא מצליחה להתקדם.
בין אם זה שנכשלתי בבחינות מועצת רואי החשבון, שהתכוננתי אליהן כל כך, וניגשתי בפעם השניה לא מזמן ואני לא בטוחה אם עברתי. בין אם זה בעבודה, שאני לא מרוצה ולא נהנת (כרגע מתמחה בראיית חשבון)
והדבר שהכי בוער בי- הנסיונות שלי ושל בעלי (יותר נכון הכשלונות) להיכנס להריון.
שנה שלמה ולא מצליחים. זה מאוד קשה לי כל הלחץ שמופעל עלי מסביב, כל הציפייה והשאלות והתהיות-
המבטים מלאי הרחמים של הסובבים אותי..
התחלנו טיפול פוריות ממש לא מזמן אבל זה עדיין לא הצליח, וכל אי הודאות הזו פשוט גורמת לי לא להירדם בלילה, ולפעמים כשאני לבד אני ממש בוכה..

האם לדעתך יש טעם ללכת לטיפול? לפרוק קצת? או שזה מיותר? אני לא בנאדם מאוד מתוסבך ומעולם לא העלתי בדעתי ללכת לפסיכולוג. אבל תוהה אולי כדאי לי בכל זאת..

רציתי לשאול האם זה נורמלי שבזמן התפרצות פוסט תראומה האדם ישמיעה צעקות ויגרום לעצמו כאב פיזי.

אבי נפטר לפני 7 שנים ונותרתי עםם אימי. אני בת 63 רווקה. כשאבי נפטר הייתי בשוק ורק אמא שלי החזיקה אותי שפויה. לפנח שבןעיים גפ אימי נפטרה ואמי רוצה למות. אין לי טעם בחיים יותר
היא היתה כל עולמי ולא אהבתי מישהן אחר מלבדה

אני מאמללת אותה ואותי.
ואז מרגישה ככ אשמה ורוצה להעניש את עצמי על זה.
כל פעם שאני מרגישה זרמים של תקוה ורואה קצה חוט של שינוי במקום לאחוז בו אני "משתוללת" בסערה שמעיפה אותו רחוק ממני.

אני מתקשה להאמין שזה לא מחליש גם אותה.
שהיא לא חושבת בינה לבין עצמה (ומדריכיה..) אם לא צריך לעצור ולהיפרד.

מפחדת להעלות את זה מולה כי אני מפחדת שהיא תאשר.תגיד שזהו, די, היא לא יכולה לעזור.

אני מרגישה שאני מזהמת את המרחב שלנו.ולמה?? למה להרוס את המקום הטוב הזה שיש לי?? למה להרוס אותה?? למה להתיש אותה..היא אוהבת אותי (אהבה לפחות) מאמינה בי ואכפת לה..ואני שוחקת אותה.
אני לא מאמינה שהיא לא מותשת,שלא נמאס לה ממני ובא לה לצרוח..או להקיא ממני.

אבל אני לא מצליחה לרסן את עצמי.
לשמור עליה ועליי.כי בתוכי יש מלחמה של ההזדקקות הארורה שלי, הנושאים האחרים שבהם אנחנו מנסות לעסוק, ורגשות האשמה והשנאה העצמית על מה שאני עושה,ובעיקר על מה שלא.

אז מה אני רוצה פה? לא יודעת.תאמיני לי שאני לא יודעת...
בעיטה בראש אולי.

שלום,
מה ההמלצה לאדם שמחפש שיטות פרקטיות לקחת אחריות על החיים ומה שקורה בהם ולא לטמון את הראש בחול?
ראיתי סדרת הרצאות של פרופסור יובל והבנתי שזה תנאי חשוב להצלחה. ואני מאוד מסכים עם זה, יחד עם זאת מתקשה ליישם.
זה לא הרגל/תובנה שנעשה בו שימוש אי פעם.

המטרה היא למנוע מצרות העתיד שצפוייות לבוא - בין אם זה אי מציאת עבודה נכונה(בהינתן שאדם לא יפעל בנושא), זוגיות מתאימה (בהינתן שאותו אדם לא יפעל בנושא) וכל דבר שאפשר למנוע על ידי לקיחת אחריות במקום לטמון את הראש בחול ולהתעלם מהמצב.

תודה רבה.

היי ליטל
תודה גדולה על התגובה.
ביני לבינה היה קשר מאוד גדול מעבר לאחות של...
היינו חברות הכי טובות, עבדנו ביחד ובאיזשהו שלב זה נהפך להיות קשר באמת לא בריא של אני "מטפלת" שלה.
היא נורא סוחפת אחריה ולכן אני חושבת שלמרות שהתרחקתי ממנה, עדיין איכשהו היא הצליחה "למשוך" אותי בחזרה, כמובן שנתתי לזה לקרות כי גם אני באיזשהו אופן רציתי שוב את הקרבה והיחסים שהיו לנו לפני שהמצב הדרדר כל כך.
אני חושבת שהמעורבות שלי נובעת א. כי היא חשובה לי ב. אני רואה כמה זה משפיע על המשפחה כולה וזה כואב לי. ממש יש החלטות שהם לוקחים רק כדי שהיא לא תשמע "לא", כי אין להם כוח להיכנס לריבים איתה.
למרות המרחק שלקחתי ממנה, עדיין יוצא מצב שיש ריבים וחיכוכים שבחיי אין לי מושג אפילו איך זה הסלים והגיע למצב כזה, כמובן שאני יכולה להגיד שזה באותו רגע ההפרעה מדברת מתוכה ולא היא עצמה.
אני לא חושבת שיש קשר להיבט הזוגי שלי (עלו בי פחדים "שבגללה" זה יהרוס את הקשר שלנו) אבל התקשורת ביני לבין הזוג שלי מאוד כנה ופתוחה ודיברנו על הכל בצורה מאוד אמיתית.
אני חושבת שבעיקר הכוונה שלי מהכתוב, היא פחות לעזור לה, כי איבדנו תקווה באיזשהו מקום, אלא יותר לעזור למשפחה וגם לי (כדי לא להמשיך כל פעם להיפגע ממנה מחדש) איך להתנהל מולה.

שלום, אני בטיפול כשנה וחצי אצל פסיכולוגית. יש עליות וירידות בטיפול ולפעמים אני מרגישה שהייתי רוצה חיבוק ממנה, אמיתי, לא בכאילו.
שמעתי מ2 חברים שכן חיבקו את המטפלים שלהם אחרי זמן מסויים

האם זה אפשרי? זה מקובל? מה החוקים אומרים לגבי מגע כל שהו עם טופל?
אני יודעת שתקופת קורונה ועדיף בכללי להמנע ממגע אבל אני כן רוצה לדעת פחות או יותר כיוון
תודה.

קודם כל מראש מתנצלת אם זה הולך להיות ארוך :)
הסיפור הוא בעצם על אחות של בן הזוג שלי שסובלת מהפרעת אישיות גבולית, מטופלת כבר שנים עם כדורים נוגדי דיכאון, בנוסף גם מכורה בין אם זה לסמים, אוכל, גברים וכ'ו.
הבחורה מטופלת כבר המון המון שנים, בין אם פסיכאטרים, פסיכולוגים, טיפולים קצת יותר הוליסטיים אבל שום דבר לא עוזר, ואני חושבת ששורש הבעיה היא חוסר ההתמסרות שלה לעניין, כי היא מבחינתה חושבת שהיא יודעת וניסתה הכל ושום דבר לא יכול לעזור.
בעבר היינו חברות מאוד מאוד טובות, ולאט לאט הקשר ממש ניהיה חולה, סוג של אובססיה כלפי אני מניחה וממש לא הצלחנו לנהל מערכת יחסים תקינה.
עכשיו אחרי שאנחנו יותר התרחקנו, עדיין איכשהו אני מקבלת אינסוף האשמות והיא הקורבן. אני מבינה שזו חלק מההפרעה ואני כל הזמן מנסה להזכיר לעצמי שזה לא אישי, אבל זה נורא קשה להכיל את כל הריקושטים, ההעלבות, המניפולציות שאני חווה ,אז שאלה ראשונה:
טיפ כלשהו שאוכל להזכיר לעצמי באותו רגע שריב כזה קורה, מה להגיד לעצמי?
הרבה פעמים הרגשתי שיש לי רצון להוכיח לה שהיא טועה, ואיך היא יכולה לריב איתי על שטויות כאלה, אבל כמובן אי אפשר לדבר להיגיון.
הבעיה העיקרית כרגע ומכאן תבוא השאלה השנייה,
שכחלק מההפרעה היא התמכרות, ואחרי שהיא הפסיקה עם הסמים כי היא הסכימה ללכת לטיפול כלשהו, יש לה חלל מאוד גדול שהיא מנסה להכניס אותו בדברים אחרים, אז היא קונה המון המון אוכל בחוץ, בגדים וכ'ו ויוצא מצב שהיא בחובות מאוד גדולים. היא לחלוטין מודעת לעניין אבל לא יכולה להפסיק, מן אימפולסיביות כזאת וחוסר מחשבה.
אחרי הרבה מאוד פעמים שהמשפחה הלוותה לך כסף, יגיע השלב שאין.
מה עושים במצב כזה?
האם צריך לתת לה להגיע לתחתית ומבחינתם שגם תישן ברחוב או כן צריך לעזור לה ולתת לה את הכסף?
אני מניחה שחלק מהעניין זה גם הצבת גבולות אבל מה הגבול ואיך בכלל צריך להתמודד עם זה?
המון המון תודה מראש.

שלום רב,

בני בן 7 ועדיין עם קשיי דיבור שוטף. אנחנו מטופלים אצל אותה קילנאית תקשורת מגיל 4.
עשינו דרך מעוד ארוכה. הילד פיתח בגיל מוקדם "שפה משלו" בגלל בעיות פיזיולוגיות חולשת שפתים ולשון(עבר ניתוח בגיל 3.5 הסרת פוליפים בגרון). הוא יודע לבטא נכון את כל האותיות (ישנו קושי מסוים עם אותיות ג' ו ק') אך קושי רב בשטף דיבור. עדיין לא מובן בדיבורו. הקלינאית מציינת תמיד שהוא "מתיילד" ואיננו מעוניין להתאמץ. בבית הספר אין בעיה לימודית הוא קורא בצורה מובנת ויפה וכנ"ל בחשבון. אני די מתוסכלת ולא יודעת איך לפרוץ את "החומה". אודה לעזרה בנושא.