פורום טיפול נפשי

באלי כל כך לצעוק ולכעוס בטיפול, לעשות מהומות לכעוס על הדברים שעברתי, ובסוף אני ממשיכה לשתוק ולשתוק
לדאוג ולדאוג..
יש לי מחשבה שהמטפל שלי יודע שאיתי תמיד רגוע.. והוא לא יהיה מוכן למשהו שונה.. ובגלל זה אני ממשיכה בשתיקה.
וזה לא קל

אני לא בטוחה אם זו שאלה או רק דרך לפרוק.
אני מיואשת מהחיים, שנים של התמודדות עם הפרעת חרדה קשה מאד שהביאה אותי בלית ברירה להיות תלויה בטיפול תרופתי, אחרת לא אוכל לעזוב את מפתן הבית.. ורע לי.
אני לא מרגישה כמו עצמי החיים כאילו עוברים מעלי ומסביבי ואני לא בתוכם.
נמאס לי מתרופות אין סופיות נמאס לי מישיבה מול פסיכולוגים שלא מצליחים לעזור לי.
אני רוצה שינוי מהותי, רוצה להיות הגרסא הכי טובה של עצמי.
אני מרגישה שכל אדם חי לעצמו ואין אף אחד שאני משמעותית עבורו ברמה שיקח את המושכות לידיים ויעזור לי למצוא פתרון, מצידם שאמות ככה.
ועכשיו עם הקורונה אני בכלל מרגישה לבד.
אין לי מושג מה אני בכלל רוצה ממך או מה אני מצפה שתהיה התגובה.
קשה לי 😔

מפריע לי שפונים אלי
בהערות שחוזרות על עצמן
מפריע לי שעושים דווקא. במיוחד אנשים
שאני חייב לראות אותם והם לא נעימים לי כמו שכנים או חברים למסגרת מסויימת
עם אנשים שיודעים לתת מרחב מחיה אין לי בעיה או עיניין מיוחד
אנשים שיותר מידי מנסים לתפוס את תשומת ליבי בלי שאהיה ער לכך
אני מסתבך איתם
עם אנשים חדשים אין לי כבר בעיה כי למדתי כבר לשמור מרחק
מהמלכודות הרגשיות או הנפשיות האלה
אבל עם אנשים שהיתה בעיה איתם בעבר זה לא נגמר צריך לעבוד קשה כדי להרחיק אותם
כאילו צריך להיכנס למצב של עימות או מלחמה
והם מחפשים את המקום הפגוע לכאורה
ולשם נטפלים
ובשבילי זה קצת כמו מגנט שמושך אותי לסיטואציה עם האנשים האלה
(וקשה לי מבחינה פנימית להתעלם מרגשות האלה כעס מצוקה שיעזבו אותי לנפשי
אני לא באמת רוצה שינטשו אותי)
וגורם לי חולשה מסוימת
למרות שהם יודעים שאני לא רוצה שהם יתקרבו אלי
והם בכל זאת מתקרבים כמו צבועים בטבע שמתאספים ביחד כדי לטרוף איזו חיה מחוץ לעדר שלה
ואני לא מבין למה הם עושים את זה
זה באמת עד כדי כך נמוך?
אני לא מוכן להצטרף אליהם
מה שנקרא אם אתה לא יכול לנצח אותם תצטרף אליהם
ואני בעיקר לא רוצה להצטרף לדפוקים כאלה
מה שכן כבר כמעט הצלחתי לנצח את כל אלה
בלי להרגיש דחייה חברתית
נראה לי שכבר הרוב התייאשו
איך יוצאים מזה?
הייתי רוצה שלא יהיה לי אכפת מהם בכלל

קשה לי מאד ולא נעים לי, אני לא מרגיש חיבוק ואהדה ממקום העבודה שאת חיי הקדשתי למענו...
הייתי ברום העולם, מנהל מוערך, משובים חיובים, מצטיין בכל שעל ושעל... ובמחי יד קטפו לי את זה משיקולים זרים ולא עניינים.
אני מתוסכל, אני לא רואה הצדקה. ניסיתי לדבר עם המנהלים, שלכאורה הבינו אך בפועל לא עשו כולם... רוצים רק שקט... שוכחים שאני בן אדם.
מטייחים ולא לוקחים אחריות.
ויתרו עליי.. זנחו אותי
יודעים שאמשיך להשקיע
אני מרגיש כאילו השתמשו וזרקו...וימשיכו להשתמש ולזרוק
כאילו עושים ממני צחוק
אני לא יודע מה לעשות כדי להחזיר לי את הכבוד האבוד!

הבת שלי הייתה עסוקה כבר מזה שנתיים בדימוי הגוף ובהתמקדות בירכיים אבל לא בצורה אובססיבית. בחודשים האחרונים החלה לצמצם את האכל וירדה משמעותית במשקל. הייתה עסוקה בספורט כל הזמן ובצמצום היקף הירכיים. נרשמנו לטיפול במרכז בכפר סבא אבל הוא יתחיל רק בסוף אוגוסט. בינתיים המצב מתעצם ואנחנו רבים איתה על כל ארוחה שנתנה לה הדיאטנית (במעקב עד שיתחיל הטיפול)
שאלתי היא אילו מסרים אפשר להעביר לילדה ואיך אפשר לגרום לה הקלה ולהסביר לה שאנחנו איתה ומנסים לעזור?

אני מנסה להחליט אם להמשיך להיאבק ולחיות או לוותר ולעצור.
לסיים את החיים עכשיו.

יותר משנה עברה מהמשבר ההוא.
אני לא בדיכאון.אני מאד מפוכחת.
ואני מבינה שלא יהיה מרפא.אף פעם.
אולי יהיו ימים יותר טובים לפעמים, אבל ה"דבר" הזה ,מה שהוא לא יהיה,לא ייעלם.
וצפוי לי עוד סבל רב.ידוע מראש.
(וזה בנוסף לסבל מסוגים אחרים שיכולים להופיע בחיים...)

לרגע אחד אני בטוחה בהחלטה שלי ומתמלאת הקלה ושקט, ורגע אחד אני חושבת על הילדים שלי ועל מה שאחריב
ואני נסוגה.

מסכנה הפסיכולוגית שלי.קשה איתי.
והיא כל כך טובה אליי.ככ אהובה.

למה מתפתחת חרדת נטישה ? ( כאשר ברקע אין סיפור של הזנחה,התעללות או נטישה)

האם זה הפיך? חרדת נטישה יכולה להיעלם?

היי,

הייתי אצל מטפל מקסים כשנתיים ובעקבות משבר אישי גדול נוצר מצב שבו היינו צריכים להפסיק את הטיפול.
ההפסקה לא הגיעה ממני, אלא ממנו.
היו לנו רגעים לא קלים במהלך הטיפול ומכולם ידענו לצאת מחוזקים והפעם זה היה שונה.
לא יכולתי לקבל את הפרידה המאולצת הזו כי היא סותרת את העיקרון שהנחה את המטפל הזה, לדבר על הדברים.
לרגע אחד אני כבר לא שייכת ולא יכולה להביע את עצמי מולו והוא פשוט מוחק אותי כאילו מעולם לא היה שום דבר.
התעקשתי לדבר איתו, הוא אמר שיחשוב והחליט בכל זאת שלא.
ידעתי שהוא טועה ולא יכולתי לוותר על הקשר הזה.
חיכיתי מספר פעמים ליד הקליניקה שלו, הוא עובד בקליניקה פרטית יחד עם עוד מטפלים והייתה לי ציפייה שהוא יגיע לדבר איתי במידה ויצליח לראות אותי.
מסתבר שאחד השכנים שלא לרוחו שמסתובבים אנשים שלא שייכים למקום נמצאים ללא סיבה באזור.
כנראה שהוא תיעד את כל הפעמים שהגעתי והחליט להעביר פנייה לגורמים על מנת להרחיק אותי לאלתר מהמקום.
אני יודעת שהמטפל שלי לעולם לא היה בוחר לעשות צעד כזה מיוזמתו, כפי שציינתי הוא היה תמיד שם כשהיה קשה וגם כשהיה טוב, עברנו יחד עליות ומורדות.
הוא בן אדם משמעותי בשבילי והשכן שלא מכיר אותי, לא ידע מה קרה באותו יום והחליט לשים קץ לקיום הקשר החשוב הזה.
נכפה על המטפל לאלץ אותי לפנות לטיפול חלופי אחר, בכלל לא תואם את מי שאני ומה שאני.
אני סבורה שההחלטה הזו נבעה מהלחץ שהופעל עליו ידי אותו שכן.
ברור לי שלא היינו קרובים אפילו לפרידה, לא לסוג אחר של טיפול ולא לשום דבר.
נפתחתי בפניו והוא היה בשבילי מי שנתן לי תקווה חדשה ויכולת להתקדם.
פתאום אנחנו נעקרים זה מזה ללא סיבה אמיתית.
מכיוון שמעורבים גורמים נוספים ואני אדם שומר חוק, אוהב אדם ונמצאת בתפקידים שחשוב לי להתקדם בהם, נאלצתי להפסיק ולסגת לאחור.
אני לא מעוניינת לוותר על זה, למרות שאני בטוחה שיהיה קשה למטפל לקבל אותי חזרה, גם אם ירצה כל עוד הוא עובד באותה קליניקה וכל עוד נעשה צעד שעירב גורמים נוספים.
ההתנהלות הזו, גם אם עשיתי משהו שלא מקובל ולא נכון, לא הגיונית כי אפילו לא ניתנה לי ההזדמנות לדבר.
שפטו אותי על פי המעשים שלי בלבד והעיפו אותי כאילו הייתי כלום ושום דבר.
זה אוכל אותי מבפנים לדעת שאותו אדם לא יכול להיות חלק מהחיים שלי יותר, שאני לא יכולה לשתף אותו ברגעים טובים שקרו בזכותו, שאני לא יכולה לשאול לשלומו בימי טרופים כאלה.
איך אפשר להתמודד עם כאב כזה?

קוראים לי הדר אני בת 31 רוקה
מטופלת 3 שנים אצל פסיכולוגית
הרקע והנתונים המשפחתיים שלי לא פשוטים אני מטופלת בלמיקטל וציפרלקס שפסיכיאטר נתן לי נגד חרדות ודיכאון,
אני שוקעת הרבה למצבי דיכאון...
יחד עם זה שהחיים שלי מאתגרים מאד
אני לפעמיים מגיבה בעוצמה מאד חזקה בשביל לקבל יחס חום ואמפטיה מהמטפלת שלי ובאמת אני מקבלת אתזה ממנה,אף פעם לא תיכננתי התאבדות,וזה כן מה שהצגתי בעיני המטפלת שלי.
וככה אני שוקעת לעוד בור ועוד בור לא רק מולה גם מול עצמי להוכיח לעצמי שאני לא משקרת,
אני צמאה לאהבה שלה לדאגה לאמפטיה שאני מקבלת ממנה במנה מותרת במיוחד שאני מתוך הבור,ככה אני מרגישה שמתמלא לי החסרים שלי,
אני מבולבלת מאד
אני רוצה לעזור לעצמי אני רוצה שיהיה לי טוב,
הפסיכולוגית שלי מנסה כבר הרבה זמן לחשוב איתי מה הרוח שלי להמשך שוב ושוב לכאב
הגענו להרבה מסקנות אבל המסקנה העיקרית שמורה אצלי בלב!
אין בי אומץ ויכולת לפתוח אותה בפניה
מה עושים??
אני מרגישה שזה מחסום נורא משמעותי ואם אני יצליח להזיז אותו אני ירגיש הרבה יותר טוב
אני יפתח חלון לטוב
מה שאכשיו אני ממש נוהלת.

שלום
סובלת מדיכאון שנים רבות עם עליות מורדות ומטופלת כעת בציפרלקס שהיטיב עימי מאוד.
בהמלצת רופא המשפחה התחלתי טיפול פסיכולוגי וקיימתי 5 פגישות עם הפסיכולוגית.
אני מרגישה שהפסיכולוגית היא מקצועית , אמפטית ואדם ישר , אך יחד עם זאת גם מרגישה שיש לה איזושהי הסתייגות ו/או רתיעה ממני (שוב תחושה והרגשה בלבד) .
האם חמש פגישות זה זמן מספיק לקבוע אם תחושותי נכונות ? כמה זמן בדרך כלל (כמובן בממוצע) לוקח עד שהטיפול הפסיכולוגי מתחיל להשפיע ?
האם כדאי לשוחח - כבר בשלב המוקדם הזה - עם הפסיכולוגית אודות תחושותי (נראה לי שהיא אדם רגיש ואני לא רוצה לפגוע בה ) ?
האם כדאי פשוט לחפש פסיכולוג/ית אחרים ?
תודה

שלום,

לאחר משבר משמעותי וגדול בחיים האישיים שלי, נוכחתי להבין שחייתי חיים שמעולם לא רציתי לחיות אותם ושהאנשים הקרובים ביותר אליי, למעשה לא היו שם אף פעם בשבילי.
כששאלתי אימא שלי מספר שאלות על העבר, על חיי המשפחה ועל הדינמיקה, לא רק שלא קיבלתי תשובות קונקרטיות, נעניתי שעליי להתקדם, להתעלם מהעבר ולהפסיק לשקוע בו ומה שהיה היה.
זו אולי תשובה שיכולה לספק רבים אבל לא אותי, כי במהלך אותן שנים הבנתי רק בדיעבד שהייתי זו שהייתה פחות מועדפת, לא קיבלתי שום הטבה משני ההורים שלי, לא תמיכה ואמונה בדרך שלי, בשאיפות הגבוהות ביותר אליהן אני שואפת להגיע ואולי גם לא קיבלתי מעולם תמיכה כלכלית כפי שזכתה אחותי השנייה.
אמנם עברו שנים מאז אבל בעקבות אותו משבר הכל צף, הרגשתי כאילו מעולם לא חייתי את חיי, שהייתי תחת הרדמה מסוימת, הדחקה, מעין תחושה כזו ששמו אותי בצד, לא נתנו לי להתבטא ולבטא, אין חשיבות לרצונות שלי, לצרכים הבסיסיים ביותר.
אמנם מבחוץ הכל נראה זוהר ונוצץ, שני הורים שנראים חיצונית טוב אבל ריקים מתוכן מבפנים.
שנים של כאב שהובילו אותי לא פעם לתחושה שמשהו לא בסדר בהתנהלות הזו אבל אף פעם לא יכולתי להגיב, להגיד, הרי מי יאמין לילדה קטנה כשהכל נראה בסדר?
אם לא שומעים ורואים, זה אומר שמשהו לא קורה?
העדפתי בעצמי להתחפר בתוך אותה מציאות, להתעלם במידה מסוימת ולכאוב את הכאב מבלי להבין מה באמת מתרחש.
אולי התקופה הזו של ההתכנסות פנימה גרמה לי להבין ולשאול את השאלות הנכונות, לצערי, אני לא יכולה לשאול את אימא שלי כי כפי שציינתי, היא מבקשת שאפסיק להתעמק בעבר ואתקדם קדימה.
לא רק זה, היא גם צוחקת לי בפנים כשאני נעמדת מולה בבכי ומבקשת הסברים, רק בשבילי, להבנה האישית שלי ולא מעבר לזה.
היא נשענה על החולשות הכי גדולות שלי, הרגישות שלי והשתמשה לא פעם כדי להקטין אותי יותר, להשפיל אותי ולהגיד כמה אין לי ערך כשכן הצלחתי להשיג לא מעט ואני אפילו יכולה להתגאות בחלק מההישגים האלו בגאווה.
היא טוענת שפספסתי את הרכבת ועכשיו המציאות שונה, היא לא יכולה לתת מה שביקשתי מהסיבות שלה, הרי ברור שיש כאן אפליה לא מוצדקת כי פשוט היה נוח להשתמש באותה ילדה קטנה כשמשעמם בבית ולהתעמר בה כל פעם מחדש.
לא מפתיע אותי שהמילים הפכו לחברות הטובות ביותר שלי והשתיקה לבחירה הטבעית ביותר כשניצבתי בפני אתגרים במהלך החיים.
נשאתי על הכתפיים מטען כבד ביותר שמנע ממני להתקדם וגם שהצלחתי להגיע למעלה דאגו תמיד להוריד אותי ולרסק אותי.
לא אוכל לשכוח שכשהפסדתי הזדמנות יקרה, אימא שלי רק הרימה לעצמה והשתמשה בזה כדי להקטין אותי יותר ולהצדיק כמה שאני לא שווה.
היא העמידה אותי לא פעם ולא פעמיים בסיטואציות לא נעימות כשאני נדחקת לפינה, כשאין לי ברירה, אלא להגיב בצורה לא מכבדת כי כשאני מדברת יפה ומבקשת מהלב, אין מענה.
כשלא נוח לה היא פשוט לוקחת את הרגליים ונעלמת, אין אפשרות לנהל שיחה בגובה העיניים, אולי גם לזה אני לא ראויה בכלל.
התקופה הזו רק הוכיחה לי כמה הדינמיקה הייתה מעוותת, כמה המשפחה שלי מעולם לא עמדה מאחוריי וברור לי שהתרסקות אחת קטנה גררה אותי לעמק שקשה להיחלץ ממנו כי אף אחד לא מושיט יד ואפילו דוחף יותר למטה.
זו הייתה רק פריקה שיושבת לי על הלב והייתי חייבת קצת לשחרר את מה שהצטבר.
תודה על ההקשבה.

היום גיליתי שהמטפל שלי שיקר לי.

הייתי אצל פסיכיאטר שבוע שעבר שגם עושה טיפול בשיחות, והאמת שיצאתי ממנו בהרגשה טובה, הוא טען שהוא יכול לעזור לי ושצריך לשנות את הטיפול הנוכחי שלי, ולדבר יותר ברגשות שלי ולא לתת לי אתגרים. הוא ביקש לדבר עם המטפל שלי, ובאותו הרגע? הכל השתבש.

המטפל שלי צעק, כעס, ואמר לי שאפסיק ללכת למטפלים אחרים, כי הטיפול ייגמר.
אמרתי לו שלא היה לי מושג שהפסיכיאטר הזה הוא גם מטפל. והלכתי בשביל כדורים.
ואז הוא אמר לי: "אבל את רואה שהוא לא נתן לך שום כדור?".

הוא אמר לי שהפסיכיאטר לא מוכן לקבל אותי, כששאלתי את המטפל שלי מה לעשות, אם ללכת אליו לעוד פגישה. הוא התעצבן ואמר לי להפסיק ללכת למלא מטפלים.


היום כתבתי מייל לפסיכיאטר הזה.. והבנתי שהשיחה ביניהם לא עלתה יפה.
הוא אמר לי שהוא ישמח לעזור לי, אבל שאני צריכה לדבר עם המטפל.

ואז הבנתי שהפסיכולוג שיקר לי כשאמר שהפסיכיאטר הזה לא מוכן לקבל אותי יותר.

אני באמת מנסה להבין מה קורה איתי, ומה קורה עם הטיפול הזה.
אני מבינה אותו כשהוא אומר לי לא ללכת למטפלים אחרים, כי מהרגע שהתחלתי לעשות את זה, הקשר בינינו נהרס יותר.

אבל זה פסיכיאטר, וזה משהו אחר, ולתגובה כזו לא ציפיתי.

אז לא לנסות לקחת כדורים, לא לנסות להחליף את המטפל.
מה אני כן אמורה לעשות?
הדבר היחיד שהוא אמר לי לא לעשות זה להפסיק לשלוח אליו מיילים, כי אחרת הוא יעיף אותי.


בתחילת הפגישה.. שמתי לו שוקולד עם פתק שכתבתי עליו "בלי עצבים" ועוד איזה משפט באנגלית על זה שעצבים הורסים כל דבר אפשרי.

וזה לא עזר לי. המפגש היה מלא בצעקות ועצבים.
שום עדינות.

אחרי שיצאתי ממנו נסערת, פשוט נסערת, הוא עוד בא אליי ואמר לי ששכחתי לקחת את השוקולדים.
ונתן לי אותם.
זה שבר אותי לגמרי, צעקתי לו שיזרוק אותם מהחלון. פשוט לקחתי אותם- וזרקתי מהחלון.

אני מנסה להבין מה קורה איתי. מהפסיכיאטר הזה יצאתי בהרגשה טובה,
מהמטפל הזה אני יוצאת בהרגשת גיהינום.
כשכל מטפל שהלכתי אליו במקביל אליו.. טוען שאני צריכה להמשיך איתו. כי "אני עושה עבודה נהדרת".

אני משותקת לגמרי מהפחד. אבל יוצאת כל הזמן.
מרגישה מתה לגמרי בחוץ.
אני פשוט לא מסוגלת לגעת בנושא הזה של עבודה, והמטפל פשוט אומר לי שהוא לא מוכן בכלל לדבר על זה עכשיו.

אתמול היה לי יום הולדת, והדברים שהמשפחה כתבה עליי היו נוראיים.

מצטערת, אני פשוט לא יודעת מה לעשות.

אני יודעת שאכפת לו, כי כשיצאתי ממנו בצורה כזו, שמעתי את הדלת נפתחת למעלה שוב ושוב.. והוא הקשיב לי כשירדתי במדרגות נסערת ובוכה.
הרגשתי שהוא דאג.

אבל זו הדרך?
אני לא יודעת מה הדרך יותר.

כל פגישה אנחנו רק מדברים על הטיפול. אז החלטתי הפעם לא לכתוב שום מיילים ולראות מה יקרה פגישה הבאה. אולי הוא יתרכך יותר?

פשוט לא יודעת מה לעשות.

העניין הזה שגיליתי שהוא שיקר לי היום.. כאילו.. למה?
למה לעשות לי רע? הרי הוא יודע שאף אחד לא מוכן לקבל אותי, ושכולם עוזבים אותי.
אז להגיד לי את זה גם על מטפל שכן מוכן לקבל אותי?

הוא אמר את זה כל כך בעצבים..

אני לא יודעת מה קורה יותר.
ולדבר איתו על הטיפול שוב ושוב.. כבר אין טעם

תודה על התגובה

יש לי ילד כיום נער מתבגר שכבר בגיל קטן היה חייב לקבל את מה שהוא רוצה פעמים אם לא היה מקבל היה מתעלף דפוס התנהגות שגם כיום קיים רק בלבוש שונה
הדבר מפריע לו לקבל מרות של הורים ומורים ופוגע בו ביחסים עם חברים כי את מה שהוא רוצה הוא חייב להשיג גם על חשבון פגיעה באחרים והפעלת אלימות פיזית ומילולית מצידו
פעמים גם גונב או פועל בסתר נגד חוקי המערכת למרות שהסבירו לו בדרכי נועם על חוקים וכללים שהם לטובתו ולטובת הסביבה אינו מציית וזה מרגיש שאם יכריחו אותו הוא יכול להתעלף כמו כשהיה קטן ושוב כי את מה שהוא רוצה הוא "חייב" להשיג
כתוצאה מזה הוא משרה פחד על סביבתו כך שכל דבר צריך לציית לו ובכלל לא נעים להיות לידו אין לו סבלנות לדחות סיפוקים ואפילו לרגע ולכן גם אינו מוכן להתאמץ על דבר שלוקח לו זמן גם
ובעיקר בתחום של הלימודים אם אינו מבין חומר מסויים במהירות שבה הוא מעוניין הוא מתייאש ונוטש את חומר הלימוד דבר שמביא לו תסכול ועצב
מהצד השני כשהוא מרחם על מישהו זה מכל הלב עם עזרה והקרבה גדולה מהרגיל
איננו מבינים מה קורה ואיך לנהוג נשמח להכוונה או עצה

היי
אשמח מאד לדעה של הפסיכולוגים בפורום
אני בת 23 נשואה פלוס ילד ובהריון שני
עברתי חיים לא פשוטים הרבה בלגן רגשי דכאון ואנורקסיה עם המון חוסר קבלה מצד המשפחה
בגיל 17 הלכתי למטפלת מדהימה שלויתה אותי 3 שנים וגרמה לי להאמין שוב בבני אדם
בהתחלה לא רציתי להתחבר אליה חששתי שהיא כמו כולם משתמשת וזורקת אבל אחרי שהוכיחה לי שהיא שם בשבילי ואוהבת באמת נפתחתי
ומהרגע שנפתחתי קבלתי פינה שאפשר לברוח אליה כשקשה וגם כשקשה בטיפול תמיד היא הכילה והבינה וכו.
התחתנתי ושוב נפלתי למצב רגשי קשוח גם בעקבות הנשואין והגלוי שהמון דברים שהבטיח לא הבטיח לקיים...
התמוטטתי נפשית ובלווי שלה התחלתי ללכת לפסיכיאטר ולקחת כדורים
אני אקצר כי זה ארוך הכדורים פירקו אותי עוד יותר
וגרמו לי לחרדה חברתית קשה במהלכה חתכתי מהעבודה לצמיתות חתכתי מהמטפלת והסתגרתי בבית
בהמשך נכנסתי להריון ...
אחרי כמה חדשים התחלנו טיפול זוגי למשך 3 שנים
סיימנו אותם לפני חצי שנה והחיים עלו על מסלול קצת יותר יציב
בתחילת הקורונה נכנסתי להריון וחויתי הצפה רגשית חזקה מאד מהעבר בשילוב הרגשה שאני אהיה אמא לא טובה ופחד גדול מעתיד הילדים החלטתי לחזור לטיפול אצל המטפלת ההיא הראשונה
להפתעתי היא אמרה לי שהיא לא יכולה לקבל אותי ותרצה בכך שהיא מנהלת פרויקט גדול שתופס מהמנה ולא תוכל לתת לי את המקסימום וכמו כן הדגישה שכדאי לי להתחיל אצל מישהי שמכירה אותי עם המצב העכשוי ולא משהי שזוכרת את הקשיים של פעם ופחות מעודכנת במצב היום.
הבנתי אותה והלכתי למשהי שהיא המליצה לי
שהיא אכן חכמה ועמוקה והייתי אצלה מס פגישות ואני מרגישה שקשה לי נורא להיפתח אליה אני לא מצליחה להביא את הקושי כולו ולקבל את העזרה אני משתוקקת לקבל שוב את הפינה הזו את המקום שאפשר להיזרק אליו מרוסקת ומישהי שתעזור לי לאסוף את השברים ולהכיל אותי ולא מצליחה לחוות את ההרגשה הזו
אני כולה 3 פגישות אחרי אבל בתקופה שהעזרה הזאת משמעותית לי נורא ואני מרגישה שאני לא מצליחה לקבל את מה שאני חייבת כדי להאסף
אני מתגעגעת נורא למטפלת הראשונה לחיבוק שלה לעינים החמות למבט שבלי מילים היה ממלא ולחדר שם יכלתי להתפרק לצעוק ולאמר הכל והיא היתה שם כדי לחבק לעודד לתמוך ולהחזיק את התקוה עבורי ולא שפטה אף פעם
אני יודעת שלא אפקטיבי בכלל להמשיך אצל המטפלת הראשונה ואני גם לא רוצה את הטיפול כמו את ההרגשה הזאת של החום והבית הנפשי והידיעה הזאת שהיא שם בשבילי
השבוע חויתי שוב הצפה רגשית ודכאון ולא היה לי למי לפנות הרגשתי לבד ככ כי לדבר עם המטפלת הראשונה לא היה מעשי כשאני כבר עם מישהי אחרת ולדבר עם המטפלת העכשוית לא הרגשתי בנוח אני לא מספיק מכירה אותה בכלל
לא הצלחתי להרגע וכשנרדמתי חלמתי שאני חווה פגיעה נורא קשה מהמשפחה הגרעינית שלי
שפגעה בי ברמה הנפשית( נשען על ארועי עבר)
ואני רצה ברחובות עם דמעות ורק מחכה לשבת שם אצל המטפלת הראשונה שהאמינה בי ואני בה האדם הראשון שראיתי שלא מתכון לפגוע בי אלא באמת רואה אותי
ואז שאני בבנין המוכר עולה בי התחושה הקשה הזאת שהיא בעצם כבר לא שלי ולא איתי ואין מי שבאמת ירפא אותי עכשיו
וקמתי מפורקת עוד יותר.
חשוב לי לצין שביום יום הרגיל אני מצליחה לרפא את הילדה הפנימית שבי ולהכיל אבל כל התקופה האחרונה הרגשתי שזה גדול עלי ואני חייבת שוב לחזור למסגרת שתעזור לי
עכשיו אני מרגישה כמו חתולה עזובה בגשם שאבדה את אמא

אשמח לטיפים ולחוות דעת על המקרה
תודה רבה

אני מוצאת את עצמי בוכה בגלל הכלב
כאילו אני מרחמת עליו
לא יוצאת רק כדי להיות איתו
בעלי טוען שיש לי בעיה
הכלב איתנו בבית מוגן
אז למה זה קורה