פורום טיפול נפשי

חשבתי על הטיפול, לפעמים אני אומר למטפלת שאני מעוניין בה כאישה

התגובה שלה יותר מעניינת אותי מהתשובה שלה, זה משהו חוזר שאני עושה, אני באופן כללי יודע לפתות נשים, אני הייתי מפתה נשים רק בשביל האתגר, לא עניין אותי ואפילו הגעיל אותי אם הן היו מעוניינות בחזרה, זה יותר למטרת הבדיקה, אבל מאז תחילת הטיפול אני כבר כמעט לא עושה את זה, אני כמעט לא מתראה עם נשים עוד מלפני הקורונה, פשוט הפסקתי לצאת מהבית.

בחזרה לנושא
התגובה כואבת לי אבל זה כמו לשלם, אני מפסיד כדי להרוויח, אני מבולבל ממנה כי אני חושב שאני קורא אנשים דיי טוב, וזו אחת הסיבות שלדעתי אני מוצלח בלהתחיל עם נשים, אני כל הזמן מתאים את עצמי לחולשות שאני מרגיש, אצלה אני דווקא לא מנסה "להתעלל" בה, אני רוצה להרגיש שזו אפשרות מבחינתה, שאולי זה יכל לקרות בנסיבות אחרות, אני לא יודע מה המצב הזוגי שלה בכלל, אני לא מרגיש ממנה דחייה, מרגיש שהיא פשוט לא רוצה להיות בסיטואציה, בדרך כלל במצב כזה אני מנסה להרגיש מה בידיוק אני לא יודע (אם זו סתם מישהי), היא פשוט סודית או משהו, בקיצור איתה אני מתנהג אחרת, משהו עוצר אותי מלהמשיך כמו שאני נוהג לעשות אם אין משהו חיצוני שעוצר אותי.

כדאי לציין שאני לא מוגבל על ידי נורמות, או אנשים שנפגעים ממני או משהו כזה, הדבר היחיד שעוצר אותי מלעשות דברים לא מוסריים זה ציפייה (לא מוסברת) שאני יתנהג מוסרי / חוק (רווח מול הפסד)

האם יש מונח בפסיכולוגיה/טיפול שיכול לאפיין סיטואציה של חוסר מוטיבציה ברמה כרונית?

לגברת ליטל שלום רב,

אשמח לשמוע את דעתך המקצועית לגבי סיטואציה ובא אדם/מטופל סובל מחוסר מוטיבציה ברמה כרונית - של שנים (לפחות 7 שנים במצבי הנוכחי).

אני סטודנטית כבר 4+ שנים ואני מוצאת את עצמי ברמה היום יומית שאני סובלת מחוסר מוטיבציה נוראית - אינני מסוגלת ללמוד, אין בי שום הנאה בלמידה או שמחת חיים בלימודים. אני לא מצליחה למצוא בתוכי את המקום למוטיבציה כלל.

אני יודעת שאני סובלת מדיכאון (לדעתי בכלל דיכאון קליני) ובעבר עברתי טיפול פסיכותרפיה במשך 2.3 שנים - ואומנם זה היה נהדר לקבל תמיכה נפשית במהלך הטיפול אך אני מבינה שהנושא לא נפתר (לצערי) והיום אינני מסוגלת כלכלית לחזור לטיפול (למרות שאני מאוד זקוקה לה).

אני מבינה שכולנו שונים ושכקשה לענות על סמך חוסר היכרות - אך אני פשוט מרגישה כאילו שאני היחידה בעולם שסובלת ככה מאחר ואני רואה את כולם סביבי בלימודים עובדים נורא קשה, לומדים, מצליחים וקשה לי למצוא את המקום שבי שמכיל מוטיבציה (גדולה או קטנה) על מנת להישען עליה כדי לתפקד ולעשות "את מה שאני צריכה".

אני תוהה פשוט אם יש מונח לזה, הגדרה או כל דבר אחרת - על מנת שאם בעתיד אני אוכל לחזור לטיפול, שאדע לומר זאת בשם או במונח הנכון מאחר ולצערי לא לוקחים אותי ברצינות וכשהמצב מחמיר אני נוטה בקלות להרגשות ומחשבות אובדניות בעקבות החוויה המתמשכת הזאת של חוסר מוטיבציה כרונית.

יחד עם כל זה, אני יודעת שסבלתי בעבר וסובלת כנראה עדיין ברמה כללית מאנהדוניה אך אני מרגישה שהחוסר מוטיבציה ברמה כרונית הינו משהו חמור יותר שגובל כבר (בחוויה האישית שלי) - במשבר קיומי. זאת, מאחר ואינני מצליחה ללמוד בכלל ולהיות בן אדם וזה נגרר לחוויות ותחושות כאילו שאין לי מקום בעולם.

אני מודה לך מאוד על תשובתך וסבלנותך !!!

היי, סובלת מעל לשנה ממחשבות קיומיות ופחד שהמציאות לא אמיתית ומאחר שיש לי קווי אישיות אובססיביים הדבר הפך להפרעה ממושכת וכרונית. יש פחד מפני אובדן שליטה ומפני אובדנות ופחד שאני לא סומכת על עצמי. נמצאת בטיפול שיחתי שעוזר מעט אך החרדות מאוד קשות. התחלתי לפני מספר חודשים קצר סרוקסט תחילה במינון נמוך ואז הגעתי למינון המיקסמלי 60 מג לפני חודש עקב אבחנה של הפרעה כפייתית עקשנית. מרגישה שעוזר לי לעלות במשקל ומעט הקלה במחשבות אבל ממש מעט. כשאומרים שהתרופה מתחילה להשפיע לאחר 6-8 שבועות זו התקופה שבעצם הכדור מתחיל לעבוד והחרדות והאי שקט שאני חווה עכשיו זו ההחמרה שלפני השיפור? אציין שאני מטופלת בקלונקס שנה, תחילה הייתי על כדור וחצי ביום וירדתי לחצי כדור. אני מרגישה שמצד אחד הקלונקס עוזר לי לשינה אך גם גורם לי לאי שקט ולחרדות בזמנים מסויימים. אני כרגע סובלת מסיפטומים גופניים מאוד לא נעימים כמו דופק לב מהיר, האמת שהיפר ונטלציה כבר פחות יש לי, תחושת ניתוק, טשטוש מידי פעם, נימולים ותחושות מוזרות בראש ופחד לאבד אחיזה במציאות, פשוט חרדה שקשה לי להסביר. ברור שאתייעץ עם הרופאה אבל היא כרגע לא זמינה. אשמח פחות או יותר למענה כללי בגדול לגבי מה שתיארתי, למה מתכוונים שיש החמרה שלפני השיפור, האם אחרי 6-8 שבועות באמת מרגישים שיפור? יש מטופלים שדיווחו שהם פשוט יום אחד בהיר קמו בבוקר והרגישו טוב. האם קלונקס זה כדור שגורם לאובדנות לא עלינו? אני מניחה שהרופאה לקחה בחשבון שאיני אדם אובדני בבסיסי ולעולם לא היה ניסיון. כמו כן הגברתי את תדירות הפגישות עם הפסיכולוגית לפעמיים בשבוע והטיפול עוזר אך הסיפטומים מאוד לא נעימים.

היי ליטל.
הרופאה שלי החליפה לי כדור חדש והיא אמרה שזה יקח זמן עד שזה ישפיע. בינתיים המצב רוח שלי קצת ירוד וקשה לי לתפקד אחר הצהריים אני מול הטלוויזיה.לא עושה דברים אחרים. הייתי שמחה עם היית יכולה לתת לי פוש עידוד איך לשפר את מצב הרוח והתפקוד ביום יום בנוסף לפסיכולוגיה חיובית שאני לומדת לעצמי. פשוט היא החליפה לי כדור ולכן זה ככה.גם אני צריכה לקבל זריקה עוד יומיים והזריקה מתפוררת בגוף כמו שהרופאה אמרה לי לכן בין היתר אני מרגישה ככה אני ממש מודה לך על המענה שיהיה לך המשך שבוע נפלא

היי, יש לי תכונה שאני מוצא כבעייתית בזמן האחרון ואשמח לדעת מה אוכל לעשות בנידון. כילד, הייתי כמעט כל יום לבד בבית, ומאז התפתח אצלי מעין דיבור עצמי, ואני אסביר למה אני מתכוון. אני מהלך בבית ומדמה שיחות, חלקן טובות וחלקן פחות, עם אנשים, לרוב אנשים שאני מכיר. מבחינת נושאי השיחה, הם יכולים להיות כל דבר שעולה לראש. מפוליטיקה ועד לימודים או שיחות עם בחורות שהכרתי. מבחינת הדיבור עצמו, אני מזיז את השפתיים ועושה תנועות ידיים, אך לא מוציא קול. בחיים לא דיברתי ב״שיחות״ האלה עם קול, כי זה תמיד היה נראה לי די מוזר.
כמו כן, אני חושב שיש סיכוי סביר שהתכונה הזאת היא גנטית, אבא שלי עושה בדיוק את אותו דבר, ואפילו בעוצמה גבוהה יותר. בניגוד אליי, זה יכול לקרות לו גם כשהוא ליד אנשים, והתנועות ידיים והפרצופים שלו אפילו יותר מוחצנים משלי.
בכל מקרה, אני חושב שהבעיה העיקרית בעניין הזה היא שהדבר גוזל לי הרבה זמן. היום אני גר לבד ואני מוצא את עצמי מהלך בבית בדיבור עצמי ומבזבז כחצי שעה-שעה ב״שיחות״ כאלה במהלך היום. אני סטודנט שלומד די קשה ואין לי הרבה זמן לבזבז, אז אשמח אם תפנו אותי לדרך שדרכה אולי אוכל לפתור את הבעיה.

היי,

התחלתי טיפול לפני כארבעה חודשים, ואני מרגישה שממש קשה לי לסמוך על הפסיכולוגית. אני מוצאת את עצמי כל הזמן חושבת שאולי ההכשרה שלה לא מספיק טובה, שאולי היא לא באמת תהיה מסוגלת להתמודד עם מה שיש לי להגיד, שאולי היא לא תהיה מספיק מקצועית איתי ובסופו של דבר זה רק יפגע בי במקום לעזור לי...
המחשבות האלה גורמות לי "לצנזר" את עצמי ולא להיפתח עד הסוף.
אני כן מרגישה שאני מחבבת אותה ברמה האישית, והיו פגישות שיצאתי בהרגשה שיש לנו חיבור טוב, אפילו בהרגשה שאני אוהבת אותה.
אבל כל פעם שיש פגישה קשה יותר (שזה בעיקר פגישות שיש בהן הרבה שתיקות, ואני מרגישה שאני לא מסוגלת לדבר איתה) אני מתחילה לחשוב שאולי היא לא באמת טובה לי, ואולי טעיתי שבכלל התחלתי טיפול
ואני כבר לא יודעת אם זה באמת משהו בה שגורם לי לתהות על המקצועיות שלה, או שאולי יש איזשהו חלק בתוכי שכל הזמן מנסה למצוא סיבות לא לסמוך עליה כדי כאילו "לחבל" בטיפול.
אני יודעת שבטח תמליצי לדבר איתה על זה, אבל אני לא חושבת שאני מסוגלת... נורא מביך אותי לדבר איתה על זה, ואני מפחדת שזה יפגע בה ואז היחס שלה אליי ישתנה לרעה. אני מרגישה שאני ממש מפחדת להרגיז/להכעיס אותה וזה עוד משהו שגורם לי להרגיש די עצורה מולה.

אני כבר די מתוסכלת וממש אשמח לאיזושהי עצה
תודה מראש

שלום,
יחסיי עם גיסי ואחותי טובים ,
גיסי שיתף אותי שיש דברים שאחותי מאוד קשה וכמה שהוא אוהב אותה ויודע שיזדקן איתה מאוד קשה לו ושפך הפניי (טלפונית) אם זה חוסר נתינה וקבלת ההורים ,סיטואציות עם ילדיהם הבוגרים ובכלל שהיא כבדה מאוד וכו .הוא ביקש שלא אגיד לה דבר ושלא אחשוב שלא מתבכיין פשוט הרגיש לו נכון ונוח לשתף אותי.אני מרגישה לא נעים להסתיר מאחותי וזאת למרות שאני מבינה אותו ולגמריי בדאותיו ..כמובן שלא אמרתי לו זאת .
מה אומרים? לשמור את שיחתנו בינינו? תודה

היי,
רציתי לשאול ..
איך מבדילים בין הפרעת אישיות (גבולית או סכיזוטיפלית) עם "גלישות" פסיכוטיות, לבין הפרעה סכיזו אפקטיבית ?
האם בן אדם יכול להיות מאובחן בהפרעת אישיות (גבולית, או סכיזוטיפלית) בעוד שיש לו חוג חברים רחב וזוגיות ארוכה והבעיה מתבטאת אצלו רק בתפקוד התעסוקתי והמקצועי?
מה ההבדל ביו "גלישה פסיכוטית" בהפרעת אישיות לבין פסיכוזה בהפרעה סכיזו אפקטיבית ?
מה יותר מאפיין "ניתוק חלקי" ולא מלא מהמציאות.. הפרעת אישיות או הפרעה סכיזו אפקטיבית ?

כשמישהו אומר לך שאף אחד לא יוכל לעזור לך, ושהם ישחירו את השם שלך ויגידו לכולם שכתבת ביקורות, אני לא יודעת איך אנשים כאלה עובדים במקצוע הזה. אבל יותר גרוע מזה.. זה קורע לי את הלב ואני הולכת עם התווית הזו של "אחת שאף אחד לא יכול לעזור לה", עכשיו שיהיה לך בהצלחה עם זה.

היי, אני רוצה לברר בנוגע להתנהגות של אחי וממה היא נובעת.
קצת רקע.
שנינו בגילאי ה25+, גדלנו בבית חם מצידה של אמי (אבי היה אלים כלפינו וכלפי אמי ולא הפגין חום או פרגון במיוחד כלפי אחי, התגרשו כשהיינו בגילאי בת/בר מצווה).
עם זאת, גדלנו להיות חמים ואדיבים, מלומדים מאוד ואף בעלי חברת עסקים משותפת.
מאז ומתמיד היו מריבות ביני לבין אחי (לדעתי אני תמיד ציפיתי למצוא בו חמלה ואסירות תודה אבל הוא לרוב היה קשה כלפיי-למרות שתמיד אני סומכת עליו והוא לעולם לא מאכזב אותי אך עם זאת עושה זאת בכוח וכאילו ללא חשק ובחוסר סבלנות).
לאחרונה כששינו התחלנו לנהל את העסק גיליתי בו צדדים של סגפנות, המתבטאת בזה שאם לדעתו הוא לא מצליח בעסק סימן ש"לא מגיע" לו להתפנק(למשל קניית בגד חדש או אפילו קניית שוקולד, כי זה מותרות ולא מגיע לו בשלב הזה).
את ההתנהגות הזו הוא מצפה גם ממני, כלומר אם יום מסויים הייתי פחות יעילה מבחינה עסקית אז זה אומר שאני לא אמורה בכלל לחייך או להיות מאושרת או אפילו איך אני מעזה לקנות לעצמי גלידה.

לא מדובר בקמצנות אלא בקטע של "לא מגיע לנו להתפנק" בשלב הזה. לא לטייל, לא לישון טוב, לא לאכול מותרות אלא רק דברי בייסיק.

כל פעם שאני ניגשת אליו עם שאלה או מבקשת עיצה הוא נורא מזלזל בי ובדעותיי כי כביכול לטענתו אני לא מספיק מוצלחת בחיי (לדעתי אני כן מוצלחת, סיימתי 2 תארים מאוד קשים, הקמתי עסק, נמצאת בזוגיות של כמה שנים, ומצליחה להיות מאושרת גם כשלא היה לי את כל זה. מספיק לי לראות שבחוץ יום יפה וקרוביי בריאים וזהו).

אך לטענתו אני מקלה על עצמי את החיים ועצלנית ומפונקת ועד שאדם לא מצליח הוא צריך לסבול עד שיגיע לפסגה.
ומהי הפסגה בעינייו? זה להגיע למשכורות גבוהות בעסק( ואני בספק ששם הוא ירגיש אושר).

לא חסר לנו כלום מבחינה כלכלית ברוך השם.

כך גם לגבי המראה החיצוני, הוא דורש מעצמו ומהסביבה להיות בסטנדרטים מסויימים(שריריים,מטופחים) ומי שלא שם הוא ישירות מזלזל באותו האדם, וטוען שהוא עצלן ולא יודע לעמוד בפיתויים ולסגור את הפה או להתאמן.

אם הוא רןאה אותי אוכלת טוסט ולאחר מכן שוקולד הוא מסתכל עליי בזלזול ואפילו לא מוכן לדבר איתי ונורא כועס..איך אני הורסת את הגוף שלי (אני חטובה, ומקפידה לאכול בצורה שפויה ובריאה).

רוצה להראות לו ולהסביר לו שמותר לנו לשמוח ולפנק את עצמנו גם אם אנחנו לא הכי מוצלחים וגם אם אנחנו לא הכי יפים. מותר לנו להסתכל במראה ולטפוח לעצמינו על השכם ןלאהוב את עצמנו ואת הפנימיות שלנו.
ולדעתי אין טעויות בחיים אלא הכל זה חלק מהדרך. ולא לא צריך לשלם על הטעויות!

ממה נובעת הסגפנות הזו שלו והמזוכיזם הזה?
האם טיפול פסיכולוגי יוכל לפתור זאת?


תודה מראש :)

היי, רציתי להתייעץ.

אני מוכרת כנכת נפש בביטוח לאומי ומקבלת קצבה.

לאחרונה נחלתי פגיעה משמעותית מפסיכולוג שעזב אותי, ועשה מעשים לא אתיים.
אני לא מצליחה להתגבר על זה. זה מביא אותי לנקודות קיצון.

כחלק מהאופי המחורבן שלי, וכחלק מהדרך שלי לפרוק עצבים, הלכתי וכתבתי ביקורת בגוגל עליו ועל הפסיכיאטר שגם הוא זרק אותי.


עכשיו הם שלחו אליי מייל איומים.
כאילו שלא מספיק.. כל האיומים שחוויתי מהם בטיפול עצמו.

הם כתבו לי שיתבעו אותי.

במקום לעזור לי, וכל כך כואב לי שזה נגמר בצורה הזו, הם רק מדרדרים אותי.
כל ניסיון ליצור איתם קשר, נגמר בחסימה.

הטיפול, נגמר בחסימה. אחרי שנתיים וחצי. בלי פרידה.
את יכולה לתאר מה המצב שלי בגלל זה.


אני כל כך פגועה.
ראיתי את המייל הזה ובשניה.. הרגשתי מזעזע. והלכתי למחוק את התגובות, אבל יש תגובה שלא הצלחתי למחוק, ואני כמו מפגרת מנסה ליצור קשר עם גוגל ועומדת להתעלף בגלל זה כבר שעות.

האם יש אפשרות לתבוע בכלל מישהו שלא כשיר נפשית?
האם זה כל כך לא בסדר לכתוב ביקורת בגוגל? (כתבתי תחת הרבה משתמשים שונים, והוא כותב לי שזה ביקורות מזויפות. מבחינתי, שום דבר לא מזויף)

אני לא יכולה לתאר את מה שעובר עליי בכלל.

כל כך מתחננת לדבר עם הפסיכולוג שעזב.
כבר חוויתי עזיבה לפני שנתיים. והוא ידע את זה.

אני כבר לא מתמודדת עם זה, לא בפעם השניה.

מה עושים?

עברתי תאונת עבודה סוף חודש 7 .. ומאז קשה לי לשון בלילה אני חווה הזעות בלילה ודפיקות לב .. עוררות יתר .. אני נבהל מדברים פשוטים ואני ממש קופץ.. עבר יחסית זמן מה ואני עדיין בתוך זה אשמח לדעת לאן זה הולך ואיך לטפל

שלום,
אני לומד את הנושאים שבכותרת באופן עצמאי, אשמח להבהרה לשאלותיי כאן; ובנוסף להפנייה לאיש מקצוע העוסק בהם לצורך טיפול. אני מתעניין להבין מדוע יש חפיפה כה רבה בין הגדרת BPD לבין הגדרת cPTSD- ובייחוד במקרה של פוסט טראומה מורכבת שנוצרה כתוצאה מגדילה במשפחה עם אלכוהוליזם/נרקיסיזם והיווצרות מודל תלותי במבנה הילד הבוגר. נדמה לי כאילו ההפרדה בין כל ההגדרות הנ״ל - הינה מלאכותית וארכאית, אבל אולי זה כי אני מסתכל מבפנים. אשמח לפרספקטיבה חיצונית. חשוב לי להבין את כל הקלאסטר ההתנהגותי הזה מנקודת מבט התפתחותית ולאתר בעל מקצוע מנוסה בעבודה איתו.
בתודה,
דני

שלום רב,
אני בת 37 ואימא טרייה. בעשור האחרון אני סובלת מהזיות היפנוגוגיות בתדירות משתנה. יכולות להיות לי תקופות ארוכות של "שקט" אך זה ייכול להופיע לי גם שני לילות ברצף. ההזיות עצמן גם משתנות (חפצים זזים, עכבישים נופלים עלי מהתקרה, נמלים מטיילות על הקיר ועוד).
אני בדר"כ מתעוררת בצרחה מההזיות,בלי יכולת לשלוט על הצעקה ולמנוע אותה.
אני כעת מאוד חוששת שזה ישפיע על הבן שלי ושהוא ישמע אותי צועקת.
אני לא יכולה להצביע על משהו שהוא טריגר להזיות.
כיצד אני יכולה לטפל בזה? יש אנשי מקצוע המתמקדים בזה?
תודה מראש.

היי ליטל. הפסיכולוגית שלי אוהבת אותי.אני יודעת ואני מרגישה את זה כל הזמן.
אבל לאחרונה אני תוהה איך זה קורה?
איך זה שפסיכולוגים אוהבים את המטופלים שלהם, ואיך זה שהם מתעניינים ככ בחיי המטופלים ? ואיך הם יכולים לאהוב הרבה מטופלים והאם הם אוהבים את כולם באותה מידה?