פורום פסיכולוגיה

זהו אני במצב צמח לא רוצה לנסות שום דבר אזלו לי הכוחות
אני מחר אתחיל לחפש מקום רחוק מהעולם לחיות בו לבד אבנה לי משהו קטן
אני לא יודע מה אני הולך לאכול אולי אני אמות מרעב כבר וזהו
אני לא רוצה לעבוד יותר
לא אכפת לי כבר מהמחיר אני מעדיף למות
אני נופל על הריצפה אפסו כוחותי ולא עשיתי כלום היום זה רק מלנסות להעביר את הזמן

איך אוכל ואיך אשתה
בראש שלי כבר יש אוטופיה כשאני חושב על המעבר אבל פרקטית אני חושב שאמות מרעב
לא מטאפורית, רק כשאני אהיה רעב אני אבין שאני הולך למות

כמה מטופלים בממוצע יש למטפל?
יודעת שהשאלה מספרת משהו על הנפש שלי ושצריך לעלות זאת בטיפול
אבל חשוב לי לדעת.
מזאת אומרת מטפל מצליח? מטפל שיש לו 30 + מטופלים?
אם כך אני לא רואה אותו כמטפל מצליח אלא כמטפל שלא אכפת לו מהמטופלים שלו

את השלושה שבועות האחרונים חייתי בתחושה שאני מתכוונת להתאבד. יום אחד נגמר החלב וירדתי למכולת וחשבתי לקנות גם עוד לחם אבל לא הייתי בטוחה אם אני אחיה כדי לסיים את הלחם שבבית אז לא קניתי. ולא למדתי כמעט כי כל פעם שניסיתי חשבתי שבשביל מה כי אולי אני לא אחיה עד המבחן. ואז ישר המחשבות נודדות לשם.. לכל הפרטים מתי ואיך והפחד מהתחושה וגם ההבנה שאני לא אצליח להשלים את כל החומר לתקופת מבחנים והעייפות מלהישאר חייה. אבל במקום להתאבד התחלתי לקחת ציפרלקס. וכל יום יש תופעת לוואי אחרת והתחושות הפיזיות תופסות את המקום של כל השאר. וזה עדיף ככה.. אבל אני חושבת שאולי זאת טעות. מפחדת שזה לא יעזור. שהכל עדין יהיה רע אבל לא חד מספיק כדי להתאבד. ואז אני אשאר ככה לתמיד ועדיף כבר לסיים עם זה. למה בכלל אני בוחרת כל פעם להישאר? כאילו יש משהו אחר שמחזיק אותי פה. אני חושבת על זה ומתכננת ורוצה למות אבל בוחרת שלא. ובמקום להתאבד אני חותכת. למה אני לא יכולה להבין שאין לי שום דבר פה וכדור לא ישנה את זה? משהו בי רוצה מאוד שאני אהיה שלמה עם להתאבד כדי שהכל יגמר.

אני פוחדת שאני מהאנשים שטיפול לא מתאים להם, כי זה גורם להם להחמרה.
מי יכול לאבחן דבר כזה?
והאם אפשר לראות את זה בטיפול עצמו?
אם כן, המטפלת אמורה ליידע את המטופל שהוא לא ניתן לטיפול, או שהיא לא תוכל לעשות זאת מסיבות שונות, כמו פחד שתשבור את המטופל או שהדבר לא בסמכותה?

שלום ליטל.
חשבתי על מה שכתבת לי, לשתף בפרוטרוט בתחושות הבושה שעולות מול המטפלת, אבל אני לא מסוגלת! אמרתי לה שאני מרגישה בושה מעצמי, היא ניסתה לעזור לי להסביר למה, אבל אמרתי לה שלעולם לא אהיה מסוגלת לומר.
השאלה אם הטיפול יוכל להתקדם גם כך?
אני ממש מתלבטת אולי זו האישיות שלה שגורמת לי להיות כ"כ עצורה?
אולי זה שהיא היתה כ"כ שיפוטית כלפי וכ"כ הרבה דיברה על האישיות שלי באופן שהתפרש אצלי כמקטין גרם לי להיסגר ממנה?
ועוד שאלה: אני כבר יותר משנה בטיפול, ואני לא בטוחה שיש התקדמות, אולי כן יש התקדמות בכך שאני אולי קצת פחות בחרדה מפעם ואולי לא.
מה שברור שבתחומים מסויימים כמו הקשר עם בעלי והילדים, והקשר עם הסביבה יש נסיגה קבועה וברורה מאוד.
וגם בתחום העבודה- אני אמנית, יוצרת כותבת, עובדת עם מוסיקה, ואני לא מצליחה לכתוב, להתחבר, הכל יבש לי! וזה מלחיץ אותי כי יש לי דד ליין ואני נתונה במין אדישות מפחידה ולא מתקדמת!!
אולי הטיפול לא טוב לי?
זה אמור להיות כך? שאחרי למעלה משנה לא רואים עדיין תוצאה ברורה לטובה וכן רואים נסיגה ברורה בתחומים מסויימים?
(מדובר בטיפול פסיכודינמי אצל מטפלת מקצועית)

שאני בבית בסוף השבוע הכל מתנהל כשורה
במהלך השבוע שאני נעדרת בגלל העבודה אני מגיעה הביתה ונמצאת בלחץ מתמיד להספיק ולהספיק ודי מתעייפת מתעצבנת ומצטערת שבכלל אני עובדת וגם יש לי כלב שאני כל הזמן חושבת עליו שאני לא בבית אני מרגישה שהוא עצוב ומחכה לי בקוצר רוח

רק שבועיים עברו.ושוב הלוויה.שוב אמא של חברת ילדות.הפעם מחלה אחרת-סרטן.ידענו שזה צפוי.היא הייתה בהוספיס.
אמא שלי מתה מסרטן לפני עשרים שנה החברות שלי ואני היינו אז בשנות העשרים שלנו.
זה טילטל אותי כי המקרים דומים..וגם כי כשהקשבתי להספדים קלטתי כמה אמא שלי הפסידה וכמה אני הפסדתי..
והיו עוד כמה דברים שהבנתי פתאום וגרמו לי גם צער וגם רגשות אשם.
אמא אחת,של חברה אחרת שלי, ראתה שקשה לי וגם הבינה כנראה למה אז היא חיבקה אותי ארוכות..המון זמן עבר מאז שקיבלתי חיבוק כזה של אימהות.

אני רוצה לספר לפסיכולוגית שלי על זה..אבל היום בבוקר הייתה לנו התכתבות לא טובה..כעסתי על תגובה שלה והרגשתי עזובה.רציתי שהיא תגיב אחרת..תמיש אני מסבכת הכל.ועכשיו אין לי שקט בפנים ואני לא יודעת איך אחזיק עד יום שני.המחשבות מנקרות בי באובסיסיביות ואני מפחדת שהיא התעייפה ממני ולא תאהב אותי

הייתי ילדה מאוד מאוד מאוד ביישנית וחסרת ביטחון....בשלב מסוים פניתי לטיפול בגלל כל מיני בעיות שהיו לי....
מאז הטיפול אני מרגישה שאני מוציאה כל דבר שיש לי על הלב ומשתפת כל אדם בלי לחשוב...לפעמים אני יודעת שעדיף לי לא לדבר ולהוציא מה שאני חושבת ושזה לא צריך להיות מול כל אחד ובכל זאת...פשוט יוצא לי...כך לדוגמא עזבתי מקום עבודה שממש התעללו בי בו למקום אחר ויצא שדיברתי במקום עבודתי החדש על המקום הישן שהוא פשוט נוראי....הקטע שאני יודעת שיש אנשים מהמקום החדש והישן בקשר ושיש סיכוי גבוה שמה שאמרתי בוודאי יעבור...אז בשעת מעשה גם אם אני יודעת שזה לא טוב לדבר אני עדיין לא שולטת וכן מדברת....נכון להיום אני ממש מפחדת שמה שאמרתי יעבור הלאה ואני אפסיד בסופו של דבר גם את המקום החדש. כלומר אני חושבת רק אחרי המעשה...
האם זה מוכר? ואיך אני יכולה להשתלט על זה? מרגישה שהגבולות בין מה לשתף ועם מי לשתף מאוד הטשטשו לי....

המטפלת אמרה לי מילה. כמעט בטוחה שהיא לא התכונה, אבל המילה חדרה!
אני לא יודעת אם כדאי להגיד לה כי די בטוחה שהיא לא התכוונה.
המילה זרקה אותי למקום מוכר והעלתי בפגישה את המקום המוכר אבל בלי קשר למילה שהיא אמרה.
וזה מציק לי ולא עוזב וקודח חור בראש למה נאמרה המילה.

רמת טיפול יותר גבוהה או אמצעים שיעזרו לי כשאני מתמודד לבד?

שלום,בת זוגתי הייתה במצב פסיכוטי ואושפזה,שם אובחנה כחולת סכיזופרניה. מאז חלפו כבר 6 שנים היא ללא טיפול תרופתי מתפקדת מצויין,מנהלת בית ביד רמה ,עושה הרבה ספורט,עובדת מדברת לעניין חדה בקיצור יותר נורמלית מנורמלית. הפסיכיאטרים דמטפלים בה כבר שנים טוענים שהיא במצב יציב. ונאמר לה עי הרופאה המטפלת שכל אדם יכול לחוות התקף פסיכוטי פעם בחייו. אני חושש שאולי המחלה תחזור לה......

הייתה לנו פגישה היום.הרגשתי שדבריי היו מבולבלים עברתי מדבר לדבר עירבבתי דברים.התקשיתי להגיד דברים בצורה פשוטה וישירה..להגיד לה שאני מפחדת לחזור ל"חיים האמיתיים" כי אני מרגישה חסרת יכולת, כי אני לא מצליחה למצוא בתוכי את משמעות החיים האלה, שיש בהם יותר מדי סתירות ואני מתקשה להשלים איתן.שאני קצת מתחבאת אצלה בחדר מכל זה.אבל בכל זאת לא רציתי שתיגמר הפגישה.אני רוצה שיהיה לי כמה זמן שאני רוצה איתה בלי השעון שתלוי מעלינו כמו גרדום. ואני רוצה להניח את הראש על הברכיים שלה ושנדבר ככה כמו שאימהות ובנות עושות.
כל הסיטואציה הזו של ההיזדקקות המכאיבה ומתסכלת הזו מזכירה לי אמא שמחזיקה פעוט על הידיים היא רוצה להוריד אותו ומבטיחה שהיא תישאר לידו היא לא תלך אם הוא יירד ממנה,אבל הפעוט מסרב לרדת ממנה ומתעקש להישאר בזרועותיה.ככה אני.
אני צריכה כבר "לגדול" היא מצפה לזה ממני ואני יודעת שזה לא אומר שהיא תתרחק,אבל אני לא יכולה.כנראה גםלא רוצה.

שלום ליטל.
קודם כל תודה על הכל, באמת!
לא יודעת מה הייתי עושה בלי הפורום הזה...
רציתי לשאול מה עושים במקרה של בושה גדולה מהמטפלת?
והאם זה תקין?
אסביר אולי קצת יותר: אפשר לומר שהרגש היחיד שיש לי כלפי המטפלת שלי הוא בושה.
אין לי שום פנטזיות כלפיה, רק בושה וכלימה.
אני מרגישה מולה חשופה, כמעט כמו שאדם יושב עירום למול רופא.
אני מתביישת מכל כולי: מהאישיות, מהמראה, מהלבוש, מההתנהלות, משפת הגוף.
יש לי חרדה קבועה שאולי היא נגעלת ממני, שאולי יש בי דבר שדוחה אותה.
כשאני נזכרת בתכנים שעלו בטיפול והגבתי עליהם בצורה ספונטנית, לא אצורה אלא יותר אמוציונלית, אני מתביישת, מרגישה רצון כמעט פיזי להחביא את הפנים, להיעלם.
חשוב לציין שבתחילה היה בינינו קשר עין, וכיום, כבר חודשים ארוכים שלרוב אין שום קשר עין במשך כל הפגישה.
יש לי חרדה כ"כ גדולה ובושה מעצמי כלפיה, עד כדי כך שבזמן מחזור למשל, אדאג ואפחד שמא ואולי תכתים טיפת דם את הספה, ולפני שאצא אבדוק שהכל נקי ובסדר, אני מקפידה לשמור ממנה מרחק פיזי גדול מאוד, בעיקר כי אני פוחדת שאולי יש לי ריח מהפה ואני לא יודעת, ואם היא בסוף הפגישה תשאל שאלה כשאני קרובה אליה קצת יותר (כי אנחנו הולכות לכיוון היציאה וממילא המרחק מצטמצם), אז אענה בלית ברירה ואח"כ אפחד ואחשוש שמא היא נגעלה ממני כי אולי...
מה דעתך?

לגברת ליטל שלום רב,

פרטים בסיסיים במידה והם עוזרים - אני בחורה בת 27, סטודנטית.

אשמח לשאול ברשותך בבקשה שאלה לגבי התנהגות מסויימת שהולכת ומתמשכת אצלי מאחר וקשה לי להבין כיצד "לתייג" את ההתנהגות - כמו למשל, האם זה צורה מסויימת של OCD או שמה דבר אחר לחלוטין (אשמח לשמוע את כל העולה על דעתך)...

מזה הרבה זמן, כבר לדעתי משהו כמו לפחות 1.5 שנה - יש לי התנהגות מסויימת ששמתי לב כרגע שרק הולך ומחמיר עם הזמן. ההתנהגות מאופיינת בעיקר במחשבות טורדניות מסויימות ובסיסיות ומלווה בהתנהגות פשוטה ולא מורכבת למדי, על מנת "להרגיע" רגשות אלו.

בכל דבר (כמעט!) שאני עושה, אני מלווה בתחושה של חוסר ביטחון כל כך חמור שאני מרגישה שאני "מפספסת משהו" ושאני צריכה "לבדוק בשנית" כל דבר קטן כדי לראות אם בכלל עשיתי אותו - למרות שבאופן מודע ולוגי, אני לגמרי יודעת שעשיתי אותו ושאין צורך להרגיש כל כך חוסר ביטחון של כזה; בעיקר לא להרגיש שאני חייבת לבדוק את עצמי כל הזמן. משמע, לדעתי קיימת המחשבות הטורדניות מאחר ומחשבות כאלו כל הזמן מתקיימות - "צריכה לבדוק שוב, בטח מפספסת משהו, לא בטוחה שעשיתי"...

דוגמאות מאוד פשוטות מהיום יום כוללות מצבים כאלו לדוגמה - לסיים שיעור ואחרי שאני אוספת את כל הדברים שלי, אני מרגישה רגש שדחוף אותי "לבדוק שוב שהכל באמת אסוף" למרות שאני יודעת שאני אחת שדווקא כן שמה לב לעשות דברים בקפידות ביחס לזה ושרוב הסיכויים שדווקא לא פספסתי דבר...
זה מגיע למצב שלמרות שאני יודעת שרוב הסיכויים שאספתי את הכל - אני עדיין מרגישה דחף אז אפילו לחזור לכיתה (!!) ולבדוק שוב שכל השולחן שלי בעצם ריק ושלא פספסתי כלום. ברוב המקרים, אני אפילו חוזרת לכיתה על מנת להביט "שכן אספתי הכל ושלא פספסתי כלום" למרות שאני יודעת שלא אמצע דבר על השולחן או בסביבה. כלומר, במקום מסוים זאת התנהגות מיותרת שנשענת על רגשות של חוסר ביטחון.

דוגמה נוספת מהיום יום הוא למשל שאני מניחה את המשקפיים במקום רגיל ומוכר ולמרות שראיתי את עצמי עושה זאת, אני מרגישה צורך לחזור ולבדוק שזה "אכן שמה" ואפילו צריכה "לגעת" בהם כדי לחוש זאת - מרגישה שכל זה גם נשען על מין חוסר ביטחון אז. אפילו אם אני מכריחה את עצמי לא לעשות זאת ו-"לסמוך על עצמי" - עדיין מלווה אותי תחושות אלו.

אם הייתי חייבת לסכם, התחושות מגיעים ממקום של חוסר ביטחון כל כך עמוק ואז והמחשבות הטורדניות נעים בין "בטח פספסתי משהו" ל-"אני חייבת לבדוק בשנית" וההתנהגות פשוטה ברמה כזאת שאני פשוט עושה או בודקת כל דבר כמה פעמים על מנת להרגיע את עצמי...למרות שאני יודעת על עצמי שרוב הסיכויים שדווקא לא פספסתי משהו בהכרח.

הסיבה שכל זה מטריד אותי הינו בגלל ששמתי לב כרגע שזה רק הולך ומחמיר - כאילו ברמה כזאת שכל דבר שאני עושה (כמעט) מלווה בחוסר ביטחון ודחף אז לבדוק את הדברים שוב ושוב. אינני יכולה לדמיין לעצמי שזה בריא לחוש ככה אחרת כל דבר שאני יעשה - יוטל בספק ושום דבר שאני עושה לא ירגיש בהכרח מקורקע.

אני חייבת לציין שביום יום אני דווקא בחורה שאיננה מרגישה בהכרח חוסר ביטחון באינטראקציות החברתיות שלי ושאני יודעת לעמוד על שלי כשהדבר קורא לכך. כלומר, ביום יום אינני מרגישה חוסר ביטחון עד כדי כך כפי שמתואר במידה ואני צריכה ליצור קשר, לשוחח או להיות באינטראקציה עם האחר - אבל ברמה הבין אישית, ממש רק עם עצמי, ההתנהגות הזאת יוצאת לידי ביטוי. כמו כן, כמו כל אחד, גם אני כמובן חסה (באופן כללי) חוסר ביטחון לפעמים אבל לדעתי כל התחושות והמקרים שתיארתי קצת מוגזמים ביחס לאישיות שלי ולאיפה שאני נמצאת בחיי (לדעתי כשהייתי יותר צעירה פחות ידעתי לעמוד על שלי, ולהרגיש ביטחון ברמה החברתית).

אם זה עוזר, אני סובלת מדיכאון ואובדנות והייתי בטיפול דינמי ארוך טווח - כרגע אינני נמצאת בטיפול וברצוני לחזור יום אחד לחדר הטיפולים אך ביחס למצב הזה - אינני יודעת אפילו היכן זה "נופל" מבחינת הכל (האם זה OCD מסויים או כל דבר אחר) וזה מפחיד אותי כי אף פעם לא חשתי ככה, ברמה כזאת.

אני רוצה ברשותך גם לציין שיש לי פוביה מחיידקים וזה מלווה בשטיפת ידיים מרובה כלומר התנהגות כזאת שגם מלווה ברגשות טורדניות - לדעתי זה OCD ומהסיבה הזאת אני מרגישה שאולי כל מה שתיארתי למעלה הם גם סוג של OCD אך אינני יודעת אם זה בכלל נכון או שבכלל מדבר על משהו אחר לחלוטין (מבחינה רגשית מזכיר לי OCD אך יתכן שאני כמובן טועה).


אשמח לשמוע את דעתך המקצועית!
בתודה רבה מראש על סבלנותך, ותגובתך המקצועית והמסורה.
3>

ליאור, תנסה ללכת לבתי חב"ד במקומות שאתה נמצא וכך תכיר המון ישראלים.
יש גם קבוצות פייסבוק שבא תוכל לרשום שאתה מחפש שותפים לטיול ויש המון אנשים במצבך שרוצים לטייל עם ישראלים.
בנוסף יש גם את ההוסטלים של הישראלים והם ידועים יותר.
מקווה שתמשיך להנות ממש מהטיול ולחוות חוויות מדהימות :)