גם הפעם, לפני כמה שבועות היא עמדה ב"סערה" שנכנסה לטיפול, ושוב הוכיחה לי שהיא סופר מקצועית, ושאכפת לה ושהיא לא תעזוב.היא הייתה אמיתית, היא אמרה שזה מאד קשה ומתסכל ומכעיס לעתים, אבל היא לא תעזוב.
ואז רגיעה קצרה..ושוב.אני מגיעה כמהה ככ לפגישות האלה, אבל אני בור ללא תחתית.
אני יוצאת ומיד רוצה עוד..ואז עושה דברים.מקלקלת.צכבידה עליה.
אני לא מבינה.
וגם נמאס לי.
אני לא רוצה להזדקק לה ככה ושזה יכאיב ככ.
שלום לך.
אני לא בטוחה שיש לי הרבה מה לומר מעבר לכך שאני שומעת, וחושבת שאני יכולה להבין, כמה מטלטלים וכואבים הדברים- גם עם הידיעה שזו חלק מהדרך הנפשית-טיפולית ושהדרך הזו תמיד מתקדמת קצת קדימה וקצת אחורה, לעתים כדי לאפשר לעבד עוד חלקים ורבדים נפשיים. מעבר לכך, אני חושבת שחשוב לזכור שטיפול אינו פועל כ"קסם" שמעלים כל כאב וקושי, ובפרט סביב היבטים רגישים וכאובים כמו קרבה ותלות, אלא הוא מרכך אותם, עושה אותם יותר ניתנים למגע ונשיאה. במובן הזה, חבל על אכזבה העצומה שלך מעצמך בכל פעם שיש "נסיגה", ועל המתקפה על עצמך בנקודות האלו. זה קשה גם ככה, וחבל להעמיס על עצמך גם את תחושות הכישלון והאשמה. לאט לאט כאמור, ועם הרבה כבוד לקצב ולנפש.
ליטל
