שלום,
אני נמצאת בטיפול שלוש וחצי שנים.
היו כמה פעמים שיצאתי מאד פגועה מהטיפול, ממש עם דמעות בעיניים. ולא שיתפתי את הפסיכולוגית, הבלגתי, וזו הייתה טעות. בפעם אחת ששיתפתי היא התנצלה שלא התכוונה, ושלא פרשתי את הסיטואציה נכון.
הכל יכול להיות.
היום באתי מאד מאד טעונה, לאחר חוויה מאד מטלות שאני עוברת. ובמקום להכיל אותי, היא פגעה בי כ"כ. עד הנקודה העמוקה שבלב.
והחלטתי שאני חייבת הפסקה, לתת לעצמי שקט וזמן לתובנות. ואמרתי לה שאני מבקשת הפסקה של חודש, והיא לא הסכימה, אמרה שזה לא מקובל עליה. וכו.. והפעם לא ויתרתי. רציתי קצת להתרחק, כדי לחזור בצורה מושכלת יותר. אני אדם מאד עדין בדיבורים, מעולם לא הרמתי שם את הקול, או פגעתי בעצמי.
ברגע שאמרתי לה שאני זקוקה למעט הפסקה. היא אמרה שיכול להיות שהיא תיתן את השעה למישהו אחר, והיא לא מבטיחה לשמור לי אותה.
כלומר, אני צריכה לא לוותר, והיא מוותרת?
האם לא לגיטימי שאדם בטיפול מבקש מעט הפסקה לעצמו?
שלום אביטל.
אני שומעת מדברייך כמה נפגעת, הן מתגובת המטפלת לאירועים עליהם סיפרת והן מתגובתה לרצונך בהפסקה. אני חושבת שכדאי להבחין בין שני היבטים. אחד נוגע ל"זכויות" שלך ושל המטפלת ואחד למה שקורה ברובד של התהליך הטיפולי. ברמת ה"זכויות", כפי שאני רואה זאת זכותך לקחת הפסקה וזכותה של המטפלת להחליט שלא תשמור לך את השעה אם את יוצאת להפסקה בטיפול- אם כי חבל מאוד אם היא עושה זאת כדי ללחוץ או להעניש, ולא כחלק מאילוציה המציאותיים (למשל, היעדר אפשרות לשמור שעה ריקה לאורך זמן). במקביל, אני חושבת שכדאי לנסות להבין על מה המטפלת מתעקשת. נדמה לי שהיא מנסה להזמין אותך להתמודד יחד, דווקא מתוך קשר ממושך ומשמעותי, גם עם אכזבות וכשלים המתרחשים בו. הפסקה של חודש יכולה להיות גם בריחה או ניסיון לצנן או לדלל את החוויה הרגשית, דבר שיכול להביא להחמצה של אפשרות לעבוד עם חומר רגשי משמעותי וטעון, שעיבודו יכול לקדם אותך. בשורה התחתונה, אני חושבת שיהיה חבל מאוד אם ההזדמנות לעבד ולחשוב יחד את מה שקרה ביניהן תצטמצם לכדי מאבק.
ליטל
