הייתי בטיפול מגיל 12 עד 18, חזרתי לטיפול בגיל 21 ועכשיו אני בת 24 אצל אותה מטפלת. לפני שנתיים וחצי גליתי על הורה ביולוגי נעדר (סוד של ההורים) המטפלת גם ידעה מזה עוד עשהגעתי אליה בנערות. מאז אני בתחושת תקיעות, אני מרגישה שהטיפול עוזר בחלקים אחרים, אך איכשהו נפהכל מתרכז לבסוף לעובדה שהיא הייתה גם חלק מהשקר, אני לא יכולה לעבור הלאה, אני מרגישה שנעשה לי עוול לזהות שלי ולאוטונומיה שלי כאדם(גם מבחינת השקר וגם בגלל ההפרדה המכוונת מהזהות הגנטית שלי- המטפלת רואה זאת כיעוד שלי כי ההורה הביולוגי בחר לתת אותי ולא מקבלת את זה שהמשפחה שלי והזהות שלי הם שלי ולא משנה מה הורה ביולוגי בחר או לא ההשלכות עליי הם הרסניות וראויות להכרה) , זה דובר הרבה בתוך הטיפול וגם על עזיבה שלו כי אין מקום לכל התחושות שלי שם, אני מרגישה שאין ולידציה והכרה במה שעברתי וממה שהוסתר ממני בעורמה כל חיי (יש דיבור על כך שאיני מקבלת דעות שונות ממני למרות שהסברתי יותר מדי פעמים שזה נושא שנוגע לליבי מאוד ושם אני לא מוכנה לדעתה, מבחינתי אני ציפיתי לאמון ומבטחים בטיפול פרטני פרטי). אני מרגישה שאין לי מוצא, בזבתי שנים שם בטיפול אינטנסיבי ויקר, עם מחויבות גבוה ורצון לשפר את חיי וקיבלתי פסנתר על הראש משום מקום. (הסוד נחשף בטעות). אני לא יודעת מה לעשות אני רוצה לעזוב אבל מרגישה שמשהו לא סגור אצלי ולא מסוגלת כל עוד היא לא מכירה בעוול שנעשה לי כאדם פרטי ונפרד. תעזרו ליי
שלום ורד.
צר לי מאוד לשמוע על חוויתך, הן על גילוי הסוד החשוב שהוסתר ממך והן על גילוי חלקה של המטפלת בהסתרה. נדמה לי שאני יכולה לדמיין איזה זעזוע זה עבורך, וכמה קשה כאשר הוא מגיע מידי האנשים בהם שמת את מבטחך יותר מכל, ההורים והמטפלת. במובן זה, אני חושבת שאת צודקת כאשר את מתעקשת על הצורך שלך בתיקוף העוול שנעשה לך. גם אם המטפלת ובני משפחתך חושבים שזה היה "הרע במיעוטו" או אפילו הדבר הנכון עבורך, נדמה לי שהדיון כרגע אינו על "מה נכון/לא נכון" אלא על האפשרות להכיר בכך שכואב לך, כואב לך מאוד. מתוך כך, נדמה לי שבאמת קשה להמשיך הלאה ולחשוב על רבדים נוספים של ההתרחשות. נדמה לי שאת רוצה שקודם כל יהיה מקום לחוויתך ואפשרות לעבד את תחושת העוול וערעור האמון, ורק אח"כ תרצי אולי להמשיך ולהתבונן ברבדים נוספים. לצד כל האמור, אני חושבת שחשוב מאוד לשים לב להבדל בין דרישה להכרה ומתן מקום לתחושותייך לבין דרישה כי המטפלת תתמלא באשמה ו"תודה" בכך שהיא חושבת כמוך. יתכן והמטפלת שלך עדיין לא משוכנעת שפעלה לא נכון עבורך, ויתכן שתמשיך לחשוב כך. לכן, נדמה לי שהעניין הוא כיצד לנהל את הדיאלוג הזה, איך להכיל גם את תחושת העוול שלך וגם את האפשרות לכך שאתן שונות באופן בו אתן רואות את המצב. כמובן, קשה לי לומר מעמדה שמחוץ לטיפול מי ומה אינם מאפשרים דיאלוג מסוג זה, וסביר להניח שהמטפלת היא שצריכה לסייע לבסס שיח כזה, אך נדמה לי שהדבר היחיד שאותו את יכולה לעשות כרגע, כדי לשחרר את עצמך ולקבל החלטה לכאן או לכאן, הוא להתחיל לנסות ולהפריד בין הצורך בהכרה ברגשותייך לבין הצורך ב"הודאה באשמה" של המטפלת. שני הצרכים מובנים וטבעיים, אך השני- לפחות בעיני- עשוי להיות טעון בגורמים שמעבר לקשר הטיפולי (למשל, הכעס על הורייך) ולכן יש לברר ולעבד אותו, במיוחד אם הוא דומיננטי מאוד כעת.
ליטל
